|
מבין קרעי הצילומים הישנים,
קרעי זכרונות צפים,חומקים בגבול ערפל שינה,
מושכים בחוט לא נודע של חלומות ,
אני מנסה לדלות...
|
בילדותי, אבי היה
קרובי וחברי,
מצחיק, משעשע,מספר,
חביב הילדים וחביבי,
|
אין קץ ליופי,
כמה חסד בדברים:
בצלילי האבנים הקרות שהתחממו בשמש,
באוושת הקוצים המצהיבים על הגבעות
|
אם נפשי לא תדע מנוח
אם אלך אל הים ותשובה לא אמצא
אם אביט בשמים והם לי ישיבו שתיקה
|
פנטסיה
לאחוז גלגל השמש בידי
ואת האדמומית הלוהטה
בי זהב לרחוץ, לטבול.
|
"בעתוני אדוור על ג'ימאל"
הוא אמר
בדואי צעיר ,בן המדבר.
לחפש הגמלים
ידיו רעדו ,פניו מצהיבים,
|
על מדרכה ברחוב לבד אני צועד.
|
על סופיותו של המוות.
הורד המת. נסגר שער הגן.
נחתם הסוד- לא עוד לא עוד.
|
הלב שלי הוא משאבה
מעט כבר ישנה
|
המוות איננו איום
הוא בשבילי רק סוף היום.
|
המחלה היא כתובה. היא כתב ברית רע.
המחלה היא כתב שוד.
|
על פתאומיות המוות וסתמיותו.
העלים שמתחת לעץ
נסחפים והולכים,
ברוח עפים צהובים, מכסים את קברו של המת
שחרש עבר,
שנפל ונקבר בלא עת.
|
על תל אביב בלילה:
העיר בחושך אפורה ומעשנת
העיר לאה
העיר בחושך לא יפה.
|
תיאור המדבר החם.
הרוח רושפת נושפת
חמה
בחימה מנשפת,
הבוקר חלף
כבר חם-
זו ברית העום.
|
על גבעת עפר אפור, קודר,
בית אבנים ישן את אבניו הישנות
משיל, מתפורר.
|
לילה לילה הוא עובר על פני
דבר לא מדבר.
אני שומע את קול העלים היבשים שדבקו בבגדיו,
מריח ריח שריפה, ריח חריכה.
|
בלילה נפלה אל הים עדת עננים שחורים.
בלילה נפלה כעדת יונים שחורות בין ברקים מבזיקים
|
סיגרו את הים, סגרוהו בעננים!
|
אירוטי
עד כדי היופי
עד כדי האהבה
|
על חוף ים
בשעת צהרים כשהאדמה
חמה
|
לפגוש בן אדם
להרבות שיח על חיים ומחלה.
|
הייתי רוצה שתחזרי-
רק לרגע, הרף שברירי;
|
כשורש אויר על גזעך לתלות
לחבוק גזעך, לחבוק
וממנו לשתות.
|
שתי נערות בדרך הערב
מפסגת הגבעה הרחוקה
שתי נערות צוחקות בדרך
ירדו במורד הגבעה.
|
על הרג אב ובן בדואים ועדר גמליהם.
שלושה הלכו במדבר
ושלושה פגשו,אי-אי-אי
גמלים ואבא ובן
וקבוצת חילים ומקלע ברן.
|
|
|
אומרים לי שאני
ירוק
אומרים לי
שאקפוץ רחוק
אומרים לי סלוגן
זה לא צחוק
לחתום זה בניגוד
לחוק
אך דם טרי זה די
מתוק
עכשיו אני אומר
לשתוק |
|
