[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יפעת אילת
(המעטפה מלאה, נפתחת בהקלקה)


אל היוצרים המעריכים את יפעת אילת
יפעת אילת היא אשה חכמה ומצחיקה, המתגוררת בר"ג עם
בִּתה.
מדי-פעם היא (האשה) מכירה איש חביב, שגם הוא מצטרף
למשפחה.
עיסוקה העיקרי של יפעת אילת היה ונשאר כתיבה
שיווקית, שזה בעצם קופירייטינג - אך מהסוג שמתבצע
בהגינות. מחוץ למשרדי הפרסום, ובאופן שמבליט את
המוצר - ולא את היוצר. יש ליפעת גם תארים אקדמאיים
(בפסיכולוגיה ובספרות, נדמה לי), אבל היא לא עושה
בהם שימוש לרעה.

יפעת אילת אוחזת בעט בליסטי, מונחה ראש יצירתי, אך
טרם פגשו כתביה את המו"ל המתאים. יום אחד זה יקרה.
יום אחד יגיע גם אותו איש ראוי ורצוי, שאתו היא תשאר
בעונג למעלה מחמש שנים.
כששוברים שיאים, לא נופלים שבבים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
בדקו את יכולתם ללטף במגוון סוגים - ליטוף מעסה, ליטוף צובט
קלילות, ליטוף דוחק, ליטוף מרפרף, ליטוף דק, ליטוף עבה, ליטוף
ממוקד, ליטוף מפושט, ליטוף יצירתי, ליטוף דו-ידי בו-זמני, תוך
שמירת האיזון הנפשי והגופני. הן לא כולם נולדו מלטפים טובים...

ומה עם כל האנשים שהיו עשויים להנות מסיפוריי מאוד-מאוד, לא
כואב לך הלב עליהם, שאלה. ומה אם אתם מפסידים מכרה-זהב של
הזדמנויות, הרי הספר הזה, כשיצא סופסוף לאור, בכל העולם ירוצו
לתרגם אותו לשפות רבות, אפילו ליפנית, והוא יטבע כמה
מטבעות-לשון ייחודיים,

בכמה שלוה ורוגע יצרה את השינויים המתבקשים בסדר היום,
במיקומים, בקניות, בהרגלים הקטנים, החל מצפייה בטלויזיה ביחד
עם פרטנר שמדבר לה באמצע התוכנית, דרך המזגן שעכשיו מקפיא
אותה...

למכוניות ולכלי נגינה לא נותנים שמות, אומרים פשוט: בבקשה
תרימי את התוף, או: תני לי את מכונית המשטרה. גם לאינסטרומנטים
שונים ומשונים מפלסטיק ומעץ לא מתייחסים אישית, אבל איך
מסתדרים עם כל השעירים, בובות הפרווה בעלות הדמות החייתית או
האנושית הבלתי-מזוהה

היכן במוחו יש מקום לדחוס אוקיינוס של פרטים עיקריים וטפלים
שכאלה, כיצד ניתן להכיל שפעה שכזאת. אתה תוהה איך זה שבנאדם
יתעניין גם בהיסטוריה ובאמנות הפסאודו-פוסט-מודרניסטית של שבט
הצ'וקומוקו הדרומאמריקאי - וגם בפסיכיאטריה של הצמחים ממשפחת
המוצלבים...

כשנעדרה מישהי מהמשמרת של ראשון אחה"צ, היא התקשרה לקראת 7
לשאול את האחרות אם הוא היה. הגבוה עם השיער הלבן. כן, תמיד.
הוא לא פספס אף פעם. ולמה תמיד רק בפרפומריה שלנו? אולי כי זה
הכי קרוב אל האישה. אולי הוא עצמו גר בסביבה...

בנוסף לזה בתשבע גם מגדלת שלושה ילדים, לכן ברור שיש לה בבית
איאלו עיסוקים תובעניים נוספים, כמו להעסיק את העוזרת, ולוודא
שהמכונה גמרה, ולתלות ולהסיר מהחבל, סליחה מהמייבש, וללכת
לקניות של מזון ושל בגדים ושל חפצים, וכמובן של מתנות. כי כשיש
כלכך הרבה חברים...

אחרי יום, יומיים, שלושה, התחילו פתקאות לצוץ על הקיר
והזכוכית, אנשים התחילו לשים עם דבק, סלוטייפ, ניירות עם מכתבי
תודה לירמי, עם סיפורים קטנים "איך עזרת לי לרפא את המיגרנה"
ו"איך זה שנפטרת כלכך מוקדם, בטח לקחת ללב את כל המחלות שסיפרו
לך, היית כלכך אכפתי תמ

אלה היתה בטוחה שהיא תוציא אותו מזה, כמו שיצאו מהבצורת הקשה
ההיא כשהילדים היו קטנים, כמו שלא אכלה משך שנה כדי לחסוך עבור
מכונה חקלאית חדשה. אבל התעצומות של זאב לשרוד כבר בוזבזו כל
השנים, והוא הבין שזה שונה.

היו 9 משפחות באותו שם בגוש-דן, שתיים מהן בגבעתיים.
נעמי הלכה לפי שם הרחוב, שידעה שהוא קרוב, והם צלצלו למספר
הנבחר. לא היתה תשובה. צלצלו למספר הגבעתיימי השני. האשה
שענתה, אכן היתה...

ועם התכיפות הזו שלו, של הצורך בלראות אותה יותר ולשמוע אותה
יותר ולחלוק איתה יותר ולהיות איתה יותר ולעשות איתה יותר
ולחוות איתה יותר ולדבר עליה יותר ולדבר איתה יותר, ולהראות
אותה ולהשתייך אליה, וללטף אותה, באה גם לה רגיעה שחייכה אותה
יותר...

אורבני
הגשם נחלש והוא סוגר את הווישרים. פרט לאחורי. תיק-תק-תיק-תק.
איפה מכבים את זה? מנסה במוט הצדדי שבו הדליק, מתחיל הווישר
הקדמי לעבוד. מנסה להטות-להקדים-לאחֵר, מתחיל הקדמי מהר יותר,
מנסה לפי האיורים הקטנים

... הוא ישב שם ארבעים וחמש שנה, יהודה, מסביב לשעון. הוא יכול
היה, כיינן אנין הלוגם ומזהה את שנת הבציר ואת מוצא הענבים,
לזהות את סוג השעון על-פי צליל מחוגיו הנעים. הוא התרעם כשאמרו
"תקתוק השעונים", כי במוסיקה הרי לא מתקתקים...

נועה רזתה שניים-שלושה קילו די מהר, ועוד שניים-שלושה יותר
לאט, ועוד ארבע-חמישה ממש לאט, וערב אחד אבא שלה הרים את
העיניים מ"הארץ" והבין שמי שעומדת לפניו אינה נראית כבתו
האמצעית. הוא נחרד. בערך באותו זמן, שמה גם האמא לב לשינויים

היא גידלה חתולים, בין אלפי החפצים בדירתם. עשרות חתולים.
פרוות וזנבות וצלוחיות וחול וגרגרים וגירגורים, ביום ובליל.
היא דיברה עם החתולים שלה בגרמנונגרית, ליטפה אותם, פינקה אותם
בתבשילים, הרשתה להם להיות בכל מקום, כולל במיטה איתו ואיתה.

מפה לשם, היא הייתה כל הזמן חולמת בשקט איך היא תעזוב פה,
ותפתח בדיוק ממול, ואפילו שהיא לא עושה תספורות ולא חופפת ולא
גוזרת, היא תביא מישהי טובה, ובעצמה היא גם תעשה עם החוט וגם
עם שעווה, וככה כל הלקוחות של שושי יעברו אליה, וגם אולי יצא
לה להרוויח יותר כסף

אבל אין לה הרבה זמן לגלגל את המחשבות כי הם משוחחים ואוכלים
בנעימים ומתבדחים וחווים ומחווים, אגב - שיחה שאינה שונה
ממאות שיחות אחרות שהם מקיימים כבר שישה חודשים מאז תמה
הזוגיות ומאז שהם רק חברים-ידידים, אך מצטלצלים כפעמיים-שלוש
ביום, ואינה שונה מהשיחות

אחרי עוד כמה דקות מתחילה הזקנה בשיחה, בנימוס ובזהירות, לא
בכפיה. היא שואלת את עינת, נניח, אם היא נוסעת לאוניברסיטה,
עינת עונה שכן. היא שואלת אם היא נהנית שם, שאלה מפתיעה מאד.
היא מבקשת לדעת איך קוראים לצעירה, עינת עונה.

אבל יש לה חברה ברמת-אביב הישנה, שמדי פעם היא נוסעת אליה
באוטובוס והן משחקות קצת קלפים. לא על כסף-כסף, "על גרושים",
רק בשביל שיהיה עניין. שתיהן אלמנות, הן מכירות עשרות שנים.
זאת לא יכולה לעזור לזו, אך הן יכולות קצת להקשיב ולהנעים

משגעים את השכל, שלושה חודשים, בום-בום באוזניים וחור בראש עם
המקדחה, פעם זה באמבטיה ופעם במטבח, אחרכך הם ישפצו גם בסלון,
מתכננים להרוס קיר

היא קנתה לחם רוסי ופירות רוסיים ונשמה אוויר רוסי ושמעה רדיו
ברוסית והיה אכפת לה מה קורה בפרבר ההוא ובמפלגה ההיא, ומה אמר
פוליטיקאי רוסי מסוים לקצין הרוסי המשופם.

ואליעזר באותו זמן בכלל לא היה קשור בעבודה לא למס, ולא
להכנסה, הוא רק תייק מכתבים בקלסרים ואת הקלסרים בארונות
ובמדפים ואת המדפים במרתפים. ולפני הכל היה שם חותמת שהתקבל,
או חותמת טופל, או חותמת להעברה אל...

הייתי מקלל ת'יום שפגשתי אותה בכלל, איך נפלתי בפח הזה, איזה
אידיוט, למה לא הסתלקתי כבר בהתחלה, למה לא הסתלקתי אחרי שנה,
למה לא אחרי שלוש, למה לא אתמול, למה לא היום, כמה עוד, איזה
פחדן, איזה חיים, כמו לסתבך עם משפחת פשע, אין לך סיכוי לצאת
חי.

אם לא הייתי קונה דירה בדיוק עכשיו, לא הייתי נשאר פה יום אחד
נוסף, כי בלתי נסבל לעבוד איתך, והכי טוב היה אם כולם יעזבו
ותשאר בלי אפ'חד שיתרגם לשפה מעשית את ההבטחות שאתה מפזר
ללקוחות. כולם פה עושים פרצוף כשהם רואים אותך, ואת החליפות
המטופשות שלך.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אני צריכה אותך כאן
רק 50 אחוז מהזמן.
החצי הקטן.

ומנסה למצוא בו רמזים לחיי
שלי
או לחייך
שלך

והנאהב לא נהנה כי
לא מובא לידיעתו,
לא מובע באוזניו,
לא מוכח לעיניו

ואני,
עוד כשקניתי מזמן-מזמן את הריהוט,
שלפתי מהסט את הבודדת והשארתיה
בחנות.
מבלי מודעות או
משמעות.
עד אתה
לא הבחנתי ש
אצלי בבית,
על המשפחתית והזוגית

I made you happy
but you're a happiness denier
I made you smile

אני שבשירים
איננה עתירה
ואינה מרובדת
ואיננה מראה
והיא לכשעצמה

בבתים אחרים, אמרה,
יושבות משפחות, אוכלות חביתות,
סלט ירקות, מדברים.
אני רואה חלונות מוארים.

האסוציאציות שלי מטיילות
לבדן בעולם
ולעתים רק באיחור
אני מִתחקה אחר מסלולן.

אני מערבת בין
מימדים לתכנים.

אני אשת-איש
והוא איש-רשת,
אני ברשות היחיד
והוא בתפוצה גועשת

גורל
האהבה הגדולה שלי
מחפשת אותי
ואני מחפש אותה.
מגיעות אלי מדי פעם בפעם
אהבות קטנות, במקומה.
ניצוצות בלבד, חלקיקים,
האהבה הגדולה שלי תובעת כוחות
של רץ למרחקים ארוכים.

שכול
מה שקינן בו
מה שטווה
מה שאהב
למה שקיווה.

לכי תתרפקי,
תתחבקי,
תתנשקי,
תתהדקי

פזמון
את התקופה הטובה שלי
עדיין לא חייתי.
הכי טובה שלי
תהיה הבאה.
הכל הולך בכיוון של עלייה.

כמו אלה,
שהיא מביאה את
היופי
והוא מביא את
הכסף,

ואני מתמכרת לשקט צמודת-גופו
ונפשו,
מחוזקת,
מחובקת

בוא נכיר שוב בפארק הלאומי.
בוא נפגש באותו בליינד דייט,
ונמציא את עצמנו
מחדש.
במציאות.
אני אהיה...

כשלא באת
ולא הזמנת,
כשלא פינית
ולא שינית,
כשלא היית
ולא רצית,
כשלא הענקת
ולא העמקת -

כל המחוות המתוכננות אך בלתי-מבוצעות,
כל הקדימויות לטכני ולא לנפשות הפועלות,
כל המחמאות הגנוזות והרגשות המודחקים

מבין רבים וטובים
שהשביחו את חיי,
רק עבור אחד הסכמתי

גם למילה הנאמרת
ולזו שנאמרת אחרת
הוא מייחס אותו ערך.
אבל אין דין ירח כדין סהר

המעיל הזה אותו לבשנו
שרוול אתה שרוול אני
כשתפסו אותנו גשם-פתע
ורוח-משובה

לא עמוד דקיק
עם מספר על השלט,
כי אם מבנה חום-חמים
עם ספסל לשבת

עם שמלת החוטים,
רואים-לא-רואים,
שזופה כמו אינדיאן.
אמרתי בואי נפריח ענן-עשן,
אח, איזה קיץ יהיה לי איתך.

נגעתי בו.
והוא היה בדיוק מה
שצריכה מי
שערגה

למשתמע החד-כיווני,
לא לכיוון החד-משמעי.
מתוכך,
לא מתוכי.

"לידיעת כל המחזרים החדשים:
שוקולד חלב, נטול מוקשים.
לא משנה מספר הקוביות,
אני מסניפה אותו שורות שלמות."

בעורקיי זורם דם
חום.
כמויות השוקולד שאני מערה
עצומות,

לא קרא תנועת שפתיים
לא ידע לפרש סימנים
כל מילה דרשה משפטיים
לא ירד לתחילת דעתי


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
קלוריות הן האוכל הכי אהוב עלי. אני יכולה לאכול אותן גם כשחם
וגם כאשר קר, להן או לי. אני יכולה לאכול קלוריות בכל
מצב-צבירה (בורקס, כדורי שוקוקוס, פסטות מורטבות באלפרדו או
בחברו). אני יכולה לאכול אותן בכל שעה. או בכל דקה. דקה, אני
כבר לא אהיה. אך למזלי...

מפנים אותי לגופו, לחיקו, לחייו, לחיינו, שמשלב אותי בעיגולו,
שמצמיד את עורי לעורו, שמגונן מכל העולם, ומחמם ומחבר, נותן
כתפיים וגב, מלפנים ומאחור ומהצד, מוחשי ונמצא.

כן, אפטשי הוא דבר טפשי. גם אפצ'י, וגם התעטשות היא שטות. מי
המציא ת'דבר הזה?... מה ההשפרצות האלה?

כי גם ספר לא מתחילים לקרוא מעמוד 30. ומה שהמחבר רצה שתדע רק
בעמוד 58, הוא לא רצה שישפיע עליך כבר בעמוד 20, רק בגלל שקראת
בכריכה את תמצות הדברים

כל הבגדים שלי רכים.
אין לי אף מכנסיים מבד נוקשה, לא ג'ינס,
שומדבר עם רוכסן.

בתמונה של רובין, בפוף הכחול, במנורת-הרגל עם השקית הצבעונית
שעליה, בטלויזיה הכבויה, בעט שעל השולחן

בסיפור הזה הייתי כבר.
אולי גם אתם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לאחר שנים, המכונות ב"קורות חיים" שבקו חיים.
חיים חיפש עבודה כשכיר ושלח למפעל אחר קורות חיים,
אך איש משאבי האנוש אמר: בחיים לא.




שלום-שלום, לא
משהו מיוחד.

על הקשר שלנו עם
הירדנים.


תרומה לבמה





יוצר מס' 54651. בבמה מאז 5/8/05 0:15

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליפעת אילת
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה