|
בן אדם ומשורר איזוטרי המנסה ליצר אדוות קלות בתבנית
האשלייה המציאותית על מנת להעיר כמה ציפורי שיר
רדומות...
את המוזיקה שלי אפשר לשמוע בכתובת הבאה:
http://www.youtube.com/user/zackheim
אולפן ההקלטה שלי (אולפן הברווז):
http://www.theduck.co.il
קצת על עצמי: שחקן קולנוע מובטל, ליצן חצר אחורית,
כורוגרף של הרוח, רקדן, זמר, צייר, פסל, מוזיקאי,
משורר, ארכיאולוג, חוקר, ממציא, פילוסוף, תאוריקן,
מתקשר, הילר, גאגלר ועוד כול מיני ארנבים שלא הספיקו
לצאת מכובע הקסמים...
זה הכול התחיל בשעת צהריים שהתברר לי שנעצו סכין ארוכה
בצלעותי, כזאת שחודרת מצד לצד ואמורה להרוג.
|
מה שילדים לא רואים
הם לא יכולים לשכוח
מתחם התבנית הגדולה
|
שמי יישכח
על פני אבני דרך
וזעם כסוף
|
תצורת החרמון אפורה וקשה
שוחקת אזמלי פלדה
עשויי צירי שרשראות משוריינים
|
חוליות שידרה של דג מאובן
נפרשות על פני ארץ
תבל ומלואה בעוז והדר
|
אני הנמר של הזמן
דם זורם בשיניי
בשר תודעה רכה
|
ביום שבו התחלתי לטחון מחדש
גושי צבע של אנשים מתים
הרגשתי כה רע, הו אלוהים
|
האוויר היום דליל מהרגיל
ראותי נושמות ונושפות
האור הבהיר מאפיל את התחושה
|
ראיה פריפרית חושפת דמויות אפלות
שלא נקלטות בהכרה אך רושמות צבע
זה מעביר בי פחד קדום לא מוסבר
|
הכאב אוחז בשרירי הכנפיים המנוונים
אל לא לאדם לנסות להמריא בדונג נוצותיו
גם בשעת סערה זה מייסר את הדעת
|
דרכים חדשות נפתחות
למבואות הכרה חרישית
כתוגת ימים סוערים
|
תמיד דרך גגות העולם
הם חוזרים להיאבק על כסות הקטיפה
העוטרת גופם לשערי שחר
|
בשר ועצמות
כלי ההיכל המקודש
תבנית גוף
|
בהסכמי המוות נאמר לערפל
לעצור בין הקווים
להפריד בין הקסם לקיום
|
לכאורה חופשי לתנועותיו
אדוות של זמן מאובק
סובבים את חלליו הפנימיים
|
רק עברתי פה במקרה
כצל חולף על מבואות פרא
ראשית פריחת אביב
|
רוח בודדה
נאחזה געגועים
לאש הארץ
|
פלוגות מחץ וצבא קסרקטין
מפארים את דפנות הספינה
הגאים לאחור, היכונו לצלילה
|
טפרים כואבים של ציפור טרף
שורטים במעלה גופי אותות חדשים
התחושה משנה את צבעה
|
איש מלחמה איתן
ידיו בצע אפל
חופנות את תחושת המילים
|
במעוז הריו הוא אינו פוחד מאיש
תמיד לצד הרוח הנושבת בעיניו
לחוש בקור הראשוני של המגע
|
דלתות נפתחות
דרך צירי משקופים
תכלת האור הקורן
|
מניפסט הלק על ציפורנייך
קצר את דעתי מלכת
במנוד פשוט של יד המנופפת לשלום
|
הקונגלומרט הגירי הזה
אשר ממנו עושים אריות
חובק את נפשי בקרבו
|
שנהב קורן מבין שיניה
בהביטי אל גדת הנהר
וחיוכה כה טוב אלי
|
מושגים מעולם הדלות
נתמכים במסורות של הרגל
כרגלים יחפות בין השלוליות
|
דרך קורות הבטון
ופעימות המרזבים
אני חש בעולם החיצוני
|
ואכן מה תדע לומר
הברות ססגוניות
מקצבים חולפים ובאים
|
מתק השביל
תוחם הוויה ראשונית
צלילי מיתר ברוח
|
הקהל מוחא כפיים ללהקה
הרקדנית נותרת מיותמת
שבויה בכאבה העמוק
|
מי שמשלם כסף על מי שתייה
סופו שישלם גם על אויר לנשימה
על שנות חיים על פני האדמה
|
שאלת האבק
מפתח הבנות
רקעי שמש עליונה
|
לתפור אוניות
על פני מי מרחבים
לשוט עולמות חדשים
|
מעשייך איוולת דרך
כמתוך המסורת המקומית
חידלון רתום לתמימות טהורה
|
הסכינים המתוקות
שננעצות בגבי
לוחשות לי מוות צורם
|
מיתרי רעד מנשבים
אבק מציאות צהוב
משך הזמן הדליל
|
נער חסון
הוא כבר ידע
את צל האהבה
|
הם גוזמים את עץ הרימון
והדם שלך זורם לאיטו
שומר על ממשות צבעו באור יום
|
ליטוף הגלים על דמותך
במרחב הרוגע של הזיכרון
אהובתי הנושנה
|
מה יש לומר באמת
אולי בכלל יש לשקוט
כמו חלום הארץ המובטחת
|
קולות השחפים
נרקמו לגופי נשרים
זוגות זוגות מעלי
|
צחוק חרישי
מתכרבל אלי קירותיי
איזה סוג של חומר הוא זה
|
ברית חיים תהיה לנו
לא בציר דמים
ואבק רשף אש
|
הערפל מכסה את הארץ
בטבעות קור מהודקות
דרך גוונים של אפור וירוק
|
פרוזדור מתפתל
עולה בסערה לשמים
עשרה מטר לפחות
|
ילדים טובים מנסים להיות רעים
בכוח וברטט עם אנרציה נפלאה
חולקים קולות ברגש מופתי
|
הנמר בגן החיות
מביט אלי בסקרנות
הוא לא ממש רעב
|
שורות עורפיות
קבצי מילים רופפות
המגע טפל ומר
|
אנחנו יצורים של תודעה
עיוורים לממד המציאות
שבויים בחלל של התניה
|
רגליים באדמה
ראש בשמיים
לולאות עשן בעיניים
|
מותח את הקשת
במלוא עוצמתה
יורה את החץ המדויק המופלא
|
החלונות הצהובים בחושך
משדרים חום וקירבה
משהו נילווה למגורי אדם
|
בדלי קיץ ממושכנים
במשטר חורף זמני
המילים נותרו יחפות
|
הזמן משתרג בגפניו
משיר עלוותיו לעת חורף
נירקם לרקיעי שמיים
|
בתחילה זה משחק כדורגל
עם ילדי הילידים
מכדור עשוי סמרטוטים
|
לא להשאיר אף אחד מאחור
לא לקנא ולא לשמור טינה
חוקי המשחק הגדול של הזמן
|
קווי גבול ארכאיים
מפלגים ממדי מציאות
אני גולש על הציר בכאב
|
למען האמת זה מעבר למילים
לוחות על לבבות של אבן
מצבות מאפירות של רגש כבוי
|
חלון ניבט מתוך קיר מתפורר
וילונות קטיפה לבנים פרושים מהצד
חושפים חלל שחור לא מוכר
|
באיטיות קיומו המוכסף
מה הוא ידע לומר
שהייתי כאן בעבר
|
בכבוד הרוח עסקינן
במשך אדוות הזמן הרפה
על פני אדמות בזוזות לרוויה
|
התפוצצה מבחנה בידי
והרעד אחז בחושיי
כיודע סוד מבצרו
|
שואות קטנות של משך הדעת
מתפתלות בנתיב ההכרה המודחקת
דרך הרס עצמי ואבדן ביטחון
|
בתוך תמיסה ירוקה
מתגלה גוף נשר
על פני מטבע ישן
|
מבט חם בעיניים
של נסיכת קרח פולניה
על פני כרזת פרסומת
|
תבכי לי נהר של דמעות
אוקיינוס שלם של כאב
נטיפי מערות
|
יד אפלה
באבק הרעד
רמץ עולמות גנוזים
|
על מערביות ודברים אחרים
יסופר בספר דברי הזמן החדש
כעת העולם נע על צירו
|
מי היה מאמין
שתינק את חלב אמך בקפלה הסיסטינית
תחת רקיע כה מופלא
|
התבניות ריקות מתוכן
חוזרות על דפוסים קבועים של הכרה
הכאב שואף ונושף את קיומו הארצי
|
מתווים של גביעים
כקווי מתאר לבנים
הבזקי אור שקוף
|
מטוסים חזקים
על פני משורי אבק כסופים
רהב ערבות בעיניו של האל המת במרומים
|
אבק בוקר שקט
על חלומותיך העוקבים
מה הוא מספר לך
|
להגדיר מחדש
דפוסי מרחבים
להבי מגע חלושים.
|
ושוב מדובר על אוקיינוס של קרחונים
הנושא עמו גופות מלחים מרקיבות
מזון עתיר חלבונים לציפורים נודדות
|
אני כמה אליך
אל מגע תשוקתך החבויה
תחת מיתרי רעד נושן
|
הגיאומטריה הקרה שלך
ניצבת כקשת קפואה בינינו
חצי להערצה חצי לעייפה
|
שלבים של בניית כלונסאות
שריג של חומרי ארץ
מתן האותות והמופתים
|
דמעות כתומות
זולגות במורד לחיים
ועל פני סדינים לבנים
|
שואלים אותי לשלומך
מה כבר אוכל לומר
שאין לך שיניים
|
מזמור לאיילת השחר
ציר התחושה והדעת
מסע לגרוש רוחות בעתה
|
נישאות עיניו
דרך צבירי הערפל
על פני מישורי עולם
|
מטוסים בוערים בשמי התכלת
מגע הרוח בעוצמת האדם
אתה מפחד מפני, אתה לא
|
מה הם יודעים לגבי
אותיות מנוקבות של אור
שבילים על פני מבואות לילה
|
צריחי מסגדים
בוערים בירוק
הילת לילה חרישית
|
שולחן צדדי לארבעה סועדים
בחדר האוכל של קיבוץ דפנה
מול חלון גדול לרוח העולם
|
דום, תופי היער נעצרו
אני אוחז בחניתותיי
להטיל מורא על נפשות הילידים
|
כאב עמוק
נאגר בעצמות
משליך יהבו אל המחר
|
אחרי שבע מנות של .L.S.D
קבעו הרופאים שלעולם לא אוכל לנגן
והנה ידי רוקדות על הקלידים
|
עקבות של עשרות
כפות ידי ילדים
צרובות בתנור של נפט
|
מבט עיניים
השובה לב אנוש
הוא הרבה מעבר
|
זר לכוח
אינו יודע מגע מלחים
רוחות מלחמה מנשבות
|
היא אוהבת את המראה
את השתקפויותיה במרחב
אור בודד של גלות קסומה
|
צירים בתנועה קצובה
משתני הכרה רועמים
גופים במגע זורם
|
הדגים רק נצודו מן המים
וכעת הם על מצע ירוק של אדמה
מבותרים לטוב ורע, מותר ואסור
|
עצם מאובנת
נופלת על הרצפה
צליל עץ משמיעה.
|
מבוגרים הם עם קשה עורף
לא יודעים לחבר קצוות
רוטנים מבלי לדעת
|
כעת אתה רואה אותי
עכשיו כבר לא
משחק מחבואים
|
בצליליו הקסומים
נע כמתוך חלום אין סופי
על פני שובל האדמה
|
יש לי שעה לקרוא
במגילת זכיות המוות של האנושות
לאחר מכן אני רוצה לישון
|
בוהק על ציר מלותיו
שבילי לילה זוהרים
משב כנפיים שקופות
|
מתינו או אלה שאימצנו אל קרבנו
שוכנים שורות, שורות על מדפים
לראוות המאכלת כל רמץ רוח ובשר
|
פרות קדושות
גרמיות להחריד
שילדות מתכת בוהקות
|
גיל ארבע עשרה
שיעור מחול ראשון
חריקת בלמים אין סופית
|
יש כול כך הרבה כאב בחושים הללו
כתורן של ספינה ברוח ים
והשמיים הם הרי לא נגמרים לעולם
|
מתבסס והולך
גדל לממדים אדירים
נישא ברוח ועל פני ההרים
|
דבר מה שרצית לומר לי
איבד את עצמו דרך סבלות הקיום
וחלף לו עם רוחות הסתיו
|
אחר כך באו המילים
לרשת את משך הצלילים
כעלים מצהיבים על פני הרוח
|
איך שצעדו רגליי
לאורך צל המרחקים
על מנת למסגר עצמי.
|
תרחיש תנועה קצובה
מפרשי אניות קדומות
מארג התרנים זע
|
מכת ירח
אחזה בעיני
בעוצמה ראשונית
|
להתעלות על פני גורלות
פתוחים לרווחה כקער שמיים
אדיר ורב חלל התפאורה
|
פלייה רלווה וללחוץ על ההדק
המגע הקר של המתכת השחורה
נוגע בעצבי הנשימה.
|
זר לתשתית קיומו הארצי
למלים הכסופות שאיבדו ממשמעותן
אך אין זה משנה לעת עתה
|
יש משהו יפה בחיה הזאת
אך בכלל לא רציתי
לדבר על אהבה
|
אוחזי הסופה
חכמים של אבק
מסילות אהבה
|
ביער עצי הבוק
ראיתי את הנזל וגרטל יוצאים מתוך תנור
ואת מקס ומוריץ אפויים למחצה
|
אתה מוביל אותו ביד
למקומות ושבילים שרק הוא מכיר
ומראה לו את השתקפויות האור על פני האדמה
|
ליצנים על חבלי קרקס
נושמים את תרועות הקהל
הפחד נושף בהם כוח
|
החומר הוא מת
אין בו ממסת הרוח
החלל הוא גוף כהה וגדול
|
היא חוזרת על עצמה
רוטינה של זמרת שגרתית
דפוסים קבועים במסילה
|
העיניים האלו
מביטות בי דרך צעיף ארוך
צער מנשב תודעה
|
על מגדלים פורחים בשמיים
וספינות רפאים עלומות
להט החרב מתהפכת דומם
|
אם כול חיי
תהילת עולמות
מאכלת בשר ורוח
|
נסורת הרוח
מורבדת ברסיסי מתאם
לזמן, מקום וצורה
|
הבשר קורא לבוקר
לאחוז בידי הרעב
לחוש רחובות סואנים במגע
|
לכוד בחומר
מה לעזאזל כבר ידע
אורחות חיים וכאבם
|
בבואו לבחון את עומק הנהר
נעמדו הערפילים דום ולא זעו
נשמתם נעצרה בקרבם לאור שחר חדש
|
כל שהיה צריך להיעשות
הוא להרים את יריעת האוהל
ולתת לרוח לנשוב
|
לפני היותם תבניות
היו הם רציפים של מהות
משבי אור חולפים
|
לפני ההפצצה על הירושימה
כך מספרות האגדות
זעקו המשוגעים את דבר כאבם
|
כפות הידיים האלו שמכחילות עם הקור
ורושפות בזוהר סגול לעת לילה
אומרות לי שירת מיתרים
|
תזהה את המלאך השומר שלך
וראה שלכאורה הוא רק האצבע של הנפש הגדולה
משך היקום המופלא
|
אני ספירלה של חלומות
נעה בים אין סופי
הגלים הם לי גוף
|
יכולת אחיזה היא זאת
אשר תומכת את משכנות ידי
לתבניות ברורות של מהות
|
נולדנו בעיניים עטופות דמעות
אז נשמנו את הכאב לתוכנו
ונשפנו כל כך הרבה כעס אפל
|
בצורותיו השקטות
הוא שותת את האדמה
על מגוון דרכיה הנלוזות
|
היינו שלושה עד ארבעה
בטירונות הכי קשה
של צבא ההגנה
|
ואחרי הכל
מעינות צדק ומוסר
כמי ביבים זורמים לרגלנו
|
הצמרמורת הזו
עולה במעלה הגב העליון
דרך שרירי הצוואר אל חלל ההכרה
|
מבורכת תהיה המאכלת
הלוטשת בשרי ברכות
שירי אהבה זכים
|
החללים השחורים של הזיכרון
גדולים כמשך הלילה בעצמו
זולגים מבין תבניות הבוקר
|
אז מה בדיוק אתה רוצה לתת לי
קבצי שירה עלובים על אנשים זרים
חללי יצירה ריקים מתוכן
|
טרם ראינו שכזה
בין חיילינו הוותיקים
בזאת אנחנו בטוחים
|
הכאב נרקב במצבוריו
לרוע צרוף של מוסר
המשדך עוגמת דרך ואכזבה
|
מה אתה מנסה להיות
מה שאינך רואה?
רחש חולף ברוח העולם
|
עיניה האדומות של אשת הכריש
קורנות לעברי חום ואהבה
תנועותיה קצובות כמשך הגלים
|
דרך שערותייך האור משתקף
עדשות עגלגלות קורנות קשת צבעים
אני מסתנוור מדמותך
|
קראתיך זמירות אדוני
ולבי החמיץ בקרבי
רמץ שדות ירוקים
|
מוטוריקה של זמן
מעגלים בחול החם
צורות חיים אנושיות
|
לנסר מתכת צהובה
לחוש בקושי שנישחק
לאבקה מנצנצת
|
הווילה של הדודה מלכה
הופכת אצל גון לה קארה
למפקדה הראשית של המוסד
|
אלה הן סקיצות של ציורים
מנטרות של זמן
גלי תודעה שפופים
|
הישאר בצד הבטוח של החיים
כוחות הקסם מוגבלים הם
לצורות אמונה ומרחבים לא ברורים
|
מיכאל אנג'לו
אוחז בפטיש
כנוהג יהודי אירופה
|
חודר דרך עמודי מסד
תשתית מוסר הארץ
ולוחש לחדלון שירי ערש.
|
בנתיב הצלילים
עולה הערב מחדש
דרך רקמת עולמות נסתרים
|
האוקיינוסים אחוזי הדיבוק הללו
מרחיבים את תת הכרתי
אל תוך תנועת יד עגמומית
|
עצור את מתק הצער
בפסגות הרי הכאב
מפני רעד הלילה
|
חוללתי עם נערה טטארית
שגופה דיבר בשפה אחרת
כול כך מוכרת ונכונה
|
סונטה לבוקר
הנה אתה רואה אותי
הנה אני כאן
|
להקת חסידות
על עץ אקליפטוס
מחכות לשקיעת החמה
|
לאלה ואלה
שחיוכם לובש רוגע
והילת רוחם לוחשת אהבה
|
צבעים נועזים
הרעידו לבי לאור יום
שבשבת מילים אדומה
|
מנועי דעת זכים
מתמזגים עם שמי חורף מרהיבים
הירוק הזה פועם בלב
|
משהו עמוק
שממלא את התחושה
בסמיכות של הכרה
|
קווים ארוכים
מיתרי אור קורנים
זרועת היקום של מחושי הדעת
|
יש לי חלל סודי
שכל דבר שנכנס אליו
הופך לקסום
|
תן לי גרעין אחד של אמת
ואני אבנה ממלכה חדשה
לתפארת עולמות גנוזים
|
ענני אבק מגלגלי משאית
נישאים על פני דרכים חשופות
מארג הירוק הופך לפסטל צהבהב
|
שולית הקוסם
נעה בין ארונות החדר בחשאי
הדליים עמוסים לעייפה
|
ידיי ישראל
אצל סטיבנסון
לובשות גוון קר ומאיים
|
הוא משך את מפתניו
על פני דרכים בוציות
מתדפק לחופי אגמים
|
אני רואה אותה מתפלשת
בבשר הרחוב המזוהם
על פני סמטאות התשוקה
|
חזק יותר מקר יותר
ואז נשק ואז אש
אחזי בי חזק לקרבך
|
בימים בהם הים בוער
אובך כבד אוחז ארץ
מסמא ראות למרחקים
|
צבעים שקופים שאין עין האדם רואה
ניצבים על מדפים מצוחצחים למשעי
מחזירים בוהק מנורות צהוב
|
נשאים ואבני אבק
משקעי אגמים
מסד תשתית ארץ
|
לא כברו
נוצץ לאין שיעור
אלה כבוי ושחוק
|
חושניות החומר
מנשבת על האור המוחזר
כשבשבת עולמות נפלאה
|
העיניים של דבי רוברטס
בוהות אליי דרך סרטי מדע בדיוני
והיא אף פעם לא כתבה בגדול
|
אנשים הולכים לסרטים
כדי לברוח מן המציאות
אני הולך לסרטים
כדי למצוא אותה
|
מתאם התחושות הנכונות
כסליל גמיש של קפצונים
בתא בליעה של צעצוע זול
|
סדרות של טקסים
על פני מצבות אבן מאפירות
פולחני מוות איומים
|
העננים בוערים
באור שמש ראשון
בצבעי אפור ולבן
|
רסיסיו כואבים בברכי
ואין זה מרפה מנפשי
מעול רפאי
|
הם עוינים את הסופה
ברקיעות אחידות של כעס
צבעי לילה אפורים
|
זה יותר נורא מסתם בית קברות
זאת חלקה להורי נופלים
מעבר לחומת הילדים המתים
|
לרוץ בעירום מלא
סביב גדר הקיבוץ
בתוך מתחם ההגנה
|
דרך השיניים
הם יוצאים לאוויר העולם
שירים ללא דעת וגבולות
|
אתה ראה את המבט בעיניים
והוא כולו משווה לאהבה וחמלה
מתוך בדידות אין סופית
|
הם מתכנסים לתוך הפחד
צורות רפאים של בני אדם
צללים של תום ילדות
|
על הכנף הכסופה
עיגולים בתוך עיגולים
בצבעי שחור ואדום
|
פיזיולוגיה פשוטה גורסת
שבמרכז שדה הראייה
ישנה נקודה מתה
|
נקודות אדומות על גופי
מופיעות והולכות
כפיות לילה ארגמניות
|
באמצע הלילה הוא קורא לי לחבור
דרך יערות קסומים של ירוק ואפור
הערפל החורפי הגדול
|
כנחש צפע קטלני ומהיר
הוא רוחץ את שממת חיינו
מנתב אדמות לערים
|
המדפים עמוסים לעייפה
במילים שחוקות של התניה
בקודים סתורים של רגש
|
פעימה שנייה
שוב אני ניפגש
עם הבחור חסר ההכרה
|
במה אתה מתבל את הפחד
עם לא בכמוסות של כאב אדומות
ובזרעי פורענות של הרס עצמי
|
דברי הבל ורעות ארץ
לאחוז בשטיח המעופף
לא להביט למטה לעולם
|
לובש את עור הפיל הלבן
מאמין שהוא יוצא למלחמה
טחנות רוח שרות הללויה
|
אנשי שררה
סוחרי מתכות כבדות
ושאר רדיקלים חופשיים
|
חזק ואמץ
ללא דעת מכאובים
וסופות קור נוראות
|
משער עדן
ועד מבואות ים
רשפו הגלים תובנות
|
בואי אלי באהבה גדולה
כבירה כמי נהר רבים
סואנת כאוקיינוס גועש
|
פוערים חללי שמים צלובים
פרחי תכלת כחלחלים
של שעת ערביים
|
מי מכבר הסתלקו דרכך
מחלק זה של העולם
אל תוך היערות העבותים ביותר
של העולם השלישי
|
אולי היו לי מחשבות
על ימים יותר טובים מאלו
אך חום הקיץ הכביד על התחושה
|
ידו הימנית של החושך
אוחזת בתבניות הפחד
ברעד מוחשי סמוי
|
עשרים שנה אחרי
חוזרת ההכרה חרישית
כציפור שיר כחולה
|
יובלי השנים מילאו אסמים
בר, תבואה ומספוא בהמות
שבע פרות טובות, שבע פרות רעות
|
זה בטח לא יפה ואפילו מלוכלך במקצת
אך אני רואה את התפרים
דרך מארג השירים שלה
|
ראה את כוכב הבוקר
עולה מעל עינך
קפלים ברקמת הקיום
|
אני בא מלב האפלה
היכן שהמילים רומצות
איברים לתחושות
|
תחבושות אלסטיות סיבב בירכיו
לאחוז בחוזקה מפרקים רופפים
עוגן כנגד סופות אור חזקות
|
רגלים קרות להם
חיילי צבא האויב
רומסים את דגלי בקול שאון רועם
|
היי שלום אהובתי
ירכתי הסיפונים קוראים לי לשוב
אל תכלת הגלים
|
חיות מכונפות כחולות רגליים
על פני שמיכת חורף עבה
מתחממות בשמש צהובה
|
התנהגות נורמטיבית
מתחרזת עם שמים כחולים
הכאב עצור ברעד
|
רקוויאם לחתול מת
על מסלול הכביש המהיר
צבוע באפור ואדום
|
היא הייתה ילדת חוץ
מקיבוץ על חופו של האגם היבש
ואת שמה לא זכרתי מעולם
|
שלושת דובי הפנדה של העידן החדש
כורעים בישיבה מזרחית
על שלושה כריות של תכלת
|
בדרכי הביתה
שלושה נשרים
חלפו מעלי
|
בקול מצווח ללא כל בושה
שלושה עגורים מעלי
עוברים בטיסה
|
שריון אבירים כסוף
מדמה את החדר
לזירת לוחמה
|
בכסות עיניך
התראה עולם גועש
נישא בערפיליו על פני ימים
|
הם יושבים
ממלאים שעות וטפסים
על פני מסדרונות
|
קצף הגלים רועם זיכרונות
מעלה את צל אהובתי שנשכחה
עיניה כירוקת הנהר שערה כשיבולים ברוח
|
רוב המילים נעמדו
אל מול עוז ומופתים
שערי תכלת בים עננים
|
תן לי לשרוף את האוזון
אני רוצה להתחמם
להנמס אל השכבות
|
הנה עפר הארץ המובטחת
מבוסס כאבק בן רגלך
ולבך כבד מלגעת
|
סבב ענוג של קוביות משחק
אהבת רעיות מתוקה
מה הן באמת יודעות
|
נמכר ונשכח
כוח הקיום המניע
גבולות תודעה ראשונית
|
שומרי השער
של ההיכל הגדול
ניצבים, מחרישים
|
עמקי הנחלים מתפתלים אל הים
והים לא נודע כי בא אל קרבם
תכלת הגלים שומר סוד
|
משנת דרכם של חסידי אמת
צרופה בנתיב הלהבה
העולה מבין פיגומי ההריסות.
|
הדמויות מקוטעות
כתרשימי פרופיל דרך מראת סתרים
גנוזות לתוך קווי מתאר קלאסיים
|
המפלצות המאובנות של האקדמיה
פוערות את פיהן
לפני בורא עולמות הרציונאל.
|
להיכתב על ענף סופה
בעת מטר של גשם אחרון
לאחוז ברהב הזריחה
|
שולי עולמות
ממדים חדשים
מגע מרפרף
|
עונת מכשירי הצייד החלה
את שנתה הגדולה מכולן
לא עוד בוהק הדם על כלי המשחית
|
תבכה עבורי
הו, נהר זקן של דמעות
דעתי, דעתי צורבת
|
ז'אן לוק גודאר
שר על פרפרי גשם
אך מעולם לא עזב את תחום היבשת
|
משתני המציאות נכונים
כואבים בבשר המדמם
נצרבים אל תבניות החישה
|
אנחנו נזוז אל תוך קירות הזמן
אבוקה ראשונית של פחד מוצפן
המילים יהפכו ללהבות
|
מי מאורות גנוזים
דרך ניקבות וצורים
משכן תשתית ארץ
|
המסדרונות הריקים הללו
פולשים אל תוך תבניות ההכרה
ומיצרים סוג אחר של חיים
|
הוא מכבה את המשדר בכניסה אל השער
שלושה חודשים באיחור הם באים לחפש
מטוס שנפל בבריכות הדגים
|
היכל ענק
זוהר וכחלחל
ספריית ההכרה
|
הכאב כערמונים על האש
מתקתק וצורב בתודעה
את ראשית התחושה
|
מנקי ארובות הנפש
זולגים דרך נטיפי הבשר
קרינתן רושפת
|
הוא ידע את הרוח הנושבת מעינייך
כניחוח חציר בשעת בוקר מוקדמת
כבוהק אור המסמא לב אנוש
|
מקץ שנים הוא מביט לאחור
עקבות על גדת הנהר
סחופת סערות על גזעי אילנות
|
קדושת האדמה נחשפת
דרך רגלים יחפות
נתיבי עפר ודעת
|
קח את כל אוניות הצער
אל לב הסערה והזעם
ותן להם לטבוע חרישית
|
ויצא אל השדות
ועיני הממלכה ריקות הן
מלגעת בפרי האסור
|
אחר כך קראתי לך בשם
ומיתרי העולם ניגונו לקראתך
תבנית חיי המחודשת
|
משהו בצללים
מסך מרושת של תחושות
מסווה לאור הבוקר
|
קרני האור הנשברות על חלוני
יוצרות מסך של לובן על המציאות
מאחוריו היער המתורבת מתפרץ
|
מסך גדר מרושת
מקרין השתקפות מתעתעת
גלים אחרים של תפיסה
|
דמדומי לילה אחרונים
שירת כוכבים בוהקת
מרחבי שמים של כחול עמוק
|
סוסים עיוורים
על פני רחובות טרויה
שועטים בחמה
|
הכחול העמוק של הים
במכסף מתעגל הנעלם אלי אופק
מנוקד בצברי עננים של נוצה
|
שירת הרחובות החשופים
מציר הדעת ועד משך יום
לאורך נתיבי בשר ורוח
|
ורוחות הים
נעו ממרבצן
ונערמו לערפילי בוקר
|
הזיעה הניגרת מכפות ידי
מצביעה על כך שעלי להתעורר
ולהילחם על מקומי בביצה
|
השם ההולנדי שלי
מעופף על פני מרחבי ים
כדגל סמרטוט מתנשא
|
מנהגיו נתונים למרות
מסילות קצובות של זמן קיום אנושי
כבוד והדר ודרך ארץ מופתית
|
הגבעות הירוקות של הארץ
ניבטות מפסגות ההרים המלבינות
את צריבת הכאב והשכול
|
בגיל שש עשרה
הסתימה קריירת הצ'לו שלי
בשל העדר כלי שמאלי
|
שיר ליום החדש
להזכיר לעצמי להיות פתוח
כי מי הנהר עמוקים הם
|
נושרות כעלים ברוח
שנות חיי הנותרות
מחיצות זמן סמויות
|
בצר הרים
מתנשא לגבהים
אלי בוקר המחר
|
מניפות לבנות
נוצות בזרם
כנפיים מייצבות
|
דובים מתוקים
על שיניהם החדות
רוקדים במעגל
|
אבני המקדש הגזולות
מקרינות על קבר טרפון
בצל כוכבים דרך ענפי האלה
|
ניחן היה באומץ לב
ככסות רפאים לגופו
המדלל צעדיו חרישית
|
צהובים עלים ברוח
נוקדים את הירוק הגדול
גזעים חשופים למגע.
|
עלים מצהיבים ברוח
על גדם עץ התות
כתמי הירוק בלים
|
סוליסטיות מתבהמת
מתבזה על שערי ארמונות קרח
חם היום מהרגיל
|
הנה נחשול ימים כבא לקראתנו
לאחוז ברדיד שמלתה של היפה בבנות
למשכן אהבה חרישית ונוגה
|
מטוס הרקולס חוצה את השמיים
דרך רקיע אחוז ענני חורף כבדים
משאיר אותנו לבדינו מאחור
|
צהוב ירקרק של עלווה חדשה
דרך רקיע כחול בבוהק לבן
השמש ירדה ממרכז השמיים
|
עקב לצד אגודל
הגוף נע על צירו
ידיו פשוטות למרחב
|
גלי הרעש של המכונות
מנתבים את חלל האוויר
אני לא יכול לאחוז בזה
|
דרך מבטה
היא לוחשת לי אהבה
שברירית ולא נוגעת
|
מלח, מלח
ראה מה עשתה
הפכתה מלח לגבישי סוכר
|
לא אדם ולא רוח ים
המנשבת בין גבעולי השדות
קמלים הם פרחי הסתיו
|
זעקתו מפלחת בחשאי את חלל האוויר
בעומק לא נשכח של כאב מודחק
מסך הטלוויזיה מרצד למולנו בשחור ולבן
|
טיפות הגשם זולגות על אדן חלוני
מה נפלאה היא זרימתן אלי ארץ
אל מעגל הפיות האין סופי
|
תוכניות מציאות למבוגרים בלבד
על פני מסך האשליה הקורן
לא עוד תמימות ילדים ענוגה
|
קרב מגע של הנפש
האדמה כובלת דרכים
החלל הוא רק פער
|
חלל גדול במרכז החדר
שריד ליונק קדום שנכחד
תשתית רפאים מעודנת
|
קורלטים נוירוביולוגים של טראומה
מכסים את מסך המחשב
חודרים אל שוליו
|
אקרא בקול גדול
לאלוהי האהבה
התשמע קולי
|
אנשים מתפוצצים לפני בתמצית כעסם
תמיד יהיו אלה הלוקים בנפשם
אלה שפוחדים משינוי מארג
|
היום והחודש חסרים
השנה לא נכונה
הדמות באה בלי פתק החלפה
עיניי הפליטים של הזמן
|
על מה נופלים העצים
במילוי תפקידם על הארץ
והרי השמש שקעה בגבולות הרקיע
מעבר להרי האופק הקרובים כל כך
|
דמעות של תכלת
מתנקזות ליחידות עילית
בטני מתהפכת בקרבי
ברעד הרפאים המר
|
טעם אניס ולענה
ליצר הרגש הקדום הזה
אם מדברים על פיות ירוקות
אני מביט עמוק בעיניה
|
השקט חודר לפינות הנפש
כשכבת אבק רבת שנים
מקפיא את תנועת הרוח
הלב נעצר בהילוכיו הכושלים
|
אנחנו יודעים איכן זה מסתיים
עקרונות מכאנים להחריד
המופעלים על רקמות אנושיות
|
מנפרד ביטאק
מדבר במבטא אוסטרי כבד
על ממלכת ישראל הראשונה
אדמת הפרעונים כולה
|
בנות התדר לוחשות בפחד
מסכים באדום כהה
אלו הם צירי הדעת
משבים של רוח קרה
|
טכנולוגיה מכנית של צללים
עוטה מסכות ראווה
לשערי הבוקר החדש
הקור בוצע את מיתרי הרגש
|
פולחן המשקאות המשכרים
של עשירי ארצות המערב
נערם על מדפים מעוצבים למחצה
לוחיות זהובות על לוח העץ
|
כי בבוקרו של היום החדש
היה זה עוד בלילה
במקומות בהם לא ראיתי דבר
אך חשתי בכל מה שהיה
|
הם מפלגים בדעת
צורות קיום כוזבות
שברים בריקמת החיבור
מגע הרוח הלוחשת
|
על ערי הרפאים של אש המלחמות
נצרבו רוחות השמים לענני דווי
החושך הגדול אחז את מטריית הרקיע
לצירי כאב רוקחים בכחול כהה
|
דרך אבק המלים הממאן לסגת
נערמו סדקים של ערפל
סופות רפאים נוראות
עצמתי עיניים עמוקות לרווחה
|
חביות כסופות של כאב
אוגדות את צירי האהבה
למשקאות אדומים בידי נערות המים
הרחש לוטש בגלי החדר הסגור
|
סוד המילים הנוראות
עוטף ברקמת השלכת
צפונות ארץ חדשה
חול על אדמת המדבר
|
עצב השעות חולף במחוגיו
עשב הנהר נושב בפתיליו
גלים אפלים של אור
סודות מארץ הקור
|
חלונות עץ ירוקים
סוגרים בין השולחן לרחוב
עציצי מטפסים מתפתלים על פמוטי חלב
האור פועם בשמי התכלת
|
מונומנטים של הדחקה רגשית
חבלים כבדים אוחזים ענפים רחבים
העצים גדלים לגובה
הנהרות תמיד מתפתלים באקראי.
|
מבט של אישה מאוהבת
רושף בי אש עולמות
גבישי אזמרגד ירוקים
על דעת הנהר ופשרו
|
אין עשן בלי אש
הנה אני בוער בלהבה
מעגלים על פני המים
עננים סדורי שמים
|
יום אחד אתה תתעורר
וחיית פרא גדולה למולך
כדורי הרובה יפעמו מקרבך
את צירי הדם הפרוצים
|
ארכימדס יוצר ספירלות בחלל הנפש
כלי עבודה לרקדנים מעוצבים
מסך עשן על פני עיניים תמימות
מבטים מחויכי רגש
|
מי תלוי על ענף הדעת
מדבר אל שפופרות ריקות מתוכן
בשפה זרה לציר הרגש
לא נוגע בלהט המילים
|
על ההרס הפולש בבשר הארץ
נתזי אש ואפר מלחמות
נאמרו מלים כבדות של שקט
רעש המטוסים נדם אלי אור
|
רוחו של אמן מת דבקה בנפשי
אדום פלש במיתרי התדר
עיניים שחורות של הכרה חדה
גבישים עמוקים של אפלה
|
גופי אנשים בתנועה מתמדת
אדוות אור פועמות חיים
המוזיקה מבקיעה סדקים באשליה
מעגלים בתוך מעגלים של אש
|
שעת כיבוי האורות
התבניות רוטטות מעצמן
מסכי חלל פעורים
עיניי כוכבים לחישה.
|
המתנדב הבלונדיני היה בוגר וייטנאם
רחשו לו הרבה כבוד כיאה לאיש מלחמה
נפשו הייתה מצולקת בדם
הוא בא אצלנו למצוא נחמה
|
חמישים ושתיים מעלות של רגש
הדמות נלחשת לצורה
אלו מיתרים סדורים של דעת
רוחות על פני ענני הערב.
|
נערת הפעלולים מלמדת אותי
איך לתת בעיטות, סטירות ואגרופים
איך נופלים,קמים ותוקעים סכינים
הגב האקדמי שלי מלא בצלקות
|
החושך לוטש באור
חרכים עמוקים של ספק
הילדים גדלים לחלומות כבויים
הרוח מוסתרת מהעיניים
|
גופים שמנים בתוך המים
עולים ויורדים אל ההכרה
כיסאות פלסטיק כחולים
על מצע גרניט פורצלן
|
רוכבים באפלה על פני הערפל
סוסים לבנים של רגש
הגדרות עוטפות בהכרה
מילים עמוקות של תדר
|
האילנות צומחים לגובה
במקטעים רחבים של אבק
אני מנסה לאחוז בחללים בעיניי
לתוך תבנית ברורה של הכרה
|
הם סוגרים עליך
במעגלים גדולים של סדר
האבנים לובשות צורה משויפת
היערות נסגרים לגדרות הכרה
|
נהג המשאית מזהיר אותי
הם לא משלנו הוא אומר
רציתי להגיד לו שאני נגוע
האדמה קפאה בלבן עמוק
|
הרעד אוחז בכפות הרגליים
אני לא יכול למצוא הסבר לזה
ריצפת היער בירוק
נצרבת עמוק בהכרה
|
התבניות קשות למגע האור
המלים סובבות מיתרי רגש
לוח השעות נמס למים עמוקים
דופן הספינה רועד קלות
|
חלונות שקופים של דעת
נושקים לעיניי באור נאון כחול
טבחים בשחור זעים בווילון
נשימות קצובות רגש.
|
היא באה בשחור
לאורך הלילה הכבד
במשך נתיבי הרוח הקרה
עיניה צורבות בי אהבה
|
ימים של אור לבן
הנושב חומותיו בחום ובקור
דמויות האנשים נמסות לתנועה
צל הבתים מאפיר אלי דעת
|
ויליאם פורסייט רוקד סולו
בשחור לבן ואפור
גרביים מכותנה על רצפת לינולאום
תנועות הרגלים של בלרינה מעוצבת
|
סכום כנפינו הגדועות
המילים שלחשנו בשקט
האבנים שחוקות בוהק
רגלי ילדים עטורות רהב
|
קרה כמוות
האהבה הכמוסה בזיכרון
מולקולה ראשונית של פחד
|
ביער האמיתי גזעי העצים קמלים במקומם
לאורך שנים של אבולוציה שלילית
מתכלים לשמן אדמה מאובן
לטבעות עשן ממפלטי מכוניות
|
מועטת הדרכים
אשר בהן פסעתי
בהכרה מלאה
|
לאורך חופי הרגש
צמחים מזהיבים בשחור
אתה אוגד בידך
את ערימת רפאי האור.
|
עיניי הנמר נעוצות בהכרה
בכאב הקרבן וברהב הטורף
על פני ספירלת החיים הגדולה
לאורך זרמי הנהר הירוק.
|
סדר השעות נשמר על קנו הרצוץ
מיתרים קבועים בעפר הארץ
רוח המזרח פורעת בחול
עמודים גבוהים עד לב השמים
|
ושוב משירי
אבק הדרכים
הפוסעות חרש
|
כוכבים כחולים בעיניים
ובשם כל כאביי
אני אקרא לערפלי הבוקר
לשאת אותי חזרה לשדות
|
הבוץ הכבד אחז במגפיו
העיב תנועותיו חרש
אל נוכחות סמויה
|
ידיים אטיות של תשוקה
חובקות דובים של רעם
במרומי קרקעיות חסרות שם
להט הרוח מכה בעלים
|
המקומות החשופים של הפחד
רושפים מראות כסף נרחבות
רשתות התניה תרבותית
מרקמי כאבים חסרי שם
|
עולה ויורדת מבעד למעטה העננים
רוח החיים עלי אדמות
אני פוקח עיניים רחבות אלי אור
שם השלג נמס למיתרים של תחושה
|
נחשי מים ארוכים
מתפתלים דרך ירוקת הנהר
זולגים בקיומם המחוויר אלי אור
עצי האלון עתיקים ושחורים
|
גופי סוסים בתנועה
בתוך מעגל המרכבה
מתפזרים באד העננים
כחולים אפורים בשמים
|
אברשה תולה דגלים אדומים
הגדר מדממת גידיה
אל תוך שעת השקיעה הגדולה
גופי הרגש נמסים לצורה
|
הולך לי בדרכי
לא אביט יותר לאחור
הזעם הוא לחלשים בלבד
הפלדה מכחילה בשמים
|
הלילה יורד על מחוזות ארצנו
כחול בוהק את תכלת השמיים
הייתי אז קשור למיטה
של החייל מחוסר ההכרה
|
ארון חשמל באדום
מסומל בחץ מתפתל
על דלת פורמיקה חומה
ברקע של פלסטיק לבן
|
הרעד אוחז בכפות הרגליים
אדוות של אדום
לא יכולתי לעצור בזרם
הרוח סחפה אותי לאחור
|
קירות שמים אפלים
סגול מצהיב ברטט
עיניים רחוקות להבה
השעה מאחרת לבוא
|
ידיך רוטנות בזעם
את ציר כאביך הרבים
טילים על פני השמים
זיקוקי דינור של כוכבים
|
זעם הים
ורעד הגלים על ליבך
מורידים את רוחי לכדי כאב
|
צל בורדו על רצפה אדומה
הבהקי הלובן נשזרים לציר התאורה
שורה של כיסאות שחורים לגובה דופן הבר
חום של אהבה נכזבת.
|
הבן שלי מוצא שן אנושית ושם בדלי
הוא כבר יודע לזהות בן טוב לרע
בן אסור ומותר
|
הטייסת שלי לא יודעת
את סוד עוצמתה השלטת
במסך הכוכבים הרדום אלי דעת
האדמה יציבה תחת רגליה
|
אנשי המוות פוסעים באבק
הילוכם כושל רוח
גלגלי המכונה נושבים במסך
טחנות רפאים מנופצות הכרה
|
אני נחשפתי לילד העצוב שבי
תבנית חיי הגדולה
אליה אחבור בשעת צער
רוח הרפאים שבמכונה
|
מורג העץ מלטש באבניו
שיבולים גדועות בזהב
בשר אלי הרוח
המקומות בהם אנו מוקרבים
|
לקולות המשמעותיים
המתכרבלים אתי בשמיכות הפחד
כנגד להבות הקור הנורא
לחשתי שיר ערש ענוג
|
נסוג לאדמה
אדוות עפר צורב
על שרידי בליה תרבותית
|
רגבים על רגבים
אדמה סדוקה
נושמת עת קיץ
אבק רוחות לקירבה
|
סיבוב עיניים איטי
הנה אנו יוצאים לטיול
כנפינו פרושות לרוח
הרגש לנו כפנס
|
הד התבנית חוזר לאחור
המסכים נפתחים בצירי הדעת
התדר הזה זר למגע האור
הינה רכבתי בערפל השמים
|
שנות הרוח הגדולה
מבעד לערפלי השמים
להט אור הכוכבים
על פני אישוני העיניים
|
יודע אני
את סוד מרכבות האש
את מגע אור הכוכבים
על כפות ידי הגרומות
|
יום אחד היא תבוא אליי
מבין להט סופות האבק
מגדמי השדות הקמלים
מעפר הדרך הכתוש
|
היא נושקת את שפתיו
ומביטה אליי בתשוקה
משקאות בצבע של דם מימי
רוגמים בלבי גלים של רהב
|
היא מביטה אלי
דרך עיניי השקיעה
צבעי הארץ הטובה
נושקים בקרבי אהבה
|
זהב לחשה השמש בשנתה
ופקחתי את עיניי גדול גדול
אהבה לחשה הרוח בגלי הים
קצף עננים בשמים
|
אגדת עם עתיקה
מספרת על נזיר חכם
ששתה ממי מעיין האלים
כוכבי השמיים שינו את מערכם בתגובה
|
נערה של קיץ
טובלת ידיה בחול הזהוב
לחוש את לב הארץ
הפועם בכחול הגדול
|
צבע עיניה מטשטש אלי דעת
בתוך זרם הנהר הגדול
ניצוצות של אור
על פני אדוות המים
|
בלב הים מונחת אבן
עליה חקוקה אהבתי
הינה המילים סדורות לרגש
אדוות המים הרבים
|
שדר המערכת הקרה
מנתב בגידי הרעד
מנוחת עולם שלווה
אסור לחשוב במקום הזה
|
מועדון של נעליים
האדמה טובענית למגע
בקור של מינוס מוחלט
יש לי פיקים בברכיים
|
כאדוות נהר קורנות
בזוהר שביל הלבנים הצהובות
מערך חזיתות מחודש
|
אם היית יודעת
בכמה פצעים פתוחים
אני מדמם את עפר הארץ הזאת
לא היית שואלת אותי על אהבה
|
בשל צל חיוכך היא רוכנת
בעיניים דבקות למגע
הדעת היא הנותנת
את סדק גבולות האשליה
|
כמבין תבניות הפחד
הנישא בשדותיי
|
אובך על פני ים
שוזר עננים
למעטפת קטיפה
|
אני אכבוש כל פסגה
על פני נתיב רגליי
הרוח נושמת במיתרי המכונה
צורות מלאות של הכרה
|
דבר לא נאמר
מבטים חורגים לשלום
חומות בלויות זמן
מעטפת המילים הנכונות
|
גופי מחלחל דרך נימי העולם
וזורם אל המהות שבפנים
עוטף הילת מיתרים
|
החופש נאגד אל תוך הפחד
כל המערות שחורות
כל המלאכים לבנים
האש בוערת מתחת למים
|
קשת התבנית לוהטת בשחור
זרועות חמות של אפלה
הרוח נושבת על פני המים
כתום לוטש פלגי שמים
|
סקיצות של חיים
פזורות על פני ערוגות הדרך
בחוסר הכוונה מתקיימת המהות
אני מסדיר בנשימותיי הכבדות.
|
אנשים מתורבתים למופת
לא זוכרים את הדי העבר
מבעד לשבשבת העולמות
הצבעים קמלים לפחד
|
מפרשי ניילון מאובקים
מנפצים את קרני השמש
לערפל תחושתי קריר
אני מחמם את נפשי בצלו
|
הצהוב נשבר למרירות של לבן
בסורגי הרצפה הכסופה
המים רוטטים במרקמם
צמרמורות על פני אריגי הנפש
|
חדר סגור ואפל
מהווה את חלל עולמי
הקירות כבדים למגע
הפחד נמס לתחושת חנק
|
ולאהובתי היו שמיים
כרקיעי מסך כחולים
ועורה בהק לאור הלבנה
על כרי הדשא המוריקים
|
רצפת עץ מהוקצעת
צבועה ברישול מתקדם
הברגים בולטים באקראי
דפוסי השריטות טריים לחישה
|
אדום נושב בתבנית
משטחים סדורים בשחור
אני צובע בלבן
את כסות תכלת השמים
|
חלוק אבן שלא בהקשרו
על רקע הצל הזולג באפור
מסגרות מכחילות בשחור
תרשימי ארכיטקטורה שטוחה
|
גווני הפחד הנכונים לדעת
הנה הציר הזה נפרש מאליו
רוחות השמים מנפים עננים של רהב
היופי הזה נאגד מאליו
|
טבעות בוץ על משטח העיניים
נושקות לאדמת העמק
הצבאים ישנים בין אילנות החורש
חלומות עמוקים לחישה
|
שחור של מים עמוקים
לוחש בחדר הסגור
מאגדי מיתרים כבויים
הנפץ לוטש בגליו העמוקים
|
מאדם קירי משחקת בגבישים ירוקים
מפתני הדעת מנשבים הכרה
תיבות פנדורה מתפצפצות בתוך בטני
לאלפי נרות דקיקים של אור
|
דוגמנית שפעם הכרתי
זהרה בנתיב הדרך
מבעד לציר הערפל
נפרדנו לשלום בחיוך גדול של אהבה
|
טיפות צבע זולגות מגבישי זכוכית
ככל שהאור מלבין קרניו מתרכזות
למשושים בוהקים בעיניי
חללים שלמים של עיוורון
|
נברשות באדום רוטש
מערפלות בתכלת הנהר
גוונים אפורים לחישה
מהלכים סמויים של דרך
|
זה טוב או רע
באמת ובתמים
קער הלילה אוחז בשנינו
מעיל פרווה של כוכבים
|
אחד מחמישה
נותר לראות אור יום
ולדרוך על רגליו
|
אחרי הבחירות
האלימות תתנוסס ברחובות
כדגל לאום גאה
זקוף במחצית התורן
|
מגע הידיים רוחש אהבה
קדומה וזכה כזיכרונות ילדים
מארצות החום לארצות הקור
חוק אחד לשמיים
|
רצפת העץ החומה נרשמת בהכרה
אבל עיניי יודעות אחרת
זהו צבע של עלים אפלים
בשעת ליל ירח מלא
|
שדות של כותנה
מאופק ועד אופק
|
הם יביטו לאחור בפליאה
איך המארג ניפרם בפשטות קיומית
כהינף מבט מסקרן על מישורים לא מוכרים
|
על בהונות רגליהם
ניצבים למופת
נערה ונער
|
אוצרות העיזבון
ניצוצות זהובים
קרקעיות שכחה
סדר הדברים
|
מבעד לשמי המערב
נעו צללי הערב
צמרות עצים ברקמת הלילה
סלעי הנפש הרדומה
|
וורוד של סוודר צמרי
ידיים כבדות לכאב
הנישא מבעד לעוצמות הזמן
המיתרים כולם סדורים בשורות
|
נקישת גופים נופלים
על רצפות עץ חומות
מרעידה בי מיתרים
זעקת נפש פראית
|
אלוהי הנהר והגשם הטוב
עשה שהסיוט ייגמר
לעולמי עד ולמרחבי ארץ
|
הסבך החרוך על פלגי המים
גבולות הבזלת שחומות השנים
החרסים הקורנים צבעי עוז
צהוב על כחול ואדום
|
תבניות הרוח כבויות הכרה
בתוך מעטפת הפחד
מערכי ההתניה הללו
כקירות פלדה מעצבים עולם חונק
|
משטח הרצפה בוהק לאור יום
אריגי התשתית של הנפש המעוצבת
רוטשים בצירי העולם
שעות ארוכות של דעת
|
על הרים סגולים
מרבידי נפש גלמודה
על סלעי הבזלת המאפירים
את אש המלחמות
|
אדוות העולם
הנשקף מחלוני
סורגי מישכנה
|
קבצני הרחוב הם למעשה אנשים קדושים
כמו בציורים של רמברנדט
אני כורע ברך לפניהם
ומשליך מטבע לרצפה
|
דקלי הוושינטוניה
מרשרשים ברוח הקרירה
הגשם עומד לבוא
מבעד לענני שמים לבנים
|
חללים שקטים במגע האור
חומר שקוף לחישה
מעטפת המסה השלילית
הד הרוח הכבויה
|
מקס בקמן מדבר על הקולקטיביזם
כסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לאנושות
אני משיל את מעיינות עיניי
בכאב כה עצום ורב
|
אני מוציא את הלב
מתוך האיש הזקן הזה
והוא הכי גדול ודומם
שראיתי בכל ימי חיי
|
זה כמו להפר את דממת החדר
באמצעות רימון יד מיושן
משהו במבטים חותך חזק
דרך רקמות רוח עמוקות
|
מקצב התנועה בערסל הזמן
מטלטל את פעימות העולם
על דופן הקיר הצהוב
של מבנה הבטון הישן הזה
|
אני לעולם לא אתגבש
לא אגדיר את עצמי לתוך תבנית
לפחות לא ברצון חופשי
לא כשה להשמדה רוחנית
|
פורשת כנפיה למרחב
להגן על נפשי הסומא
מפני קור הגדר הדוקרנית
|
כאבק ברוח
מתכנסים הם
בין סדקי הסלעים
|
הדמות בשערי השחר
פוקחת עיניים גדולות
רחובות העיר העתיקה
קדושת המקום והזמן
|
חג שבועות
ברכת המולך
על בימת הכבוד
של אדמת דן החדשה
|
אפור של עננים
חובק את העולם
במתק שתיקתו תוחם
אל תוך מבנים אנושיים
חדרי אדם
|
רתמות ברגים חלודות
ניבטות ממרקמי הבטון
קרני אור כבדות מרשתות באשליה
מחזורי חיים ארוכי משך
|
מתפרשת לתוך הים
על פני ספינות מטען חורגות
רצופות ממזח למזח
|
ספינות הבוקר מפליגות מרחבים
אדוות כסופות נהר
מנעד המים הרבים
מקומות בהם היינו ילדים.
|
עיניים כחולות של כוכבים
במבט הקפוא של הצייר מדרזדן
נפץ של אלף עולמות
התדר הזה חזק מדי
|
כתמי החיים על צירי האספלט
מזגגים רוח במקטעי האשליה
הלילה לוחש בהם את קוריו
בשירת ערש מתוקה
|
השחקנים על הגזוזטרה
תקועים בתוך סרט ישן
חוזרים על הסצנה במעגל סגור
התמונות הללו בשחור לבן
|
ארמונות של בטון
מעבר לחומות הדעת
מסך טיפות הגשם
מעבר להשתקפויות עיניי
|
אליס מביטה אלי בעיניים רחבות
ויש בה יותר מאהבה אלי
היא רואה דרך כסות גופי
את אור הכוכבים הזהוב
|
מקסם המילים הנכונות
תחום התבנית הגדולה
רצף הצריבה המוסרית
|
תדבר אל סוסי הלילה
מחרשות חלודות סדר
רגבים תחוחי אדמה
האד העולה מן המים
|
ניראה שצפוף כאן היום
בעיקר עלה בדעתי שמאוחר
הערב שקע על הארץ
במטר כוכביו היפים
|
כשהיינו ילדים
היו מביאים תיירים מארצות רחוקות
לראות איך אנחנו אוכלים
בסוף גם לזה מתרגלים.
|
ליל כוכבים
כחול ועמוק
תוגת יהלומים
|
סרגל הזמן לוהט
במקצבים חסודים
תחום העדר גרביטציה
המשתנים האלה מסתרבלים בעצמם
|
הנה הערפל מכסה את העמק
לוחות שיש חלקים למגע האור
המילים זורמות בין הידיים
לשעות ארוכות של בדידות
|
על פיסת שמיים
הצטבר ירח קטום
אורו צהבהב ודלוח
|
כלבים עזובים בצד הרוח
מלקקים את פצעיהם בחשאי
הקור מלטש במבט הקפוא
אגנים זכים של רגש טהור
|
על הריקנות והשקט
נשפכו נהרות של מילים
דעתי לא משגת
לגעת בימת הסודות
|
כתמי שמן על המים
מסתלסלים בקשת צבעי העולם
דגה אפלה רוחשת בזרם
להבות עכורות לחישה
|
מלים כדרבנות מאיצות בנפש
שלוליות רכות על אם הדרך
הגשם נסך אל השדות
בטוב לבו של ירק הארץ
|
המסכים נפתחים
במלוא המשחית
לאור הקהל הרחב
השוטף את רחובות ארצנו
|
המילים נאמרו בזהב
בזהב נאמרו המילים
הפצעים האנושים של התום
בוהק כוכבי השמים
|
דוב שחור, דוב לבן
השלג נמס אל אגני המים
דוברות גדולות צפות לאחור
על קווים מעורפלים של חלומות
|
שלוש יריות בגב
בבוהק של סרק
הנה נפל הגיבור
הכדור האחרון
בקנה שלנו
|
בקארדי זהוב מחזיר את האור
אל אפרוריותו של סמירנוב
שדיבר על שבעת הרקיעים
במעבר מהביוספירה לליתוספירה
|
עטלפי לילה חרישיים מנתבים שדות
|
המעגלים חוזרים על עצמם
במסלולים לא צפויים
אני נסוג אלי הכרה
עיניי נפתחות לרווחה
|
המועמד הכי מושחת לראשות העירייה
מסרב להכיר שיש רוח בעולם
אצלו זה רק כסף וחוזים ארוכי טווח
הרי במילה העיר הזאת כבר גמורה
|
היבשה לא יציבה
החומר הוא נוזל צמיג
האמת מפוררת לרסיסים של תודעה
|
ולפני היותו חיית השדה
כטחב על פני זיזי סלעים
כרוח הנישאת בין העלים
|
צל של גרגירי האבק
מנתב את כיוון השמש
על משטח השולחן העגול
צבע הקרם נמס לגווניו
|
דוב קטן שוכן ביער
קופא צעדיו בפסיעות עיניים
המקטעים נושבים הכרה
מבעד לאבחות הידיים
|
אני לעולם,
לא אגדל יותר חיות
אני לעולם,
לא אוכל עוד בשר.
|
קפלי מכנסי הג'ינס
בליית משמני הבשר
גוונים על ריצפת החדר
מכשירים רדומים בתנועה
|
עיר רפאי עייפה מחושי
בצר שבילי הלילה
נסוך בתוך אדי הערפל הוורודים
בדי האילנות הפכו לחיות כהות
|
מסילות בזרם הנהר הגדול
המים כהים למגע העור
גופי חידודים חידודים
נפשי צמאה לאהבה
|
על מפתן הבמות
של עין חרוד ובית השיטה
חזיתי בלהט בליה
|
ציפור לבנה
חוצה גבולות שמים
כלהט הרים נמסים
לתשתית מפתן ארץ
|
לילה אחד פעמו חושיי בצבע כתום
כלהט השמש השוקעת עולמות לצורה
הייתי אז בקצה הרקיע הקצר
לובש את חליפות הכוכבים על עיניי
|
במקצבי האנשים הצומחים אחר רגש
התעוררו פרחי תרבות פרא
האדמה הכתושה נשבה חיים
בצבעי הטבע הממהר לחבור
|
נהר של חסדים על פני הארץ
המסלולים נפרשים באקראי
למסילות קיום זרות לדעת
אני פוקח עיניים גדולות לרוח
|
בסייעתא דשמיא
או בעזרת גורלות
או שלחי הכרה
|
איקרוס קטן
קראה לי אימי
אך לא עצרה מבעדי
|
אנו אוחזים
בשליטי העולם
תחת מעטה חשדנות
|
זה היה לוקח מעל לעשרים שנה
לבנות דור שלם של תרבות
וגם אז רמת הדיוק הייתה בעוכריו
השליטה בדפוסים האנושים הייתה מטושטשת.
|
לכאורה משוב עיניים
מתק עסיס ענבים
חיוך על שפתיים
|
בשנות הנצח הקרובות אלי
חשתי בצירי האהבה
נושקים עולם של רגש
גלים גדולים על פני משטח המים
|
צומת ווסט שמאלה
בקילומטר החמישים ואחת
מאה מטר ימינה
|
מתוך האין נוצר היש
כרצון אלמותי לחיות
את לחש הרוח בעלים
את בוהק טיפות הטל
|
ושוב עדרי גלימתו
מתנופפים ברוח ההרים
כשצף גלי הים גואים
|
ניכור נרקם לאדמה
מבעד לשיפוט עיניי הזמן
הפתילים הללו נמסים לאט
אני לא מצטבר עם השנים
|
איברי חישה עיליים
חותרים על פני המים
בתנועות קצובות של הכרה
המסילות רושפות בכחול ובצהוב
|
ואחר כך בא לאוזני
רחש תרועות הקהל
שאגת ההמונים
מקצב התופים בסך
|
עצמתי את עיני מלראות
אך הרעד חדר את השמשות
את מסך השמיכות האפלות
|
בודהא בשעת כעס
אכל יותר מדי מנזיד הפטריות המורעל
כך שדרכו אל העולם שמעבר
נכרכה בייסורי תופת משיחיים
|
איך אפשר להסביר מוזיקה
בצורה הגיונית לאנשים
ונניח שזה עושה אותם שמחים
איך אפשר להסביר ג'אז להמונים
|
צורות הסמל נפרשות על האדמה
מרקמי התבנית התבנית הסדורה
מגע עיניי הרגש
גושים אפלים לחישה
|
רוח האהבה חזקה מכול
כיצר איבוד הדעת
המרחבים נצרבים לאותות
זיכרונות ילדות לאורך קו המים
|
ידי הרועדות
הן צל הכוכבים
הבוהק את אורו
לאורך צירי הזמן
|
ילדות של אבק
מתכנסות אל ציר עיניי
הילוכן כרוח על פני המים
מבטן לוחש אהבה
|
אנשי הזמן הקצר
מחלקים את משטח הארץ
לגבולות אדם ברורים
לסיגמנטים של חוסר הגיון
|
משתנים אקראיים באבק היום
עוטפים במעורפל את שדרות הרוח
גדמי אבן חלולים
כשורשי עץ הדעת עקורים
|
פעם הייתי מצייר עצי זית מפותלים
כריקוד על פני גלי המים
אחר כך נערת כוכבים הייתה שרה לי
בצבעים של מלאכי השמים
|
ענפי הגדר החיה
פוצעים את בשרי
בניבי העץ שיצרתי
|
משחק תפקידים של זברות צבעוניות
אני לא ממש מאמין בזה אבל משתף פעולה
העיניים נעצרות להילוכי סרק שגויים
הרגש נתחם לקופסאות סגורות
|
כבדות ולאות ידיי
צרובות שנות עמל
כגופי הזמני
|
העדשה תמיד מעוותת בתמונה
אני לא מצליח למצוא את הקרקע
השמים לוחשים בצהוב
שעות אין סופיות של חלום ישן
|
ידי אהובתי הראשונה
שורפות הן, מגען צורם
כעת היא רק הד חולף
|
הגיטרה שלי פורמת את מיתרי ליבו
הוא עוצר בעיניו ומקשיב
לרחש הגחלים הלוהטות
הרוח הקרה מנשבת כוכבים לאחור
|
ברוך הבא לעולם האמיתי
בו הפרצופים מקוטעים לשחור ולבן
אני לא מאמין בזה
זאת היא רק אשליה
|
רוח ים נושבת מרחוק
מביאה ערפילי שמים
אל תוך עיסת תכלת אפורה
|
מתוך גלי האבק
מבטן המסוק
הוא מופיע
|
הספינות עוגנות בנמלי הדעת
פורקות את מטעני הנפץ
אל תוך ים השלווה הגדול
הנה עינינו זרעי כוכבים.
|
להקליט את רצד שלהבת הנר
ולבחון עם יש קורלציה
בין משתני המציאות
לכל מה שמעבר לדעת
|
על גלימה ירוקה
של עלי קיץ
מסך הנצח החדש
|
פלגי אויר
דרך כול נשיפה
דרך כל שאיפה
מעצבים את חלל החדר
תקרת העולם.
|
לפני שאתה אומר את שמו
הוא כבר נעלם
ג'ק רובינסון
המהיר מכולם
|
בניינים יפים של תרבות
לוטשים את עיני הרבות
מעבר לתבניות רפאי המעוצבות
|
זרדי בוק לחים
לוחשים את חלל הלילה
בורות פעורים באדמה
מנשבים את צל הפחד
|
וילון פנינים אדומות
על שמשת הגשם הראשון
מבעד לערפל הלילה השקוף
עננים פזורים באפור כבד
|
גשם כבד יורד
על מפתני ארצנו
אש וגפרית אלי אדמות
|
המקום הכי יפה באוסטרליה
והוא בוחר בקיץ של ישראל
במקום הכי יפה אך ללא הגשם
|
הגשם שוטף את הכאב
אל תוך מרזבי הפחד
האדמה סוגרת סדקים רחבים
בתוך כלונסאות של חשכה
|
מניפת שמיים רמברנדיט
עטויה עננים ואובכן
|
עבר הנהר
בבוקרו של היום
אילנות זעם שדופים
|
תמיד לאורך הדפנות
במערך הצירים האין סופי
לוטש האבק את מבטיו הסמויים
מנתב בנו דרכים חדשות
|
דגים של מים עמוקים
רוטנים את מותם
על פני משטחים של בד צבוע
הד תבנית הכליון
|
הדגלים הללו
שאנו אוחזים לאור יום ובמחשכים
סמלים צרופים של תודעה
יתדות חלודה לאדמה בזוזה
|
קח את כל צבעי הדיקטטורה שלך
לתוך עיסה מתכתית
פוליטיקה רדודה ושוויונית
|
טביעות דמו
על חולצותיו הפזורות
לראוות גדר המערכת
|
אהבה גדולה אמרה היא
תחרות ריצה בהמשכים
העבודה משחררת מהפחד
לוחות ברזל דקים לחישה
|
בניצוץ הזוהר הצפוני
של הפראות הראשונית
בתחושת החיים
|
דה-הומניזציה שטחית
לתוך סמלי תרבות
לוקחת את עול התמימות
למקצבים של שחור ולבן
|
שתיקת הרוח בדגלי הרהב
על פני פסלי אנשי ההמתנה
געש אפל לחישת האור
הנה אני פוסע בין קפלי המסך
|
צל חולף מבעד לאריג שקוף
תנועות קלות במים
דלוחי שורשי אגמים אפלים
להט הרוח בעלים
|
מביא לי סיגריות של זמן
להגן על נפשי מהדי העולם
כל כך הרבה סיגריות של זמן
|
שרידים בלים של חפתי ברזל
קוי מתאר ברורים בעצמות
הדי רפאים של כאב המום
|
מסכת הפנים הנכונה
לדעת אהבת בני אדם
ולחשי הערכה עצמית גבוהה
הבוקר לא משקר למחייכים
|
סיורי דרכים אפלות
אחרי מהות לא ידועה
לאורך צירי הלילה
|
ירוק נושב מילים סגולות לאורך ציר הלילה
הרעש מתגבש לאותות של מוזיקה
מיתרים רוטטים בנועם מופתי לקראתי
אני נושם את אבק הלילה לריאותיי
|
באמרות אל טל ומטר
נישאות המילים בהינף
לשאת את לובן משקלן
להברות רדודות של כאב
|
אלה שמחזירים ילדים בארונות
חושבים שלהם המוסר והדעת
בכסות דגלי לאום בוהקים
|
בוב שר על עיר התעלות
על רוח הגלות האוחזת בפליטים
על משכנות העוני של כאב הדורות
על השחיתות שבטבע החומריות האנושית
|
כתמים שלווים בשחור
נושקים לאגמי המים
הידיים האלו תמיד מושטות
למשהו שאף פעם לא היה מובן
|
ציורים אבסטרקטיים
נגלים על קרעי המודעות
אני נושם את הצבעים
לתוך אוקיינוס גדול של רגש
|
אני המחולל של שיווה
עפר הרוח בשחקים
אתר האדמה הרושף
מבעד למיתרי רקיע
|
אתה תספר סיפור על החיים
קבוצת בני אדם מתכנסים בחדר
השברים עצומי עיניים
המבטים זגוגיות שבורות הכרה
|
עיניו כועסות את חוסר הדעת
זה לא נעים לאבד הכרה בשיא היום
הגוף הקורס אל עצמו מהתל בחושים
את כאב כל המילים שלא נאמרו
|
סיבי פשתן עוטפים מסילות הברגה
על פני צינור המתכת הכסוף
של משתנת בית הקולנוע המקומי
לובן החרסינה בוהק באור ניאון כחלחל
|
מיצי ביוב ממעדניות
נשפכים אל טהרת הרחוב
לעיני חתולים עיוורות
התקשורת היא בסיסית ביותר
|
כברת דרך חרישית
סועדת את חושי
לתור אחר האושר
המסתתר בזוהר הלבנה
באור הכוכבים הקר
|
הצל הנושק על שפתינו
מסע לאורך גלגלי הזמן
הכוח המשחית צעדיו
עיני הסופה והרעם
|
נעליו יבשו מעפר הדרך הבוצית
עיניו זלגו את טיפות הטל
לתבניות קטנות של לילה
על דרגשי הרפאים של נוף ילדותי
|
אני האמת והשקר
של רוח היום
סידרי אתמולים של מחר
|
האקרובט על הנדנדה
לבושו לבן צהוב
הנר מהבהב ברגש
מיתרים ששכחתי מזמן
|
צל על השולחנות הלבנים
שוזר עלים וענפים באפור
פנסי התאורה נושמים באדום
את רוח הערב הקיצית.
|
היו אלה ימי הקיץ הנוראים מכל
בהם האדמה חרכה את החיים מדעת
בסערות של אש ותימרות עשן
|
את הכוכבים הבא לי
עטופי שכינה וסער אור
שוצפי תכלת זהובה
|
תחזיר אותי לכאן
על ארבעה רגליים
אני לא שק של אשליות
|
את הכוכבים הבא לי
עטופי שכינה וסער אור
שוצפי תכלת זהובה
|
מסע האבל ברחבי הערים
לובש צורות מסעירות
דעת המטר והגשם הטוב
צבעי השלולית הגדולה
|
שלבים בונים סולמות לשמים
מעגלים מתכנסים לאחור
הנה הערפל לוטש בארץ
צורות אפלות של רהב
|
ילדה בוהה בקהל הרקדנים
דרך חריצי עיניים כבויות
אני מביט אל רגליה היחפות
למודות הסבל ועול השנים
|
לובן השמים זולג אל ההרים
עוטף את שדות העמק שנזנח
עיניי חוצות גבולות של הכרה
למראות שקופות מרגש
|
מרעש האדמה
היא ממהרת לסגת
כפרח בר חלוף
נישאת באבק הרוחות
|
ושוב היכל תפילותיו
מתמלא רחמים
מתכנס בתוך חלל החדר
|
ראי את יופי נשקנו
מעטרים חזיתות ומבנים
בכורים לביכורים
|
האם ראית את אהובתי
צועדת את רחובות העיר הזאת
נושמת מילים בקצף הגלים
רושפת בי את צירי הכוכבים
|
אלו הבגדים החמים
הכי ארוכים שיש לי
ועדיין קר לי בלב ובנפש
מגלשי הסקי ארוכים מדי
|
אני מנסה להבין
את תבניות הקליטה שלי
בשעת כעס אני מתמקד על עיניה
עד שרק הן נותרות לשדר אהבה
|
איילת השחר
בשר מת לצידי הדרכים
כלונסאות עץ במהופך
|
על אותו המסלול
המוכר והטוב
על פני שדות זמן
דרך עיניים זרות
|
מהן המצאה של ה ק.ג.ב.
האדם הופך לרכיכה
עבור טוהר המדינה.
|
על קירות הבטון האוחזים במבנה
עוד לא אמרתי דבר
לובן הסיד על טביעות העץ
יוצר דפוס באשליה
|
בן אדם נמדד
על פי אורך הסכינים הננעצות בגבו
הוי אימא זה כול כל כואב
גופי כסבכה שקופת כוכבים
|
החוק השלישי של ניוטון
נזרק לפח האשפה
לפחות שלוש פעמים
כך שמדובר על החוק הרביעי ומעלה
|
הגוף מתכנס בפחדיו
הקור אוחז עצמות ושרירים
הרחובות זעים בתנועה
כמשבי רוח צוננים
|
היא מטהרת האהבה
רכבת לילה חרישית
אחוזה בכנפי מחשבות
של משא כבידה
|
לאיש שבבוקר קראו אהבה
ועיניו המתיות חרשו מישורים
בעטו אילנות של קציר
לחשו לשמש קרניים
|
שוטר תנועה מכוון אותנו לדעת
בת הים פוסעת יחפת רגליים
עיניים ירוקות בחלום ישן
החדר סוגר כלפי חוץ
|
שאי את אניות הצער
על פני אזובי לילה
לאורך צירי המכונה
|
עוגני הרוח בעלים
מסע לאורך יבשות
שירת האבק הכבדה
אדמת הארץ הטובה.
|
החברה שלך לא יודעת לרקוד
והנה היא הפכה לסמל תרבות
את מבינה זאת רק המעטפת הדקה
של משיכות הצבע הלבן
|
מבטו בוהה
אל עבר שמיים
חשופים מכאב
|
כי על פני מרחב חייך
שדות של ערפל פזורים
|
ההכרה ממוססת
את המילים לדעת
|
רגלי השמאלית חברה לכאב
הידיד המוכר והטוב
ועיני זלגו ברבצן
|
חרוז אבן על אגן ירכיים
של ילדה בת חמש
קורע את נפשי מצער
הד העבר רושף אמת
|
משתין על הגינה של תיאטרון הידית
מביט אל ענני הלילה
המכסים את מסך הכוכבים
|
ראיתי את האלה שבך
זהב השחר החדש
הנה המילים נעתקו לשקט
מגע המים החיים
|
התגלמות האל עלי אדמות
היא בכל אחד כשלעצמו
בשעת התמוססות האגו
אל תוך גלי העולם הרחב
|
הלוחשת לי סיפורים
התרחקה מעט ממני
כמרחק יבשות השתרעה
|
בוהק המים הכחול
למול מגדלי הענק
אוצר בי מראות בראשית
|
שדרות הזמן הנסוג
כגזעי עצים נישאים
אל ליל כוכבים מכחיל
בלובן ענניו השוקט
|
צינורות אלומיניום כסופים
מרטיטים את שירת כאב הרוח
מילים צרובות שמש
על ארץ לבנון החרבה
|
אתה בונה חלון
אל לב האפלה והפחד
המקום בו הזמן קופא על שמריו
מאובנים מנחים של דרך
|
הרגש לוחש בצורה
מפתנים פעורי אמונה
דלתות ההיכל פרוצות
הרוח נושבת במכונה
|
האנשים שלי יעטפו אותי לאט
ללא מורא או חשש
באהבת אמת רושפת
הקשיבי לשירת הרוח הגדולה
|
ציר הכוכבים נפרש
מבעד לסבך ענפי הדעת
התדר לוחש במכונה
רצפים של חוסר הכרה
|
באחד מהימים האלו
אני אפליג בספינה גדולה
לאורך נתיבי הנהר הקדמון
אל הארץ מימנה באים החלומות
|
ועל כל נפץ של מילים בערפל
רכנה נפשי מנגד
אוחזת בגלימת רפאיה
רוחות כבדות על פני שמים
|
כל האגדות מתמזגות במעגל הקסם
מבעד להשתקפות הנהרות הגדולים
חלומות של ילדים מעצבים עולמות
לרחש הגלים על סיפון האנייה
|
המוזיקה מחייה גחלים כתומות
אל תוך אד הלילה השחור
צלילי החלומות נושבים בהקיץ
אני ניכנע לערפלי השמים
|
שפתיו אדומות
עיניו שטוחות מבע
כרזת הרהב מנוססת רחובות
הרוח חדלה לאחור
|
עננים כחולים נושבים באפור
את חשכת השמים הכבדים
השמש לוטשת בצהוב וורוד
את אחרוני קרניה החמות
|
רגליים מלטפות רצפה
מוזיקה שקופה לעיניים
נעליים פזורות בשולי החלל
הקור בלבבות האנשים רושף
|
קר בתוך מגירות הלב
הפועם את עוצמת היקום
עננים כבדים של אור
|
רעש הפרופלור
מעצים את התחושה
הנה ערבות חייו
עומדות מנגד
|
כעת הוא נאלץ לעצור
ולהבין את ברכיו
את זרותו לטבע ההר
|
דמויות של רפאי הארץ
משתרגות למול עיניי
אני שומר על ממשות גולמית
לאורך נתבי התחושה
|
לכאורה מסד שמש עליונה
בידיים רועדות שאלה
להתכנס בסוד העוצמה
לחוש את לב האהבה
|
דפוס הגשם על רקמת עיניי
מכסיף אבק של הכרה
על פני מדפי הנפש הקדומה
מרבדים של אור באפור וצהוב
|
פוטוריסטים מצלמים את האור
לצבע ולאבחות המלחמה
אני מביט על התבנית
שלפתע נהייתה מובנת
|
הזמן כחילזון ענק
עוטף בנו ריריות חנק
המילים כנייר מרשרש
שקופות אלי אור
|
פנים שלוות ניבטות במראה
עור נגרואידי נמתח על מנורה אדומה
דפוסים של חשכה עמוקה
מעפילים על סולמות הרגש
|
אלפי קשתות של בוקר
השתקפויות
של שמש עליונה
|
הלהבות מרצדות בכתום על המים
שבילים דחוסים של זמן
מצערת הסופה בעיניי המתבונן
הינה אני פותח דלת כבדה
|
רצפי זיכרונות
כאדי מכונת חלומות
מתכרבלים בקרבי
|
דרך הפחד והעשן
אתה חוזר לקונכייה
לחוש את חום הגלים
|
משמע הדברים
מעברה השני של טבעת הזמן
לוחש לי אהבה
אני לא יכול לסגת
|
המוזיקה חסרת רגש
אני צריך לעקם את מיתרי עיניי
כדי לנשום באבק הארץ
אריחי עץ מלאים בחשש
|
רצף הזמן שעבר לא ניתן לחיזוי
על פי משתני הדעת
רק הרוח יכולה לפרש בעננים שחלפו
את צורת מסלולם הצפויה
|
אד התבנית נישא על פני המים
רוח הדברים לוחש בעצמו
תפילות קטנות של שעת ערביים
הילד פוקח את העיניים
|
סדק קטן בסכר הדמעות
מטפטף דרך אישונים בוערים
את אש השדות הקמלים
בלהט הרוח הגבית
|
מתנקז אל תוך בחילה נוראה
כאב הראש המהדהד הזה
הגוף חולה בייסוריו הארציים
הנפש מתחפרת בבוצת הנהר
|
המקומות של החושך הגדול
ברורים לכל בר דעת
אבל זרים להכרה
ילדים נעים על פני המים
|
ינועו דגלים שחורים ברוח
חרדת הקודש השוקטת
עננים כבויי שמים
יסתחררו בכחול וסגול
|
ולמוות לא תהיה ממלכה
בעולם הזה ובעולם הבא
והייתה היד יציבת רטט
והזרועה איתנה
|
הנערה עם עיניי הרהב
עולה מים הערפל
הינה הרוח נושבת במכונה
כחול נירקם באריגי הדעת
|
אישונים אפלים למגע האור
נושרים עלים שורד סתיו
את הרי יודעת את פשר חיוכיי
את מגע עיניי ברוח השנים החולפות
|
השעות נלחשו לרעד
על פני דמעות עיניים
לא אמרתי דבר באמת
היו אלו שתיקות של רגש
|
ונוס שחורה עולה מן המים
הרוח נושבת במכונה
תלתלי שערות ארוכות
מארגי זיכרון חסרי שם
|
שבילי ארגמן פוסעים חרש
מלכדים את חשכת הליל
רקמות עננים עטורים לקראתה
|
קשקשים זהובי שמש
מדליונים על חליפות הגיבורים
הינה הזמן רושף שעוניו
ליבות פועמות ערפל
|
חיות טרף רדומות פחד
כלי המשחק נופלים באדום
הינה הרעד אוחז בבשרינו
גדרות חלודות תיל
|
מנופי האש
רושפים את בוהק השדות
באריגי שלכת שיבולים קצורות
הזהב קורן את אהבתו לעיניים
|
בלי העמדות פנים
האמת היא מוחשית
פועמת מתחת לרגלינו
את כל אשר נשכח מהדעת
|
צריך הרבה זוויות
על מנת להבין
מערכות יחסים
בין בני-אדם.
|
הזונה הראשונה של הבוקר
הביטה אלי במבט קסום
חשבתי על היופי שבדבר
וצבעתי את היום בכחול
|
עלה נידף ברוח
במתאר טכני
של כנף המטוס
הדואה חרישית
אלי אמא אדמה
|
פעם הייתה לי חלקה של נחל
רק לעצמי ובלבד
העולם נפרש אז בזוהר
של זיכרונות מתוקים
|
אנו הפרחים האדומים
על מדי הגיבורים שלנו
גדר אש משתרעת
|
צמרות עצים על רקע שמים אפורים
העננים נושבים צורות של לבן
סריגים כהים אוחזים בחלל ההכרה
נקודות שחורות של פירות היובש
|
מים עמוקים נושבים עולם
בועות של אור על פני שמים
עננים וורודים למגע העור
הרוח נושבת בענפים
|
קור גלי הים הוא זה אשר מבין
צפונות עולם ולהבות אמת
בדיה היא זאת, כל אשר אתה יודע
מילים צרובות בלהט הזמן
|
המכתשים ניכרים
על פי גודלם
ומשלבים באורח מופלא
את הגדולים שבאויבים
לתוך תבנית של הכרה
|
הגדר הדוקרנית
מקבעת את תחום הדעת
לאותות צפונים של פחד
הרעד הזה מנסר בעצמות
|
הזקן צועד בשולי הדרך
שערו מלבין ברוח
תיבות פנדורה פרוצות הכרה
גווני הבוקר החדש
|
סדרן על מדים
כותב בפנקס את רצף השעות
עננים אפורים שטים מעליו
טיפות הגשם מתפזרות באקראי
|
ללמוד לרקוד מתינוקות
את צלילי הדרך הנכונה
הנוזגת אדוות במים
שרירים חלולים של רוח
|
מגדלים אל לב השמים
מקומות רחוקים למגע
ירוקת הנהר נאגדת לחישה
מרחבים פזורי שמש
|
הם מכנסים למעלה מאלף ילדים
לתוך אולם אחד סגור קירות
המעגל הפוליטי הפעיל
של התנועה הקיבוצית המאוחדת
|
אבק מבצבץ
דרך חיוך תמים
של ילד סקרן
|
הבוקר מאיר עיניו לשורדים
אישונים סתורים של יופי
לוחשים לי אהבה רבה
מפרשים פעורי הכרה
|
דלת נפתחת
מצפן השעות נע לאחור
הפרגוד שקוף לחישה
עננים כבדים של דעת
|
מונולוגים ארוכים מול המראה
משקפים את עיוות הדעת
טוב ורע כמסכת פיצולים עמוקה
מסך רדום של הכרה שגויה
|
בעולם בו הכל משובש
קשה להחליט לאן ללכת
האבנים הללו צהובות לכל הכיוונים
חלל הקסם מתרחש בצירי הרגליים
|
אני חושב שראיתי אותה היום
גוף תמיר שמלה חומה
אחר כך רצפי צללים
מדרכות רבודות שמש
|
נאמר בספרי הרוח הסתורים
לנשום מעומק המים
הזמן מרפא בנצח
מאגדים מלאים לחישה.
|
מילים כבדות בערפל
האש רושפת מיתרים של דעת
לוח השעונים נסוג לאחור
לא הצלחתי לעצור בזרם
|
עיני חתולים חסרות דעת
מתכרבלות בחום השמש
לצלילים אפלים בתוך יערות עד
הטחב אוחז בעצים הרדומים
|
כי אני וחברי הנעלמים
יודעים לעשות את כול שחפצנו
אני ונעלי הריקוד שלי
יודעים לעוף עד קצוות השמים
|
מנוף כתום על משאית ירוקה
הכביש מכחיל באפור
השמש בוהקת מזגוגיות הרכבים
באדוות שבריריות לתנועה
|
ספירת הפדיון נעשית בלילה
כאשר הרוח מנשבת לטוב
קלפי המשחק פרושים מנגד
כל השחקנים כאן מנצחים
|
אפלת חורף שורה על הארץ
קרונות המשא שחורים
כפער בין כוכבי המרום
הגזעים מאפירים אל הדעת
|
לוחות עץ על משאית קטנה
חוצים את ציר עיניי
מימין לשמאל באמצע הקור הנורא
הספים תוחמים באדום ולבן
|
סריגי העצים נעלמו
מתחת לעלווה ירוקה
נותרו רק הדים
של צבעי אדמה
|
הרגש הממאן לחבור
יוצר תשוקה עזה מכול
בכול השברים של החשכה
הבוהקים לאור יום
|
מסופים של כאב
כספינות רפאים
לפתחו של היום
|
היש באור הזה
קצת יותר מחמלה
|
כפות רגליים יחפות
זכות מאור שמש
סורגי ניוון הזמן
גופי חידלון הרוח
|
טיבעו של עולם הרוח
ללא גבולות וחיץ
כמשך חילוניות נישא
|
אצבעות ידי הימנית כואבות
כנראה שאני צריך לנגן עם כפפות
המיתרים הללו עשויים ללא חת
הם רק נקרעים ממגע האבק
|
אלזה מתה בידי חזיר בר
בשעת ליל קיץ אפלה
בשר המכונה מכלה את פרי אהבתו
ביצורי הפרא המסוכנים ביותר
|
אד האלכוהול כריח שמן הרובים
כריח החלודה על כלי המשחית
אני נושם מיתרי לאחור
זהו תדר של מים בוציים
|
היה להם עץ תות שאמי בגינה
פירותיו היו גדולים ואדומים
אחר כך הזמן נקטע
הזיכרונות משקרים בצורה
|
אולי חלומך לחופש מוצק
עשוי פסים וכוכבים
הוא כדרכם של חלומות
שוכן ברקעי עולם
|
באספמיית לילה בוערת
התערבלו גלים בעצמם
|
שער המוות עומד על חורבות העיר הישנה
קסדות גיבורים על שריון אריות
כסות הרוח בצל המכונה האנושית
המים זולגים בירוקת הנהר
|
לוחשים הם אליי
מעבר לגדת הנהר של האופק
מקטעי צורות ללא דעת ושם
תבניות ניגודים של שחור ולבן.
|
מסגרת עץ טיק חומה
עטופה בבקבוקי וויסקי בלויים
משקיפה על רחבת העישון
שם האנשים הרבה יותר שמחים
|
על הדגלים הללו שאנו מוקרבים
נשפכו נהרות של תכלת
בוצת הנהר לא משקרת נצח ישראל
טרופת הספינות מחלידה אלי דעת
|
השמים בוערים בכחול
מעטה האור רושף בסגול חיוור
עננים של שעת ערב מאוחרת
שרים קינות לשמש המערב
|
כל הרעל הזה
יתנקז לאפיקי תנועה
נקודות זמן קצובות
בין תחנות קיום לחידלון
|
בהיותנו אנושיים לכאורה
אנו בוראים עולמות רחוקים
גוונים עטורים של לילה
בקצוות הסדינים של המעטפת
|
קיטועי הרגש החסרים
הינה המסך עולה על פני הקהל
הדמויות נמסות לצורת הפחד
חלל אפל של הכרה
|
חללים שחורים
הנה קראתי להם בשם
חרכים על פני מסך המציאות
ציר הקסם המופלא
|
למדתי שמחול מודרני וכדורגל
עובדים על אותם משתנים
תנועות החללים זורמות
מבעד לתבנית האשליה.
|
לבושים בשחור אנשי מלחמה כבויים
יש בהם רצון להיות שייכים
למשהו שאבד בין קפלי התרבות
הדרך נפרשת מבעד למסך
|
שיניי הנחש נעוצות בבשר הארץ
הרעל הזה מחלחל בכאב
שדות סתורי פחד
סחלבים של אפלה נוראה
|
נברשות מהבהבות חדלונן
לתוך חדרים טחובי רגש
המילים נעצרות בכסות הגוף
הבשר קמל בגידיו
|
שחור של לילה בחדרי חיי הנסתרים
חוסר נשימה של שובע
אני לא רוצה להיות רעב יותר
העיניים נעצמות מעייפות
|
הלהקה שלי למול עיניי
ואני מתבייש לקחת
את כל אשר עומד לפניי
האהבה הזאת כל כך כבדה
|
נורות עיניים כהות
משירות מבט חפוז
צמתים שחורים של אספלט
מניעים גלגלי מכוניות
|
על שבעה רקיעים דיבר הרב
ואני ראיתי שמונה
היו אלה סדקים גדולים
במסך כיפת האשליה
|
פאר היצירה לוטש עצמו לצורה
מרקמים על פני הערב
רתמות היופי נאגדות בשחור
מדפים מאובקים של משך
|
הם אוכפים את הסוסים
בבגדי חורף חמים
סוסי מדבר ערבים
בלב הערבות הצפוניות
|
לטבעה של מחלת הנפש
זאת הפולשת בבשר
או ברוח הדברים לבוא
|
חישוף במרחבי התודעה
חלל החדר מרושת בלבן
עיניים שחורות של אהבה
בוערות במסך הנפש
|
הנערה עם צל המלאך
חלפה לפני בוורוד הלילה
נהרות גועשים של ילדותי
נכמרו לרחמי הארץ
|
דמויות בשחור
על פני ארובות הדעת
אני נאחז בקרנות המזבח
שם הפיח דבק לידיים
|
לבבות אויבים על מגש הארץ
הדם מעטר בתבניות הרגש
הדגלים צבועים בכחול ולבן
האדום הזה לא יורד מהידיים.
|
אנשי תיבות הנגינה
עוטפים את חלל הסמל
בחיוכים שנלחשו בערפל
בעולמות של חוסר הבנה
|
הוא מאיים בנישקו האישי
על סתום העין וחבר מרעיו
אוחזי שרשראות האוזניים
|
ואפילו את סמלנו
המקודשים
לקחו והפכו
לאפר תקשורתי
|
מבעד לחלון החושך של המציאות
נבטים אליי עיניים זוהרות
חיות פרווה של עיר רפאים
הולכות לאורך גדרות המכוניות הכבויות.
|
נטלי שרה על כך
שלעולם היא לא תחזור
על אותה הטעות
|
טיבוע עיניים בלהבות של זהב
הקשר הזה נמשך לנצח
במקטעים קצובים על מסך האשליה
צבעי אדמה עטורי מצח
|
סער חולף בדרכים
בדרכים של הלילה
עיני נעצמות מעצמן
|
רוח קיץ
נושבת בשערותיו
מפליגה על פני דמיונו
|
יום אחד העיר הזאת לא תהיה
ואז תוכלו לגדול לבטח
שרתי לשיבולים הזהובות
שחרגו מתחום המותר
|
רעידות בלתי נשלטות
על מסך הבוקר החדש
ריקודים של תנועה מרחבית
בחדרים סגורים מקור
|
משורי הסופה בעיניו
פסים של סגול כהה
מנתבים את דרכו
מבעד לחלל ההכרה השחור
|
360 מעלות
ולא די לו
אין זה מספק את יצרו
|
אתה בונה את אבני הפיגום של הזמן
כנפיים על פני השלכת
צורות האבנים מדברות אלי
שובלים חסרי פשר
|
אדוות של תכלת
על פני פלגי מים
נהימת המנוע החם
שבילי ארץ גנוזים
|
היא לקחה אותי לאי בודד
בתדר האהבה הלוחש בשדות
היינו שבויים בחדר סגור
נושמים את אבק הדעת
|
דמויות הפסלים בשחור ולבן
כמדי החיילים על מסכי הדעת
הצבע האדום לא שייך
זה רק פולש מאליו
|
כל רוחות היער
עצים נטולי חרדה
התחום בין חושך לאור
זהב מדורות השחר
|
דם מעטר את הדרך
כתמים אפלים של כאב
צירי התבנית הגדולה
דלתות כבדות של פחד
|
נושא את עיניו
כנושא טליתות
על מפתני טרבלינקה
|
מבני אבנים שבורות
חומות תמך מאבק שרוף
ברזלים חלודים צובעים בחום
את טיפות הגשם שחלפו מהעולם
|
על סוסיה הרדומים
של טרויה העיר
נדבכים, אבני גזית
פסלי שיש קרים למגע
|
חללים בהירים נושקים בצהוב
עוגות קרם קצופות
על צבע פיתולי הכיסאות
נושבות בלבי הכרה
|
מנורות הרמקולים
פועמות אור אדום
צלילי הבס מהדהדים באוזניי
קופסאות סגורות של חוסר הכרה
|
סדק קטן במארג השלם
חושף את סוד האשליה
אבק ברוח העולמות המתכנסים
לצורה שלמה של הוויה
|
עד כמה שיהירות משגת
דעת איוולת ובטחון עצמי כושל
למול פני הסכנה
|
כתמי עצים מעטרים את שולי הנהר
בשעת לילה קרירה של ראשית הסתיו
קירות אבן בלי זמן
לאורך מסדרונות התשתית הפגומה
|
איך תדע להצמיח כנפיים
אל מול בוהק השדות הקמלים של הזמן
אם לא רווית ממטרי גשם
ולהבות אהבה פוריות
|
אוקטביוס נושף טבעות עשן
בעיניי רוחות הברית הקדושה
מבעד לעננים יורדות טיפות גשם על הארץ
הרוח הגדולה ממיסה באבן הקשה
|
הדמויות מבעד לחלון
משחירות עם אור השמש
לבן על שחור בקור הנורא
אני נצמד לרקמת גופי
|
תבניות מוסר שגויות
מתחם סמלים עוין
פורמולות קיום כוזבות
שכבות איפור מסמאות
|
לאות הרוח הנושבת מעיניי
כחבקי ברזל על גדם עץ
בשעת סופה לילית
|
יונתן זורק קוביות מהשמים
עיני הילדים סדורות לחישה
הבשר קמל בגידיו
דונג כנפיים לבנות
|
על עשרים וארבעה
מתוך מאה עשרים וחמישה
על אחד מחמישה
יסופר לאור יום
|
ילדה עם בלונים
רוקדת לבדה
את משחק הצבעים
|
עזור לי ירח גדול
לנשום את הכל
עזור לי ירח מלא
לגעת במה שנישכח
|
היית מאמינה
המקום שבו ריחפת בגשם
נמצא עכשיו שלוש מטר מעל לאדמה
רק צינורות האוויר משמרים את הסוד
|
האור הניצת דרך עיניים תמימות למגע
לוחש לי אהבה חופשית ללא סייג
הצחוק משחרר את הפחד
|
על הרצפה, על השולחנות
כמו בציור של ג'קסון פולאק
משטח של רובים
|
על תבניות האור השוברות רקיעים
מבעד לסבך ענפי היער הדקים
השתרגה נפשי בלהט השתיקות
לחסות בצל הפחד הגדול
|
הוא מביט אלי
בעיניים מזוגגות
ומנופף בחברו המת
כמושא להקרבה
|
אש ירוקה בוקעת מההרים
געש הרוח הגדולה
אהבה רבה פרצה בארץ
גופי הילידים בעירום מלא
|
זנב זברה מקופל
ירוק על לבן
עט כתום אפור כסוף
ניצב כחותמת נצח
|
המחשבות שלי
יודעות לשבור זגוגיות
אני משתדל להרגיע אותן
שהעולם העוטף אותי לא ישבר
|
מעבר לשער הרחמים
במקום בו נפרצו החומות
ניתן להבחין בטבעת הזמן
נעלמת מבעד לאבק
|
ירח מלא
עולה בשמי ערב
נתיבו מזרח אלי מערב
|
נבוכדנאצר ושאר מזיקים
זולגים מפני הירח המלא
והגבעות מאפילות
|
בחלומי אני צועד
בירושלים של מטה
והעיר כולה חיה ונושמת
אבק ביזנטי קדום
|
גלימות שחורות ליופי
מגע כנפי הרוח הגדולה
תום עיניים מרצדות
השתקפויות של תכלת הנהר
|
שרירים רפויים
של גוף זמני
משכן ההכרה
|
תשוקה לגשם שיבוא
מבעד לענני שמים כבדים
וישטוף את השדות לרוויה
יציף את הנהרות על גדותיהם
|
היא נוסעת אתי את שארית הלילה
ממהרת אל החושך הגדול
הכביש רטוב בשחור של חורף
העצים חולפים עם הזמן
|
הקפה המר כאפלת הלילה
מנקר את עיניי בכאביו הרבים
דמויות אדם כלואות בנתיבים
משוטחות לצלליות מרהיבות
|
שלבים ברורים בטקטיקה מלחמתית
רוחשים את חושיי הרדומים
אני משתדל לעזור אומץ
מבעד לסדקי האשליה
|
על דפנות המערה
נושבות רוחות קיץ
עוטפות נטיפי זמן
ואבק עטלפים צהוב
|
דוושות לכבלים
מדפים בתנועה
גופים לעילוי
|
צורות בעשן
מעטרות בקסם המילים הנכונות
הנערה עם עיניי הקלידוסקופ
מציירת כוכבים בשמים
|
כמספר כוכבי שמיים
היו לגלי הים
|
צעדת חליפות הבשר
לופפת בגידי התבנית
לבן לחליפות הפחד
צהוב שבור כניעה
|
בדידים של חימר
חברו יחדיו
ליצור את כוס הקפה
האחוזה בידי.
|
טורפים קטנים של לילה
זוחלים מתוך מחילות ארוכות
בלהט חום המדורות הזוהר
האבנים קרות למגע הצל
|
הסגול הפך כחול
כצברי גלקסיות רחוקות
נקודות נקודות
|
עיני ערמונים ירוקות
עורות נמרים ממוסמרים
קירות שזורים בכתום
מסך הלילה מכחיל אותותיו
|
העיניים האדומות הללו
שנחשפו בחלומותיי
אינן יודעות לתת אהבה
רק לשתוק ולהקרין הרס ועצמה
|
ספינות אינדיאנים כבושי הכרה
עוגנות ברציפי העבדות של הזמן
קופסאות ארוזות חשכה
תיבות פנדורה סמויות
|
הקסם מלטף בחלומותיי
מבין סדקי עולמות הדעת
הנה אני מתעורר לתחייה
מתוך נהרות עכורים של מים
|
נסיכים קטנים של תכלת
מאדימים בחולות המדבר
אור הירח נושם עננים ברקיע
לילה כחול עוטף את קער הארץ
|
בתור ילד
שאלתי את אבי
כמה אנשים
הרגת בצבא
|
תיקח מטוס לארץ אחרת
שם הכוכבים בוהקים ביתר עצמה
מבעד למעטה שמי גשם כחולים
הקור מחלחל מבעד לרגש
|
דמעות הארץ השחורה
רושפות אל בצר הכאב
מבעד לעיניים רדומות
אני לא באמת ממהר לשום מקום
|
חיות פרא מתורבתות
עוגנות עצמן בפתחי המים
הזרם נעצר למגע העור
הקור חודר את מיתרי הרגש
|
היא מביטה אליי נרגשת
מצפה לעוד חיוך של אהבה
שיגלוש על פני המים המתוקים
אני מתחמק ממבטה
תובע בה כאב שאינו מובן
|
התהילה מנשבת ברעד
צורות של חוסר הכרה
הלהבים האלה חודרים בבשר
אדוות כסופות על פני המים
|
מקצבים קטועים בחלל הרגש
מעצבים תבניות לצורה
הרוח צורבת על פני שפתיים
מילים סדוקות של כאב
|
חילי עופרת כניצבים
עיניים צעירות להם
והם אינם מבינים
|
שלכת של בלונים מפוצצים
על ריצפת החושך המאדימה
מבעד לפער האפלה
צבעים של כתום על פני החדר
|
בנות ים כחולות
לוחשות לי שירת מעמקים
אני נעגן למיתרי הארץ
בכאב הזר לחישה
|
ידי המכונה מכונפות ברעד
אל אבק העולמות הגנוז בסוד
שירת כוכבי שלכת אחרונה
לוטשת בי מילים של אור
|
לאות רוח
נושבת בחושי הבלויים
משדרת אותות מצוקה
|
ביום שבו גיליתי
שההורים שלי הם נאצים
האדמה רעדה קלות
מתחת למיטת הברזל שלי
|
הגוף האסטרלי מנסה לרפא את פצעיו
על פני משורי אדמה שכוחי אל
השדות הירוקים פועמים את דם המלחמות
בשירת כלניות האביב
|
מלח זקן על פני המים
מביט באיש שבירח
מבעד לחורי הגבינה
כל כך קר שם לבד
|
ראה את האבק נמס לאטו
בצל רוח השנים
הלו אילו הן ידיך
צרובות קמטים וחרשים
|
היום מבליג עצמותיו הרכות
משתני הזמן נסוכים לצורה
מאגנים עמוקים לחישה
אדוות על פני ענני השמים
|
סוסי פרא חדלים
נושקים לאגני המים
הבוץ עוטף בצבע הפרווה
מסכים פעורים של דעת
|
בואי לראות את הנוף מחלוני
ניבט אל ים העננים
אשר אחז שמים וארץ
בערפל לבן כשלג החרמון
|
כמה גמדי שוקולד צריך לאכול
כי זה כמו חשיש לילדים
כמו אופיום להמונים
כמו ציונות ליהודים
|
על עצם המילים עצמן
נשזרת הכרה מוחשית
המפארת חזיתות מוסר
ועמדות מפתח תרבותיות
|
חשבתי שעיניי אבדו בעצמן
היו אלה רעדים בתכלת הנהר
לחש הרוח אל נפשות הילדים
בוהק האור הראשון של חיי
|
יודע לתת פחות לקבל
מי הנהר עמוקים
חומת הסכר גבוהה
עיניים רבות למראה
|
כי מבין דובי היער
הקסום והמופלא
ראיתי להבת אמת
|
להבות האש מעכלות בבשר החרוך
עיניי העיוורון סדורות משך
המילים כהות מלגעת בנפש
סכינים כסופות בהשתקפויות המים
|
השלגים מצהיבים מהחול
טיפות הגשם זולגות מהאדמה
האור מסמא את עיני האנשים
הזמן עומד ברבצו
|
פנים אנושיות
ניבטות מתוך חלון ישן
רוח החיים נושבת
מבעד לערפל הלילה
|
אור לבן קורן מבין נורות ניאון
על חלל החדר המלא
מטבח הספינה שלא שטה מעולם
צלוחיות חרסינה מסודרות על מדפים
|
הם לוקחים זמר שחור
שישיר על ים השלווה
לעיניי ילדים לבנים
העולם הוא גשר צר מאוד
|
על הערפל הסמיך המכסה את הלילה
נמזגו נהרות של חלב
לתוך דרכי הכרה מטושטשות
עיניי נעצמות אל עפר הארץ
|
מרזבי מתכת פעורים
נושמים את חלל הלילה
הגבישים האלה נמסים באור
לעיסה בלתי מוחשית של רגש
|
זמר אירי גוסס
אוחז בנפשי כבשלו
אני לא יכול לסרב
זה נוגד את צו מצפוני
|
ממעוף עיניי הנשרים בשמיים
דרך קשקשי הדגים במים
לאורך השדות החרושים של העמק
ראיתי את האור בעיניי
|
איך לפסל את היופי במילים
זה מתחיל בשמש חורפית כחולה
המנשבת בעיניי אור לבן
הקיץ של אירופה זה כאן ועכשיו
|
לובן המלים הנכונות לדעת
מנשב בשמיי חלב הבוקר
מחסות אור שחורים אדומים
חוטי החשמל מזגזגים באדוות השמשה
|
עשן כחול מיתמר מהסיגריה
פועם בחלל גוונים של רוח
אני נישא על פני מים רבים
אל כחול המים השחורים
|
ידי האש לוחשות להבות
מסכת אמרות פשוטה
רעד החלב בנרות
מנוד הרוח בעלים
|
חלל שחור
נוף הרי גן עדן
הנהרות כולם מתכנסים אל הים
והים לעולם לא ידע שובע
|
לילה אפל משתרע
לאורך דרכי ערפל
כסופת חול נושב
מסמא בריות
|
המלאכים לעתים קשוחי כנפיים
נעצבים אל מלאכתם בשתיקה
העיניים רחבות אהבה
טהורה וחורכת בשר
|
סימפונית תנים
כפרי מוחו של וירטואוז
נעה על פני ההרים והגבעות
|
הלהבות לא פסקו מלנשב בחושיי
מסך החושך הבא לחשוף את לבנו
נרעד במטר כוכביו
אני נמשך ללהט האש
|
ירוק מטשטש של בוהק לילי
באוויר הקיץ הלח
פועם את חושי לתובנה
מגע כפות הרגלים באדמה
|
בבוקר נמזג אלי נשר גדול
דרך לובן חלב השמיים
הינו יחדיו בתוך ענן גדול
שהילידים קראו לו ארץ
|
שמש שחורה
פלשה על פני השמיים
כמחוג של אור הפכפך
|
הסהר הולך וגדל
עד שנעלם בסגול
עטור הילת תכלת
|
לסחוט את טיפות הצל האחרונות
מבין ענני הגשם הכבדים
לשאת את מטעני הלילה
על כתפיים אטלסיות של כאב
|
מה שהירח האפל נתן לי
נחשף לעיניי היום
ברהב של אהבה בוהקת
לא מצאתי שם למילים הללו
|
במקומות בהם היופי נחשב לקללה
שרדתי שנות נקמה אפלות
לאורך נתיבי השחתה מוסרית
האבק מצטבר על מדפי הנפש
|
על האור הרושף אדוותיו
חרש נרקמים הצלילים
משוב הרוח בעלים
להט הלב המרכין פעימה
|
משהו שנגזר עלי
לאהוב או לשנוא
את זאת לא אדע
טרם צמחה אצלי ההכרה
|
הנה זורמים המים
באפיקי נפשות האנשים
החיים והמתים
|
על דעת הנהר ביובשו
בלהט האמונה הנכונה
שלהבת המילים לוחשת
את צל הרוח בהרים
|
מכונית שחורה חולפת לילה
צל המצלמה מאפיר
על לובן מסכי הדעת
העיניים עצומות להבה
|
הוא מדבר אלי
בשפה שנשכחה מזה אלפי שנה
המוזיקה שלו מנפצת
את כל חומות ההכרה
|
זעה תנועה של רוח בעלים
לאורך ערפלי שמים
שם חזיתי ביופי עינייך
לצל השדות הירוקים
|
מבעד לעיני הסופה
של חוסר הדעת
נרקמו שטיחים מעופפים
להכרה בהירה וצלולה
|
חום הגוף
הוא רק עוד הבזק
של אשליה מוסרית
|
לו יכולתי להביט עמוק לתוך עינייך
הייתי מספר לך את סוד המילים הנכונות
זה לא ערפל הדעת שנשב בעורפי
אלה אש הכיליון שבה נשרפו חיי מנגד.
|
אל מול עיניי
מלח הארץ עולה בלהבות
נאחז בנפשי כמפלט אחרון
אלוהים, הכאב הזה גדול מדי
|
על שולחן העץ להבת נר אדומה
חושפת את נסתרות העתיד
קור הלילה חובק מנגד שערי שמיים
הדהוד כוכבי שירה שאבדה
|
קצף הגלים מתנפץ על הסיפון
חלומות מרוטשים של הכרה
הייתי כאן פעם מיזמן
אלו הן אדוות חיי
|
צללים כהים מאחורי התמונה
הבנתי ששום דבר לא השתנה
חזרתי לפתע לעצמי
זקן בעשרים שנה
|
כוחות ה- G
על מיטת הרפאים הזאת
מנענעים ערסלים בין ענפי הדעת
זהו יער אפל וקדום
|
אני צריך לזכור את הפנים שאני שוכח
כדי לא להביך את רוחות הרפאים
המתדפקות לפתח מבצרי
האהבה שלי היא חסרת גבולות
|
סאגה ארוכה של מילים
צרופות להברות להבה
צבעוניות העולם הקורן
מבעד למעטפת האדמה
|
על שום מה ניסיתי לחמוק מיצר עיניי
לראות את כל אשר נפרש מנגד
המלים נעתקו לזרמים עמוקים
התדר הזה לא נכלל בחלל הדעת
|
לשתות לשוכרה מכוס היין
השחור לוחש אפלה
אני יכול לראות דרכה
יש שם כל כך הרבה אור
|
כל המשתנים כולם
מסיתים את העין
צריך ללמוד לראות מחדש
את הרוח שמעבר לעצמים
|
הנה אני חובר לנשר הגדול
ידיי פותחות את השער רחב
אל תוך ממלכת הצפנים והאותות
מסך השלווה ניפרש על פני הארץ
|
נעטף בכאב לרהב השמים
מקומות סגורים לאור
חורכים בי ניגונים של זמן
אני נסוג על פני המים
|
הפליגי לבך עמדי
עד לשיברון הלילה
רכבת שיממון איטית
קוצרת את מחשבותיי
|
אפור על סגול שטוף בירוק
מעבר בקעי השמים קורנים בלבן
חשבתי על הכאב הרוטש ביופי
חללים שחורים למגע האור
|
על פרחי האבק שלא נשמו את האור
פרחה נפשי בלהט תשוקתה
טיפות מים ניגרות
על גופי חושך מיוזעים
|
האמונה כגדם עץ בלב הסערה
נאחזת בגידי הכאב
כסרטן מתפשט בגוף דואב
הינה אני נע בין העולמות
|
עיניי התמימות בדד ישכונו
במערות היגון שאבדו
מה שילדים לא רואים
הם לא יכולים לשכוח
|
כתמים של צהוב פוגמים בתמונה
כתום אחז במבני האבן
לוחות בלייה של דרך
מסך הרוח בעלים
|
צללים נושמים להבה
רקמת הרוח בעלים
הבהקי אור חולפים
צורות בראשית חייה
|
שרשראות ברזל על אדמת העמק
מעגנות את הרגש שולל
המים מזכים בנפש הפצועה
גוונים בהירים של דרך
|
עם הזמן הקצב יישתנה
היופי ייבער בנוגה האור
העולם ירביד עצמו בקסם
כמו אז בראשונה
|
מוסדות הכוח לחשו בצורה
צללים אפלים של פחד
הנה עינינו דוממות
דמעות שקופות נהר.
|
התדר לוהט בתחושה
מיתרים שלווים של רגש
הרוח נושקת על שפתיים
תהומות עמוקים של לילה
|
השקט לוחש חשכה
מילים שאמרנו אתמול
נישאו על פני הרוח
מים רבים זרמו בנהר
|
הלכתי אל מותי
בעיניים פקוחות לרווחה
כמעשה הפלדה בלהט החום
הגז תמיד מתגבש באדיו
|
שני כוכבים בשמי הערב
אוצרים בעיניי את סוד השעות
כחול של עומק החלל
מנשב בלבי אהבה
|
בוהק הלק הכסוף
על אצבעות רגליי הרקדניות
מסך אדום על פני רצפת החדר
השקט חודר לעצמות העיניים
|
מקרטעות עיניו מבעד לשבילי הדעת
מיתרי התכלת נפרשים בלבן
אתר רקיעי שמים
להט רוחות הזמן
|
בראשית ברא אלוהים
שמים וארץ
רוח ומים
חושך על פני תהום
|
האור משתקף דרך כוסות היין התלויות
מבעד לנורות להט חמות
הדם יבש במסדרונות הזיכרון
לגבישים אפלים למגע האור
|
ימת השיכחה מעטרת בפחד
הינה אנו נסוגים לאחור
צירי האבק סודקים שפתיים
מקומות חסרי אהבה.
|
מקדשי האהבה אינם אוהבים מהפכות
לכן הם מוציאים להורג את הרוח האנושית
באופטיקה של מכתבי נייר לבנים
ומחייבים את הרגש במחיר הכדור
|
לכתוב שורות בחול
מבעד לפסולת הגלים
אצות ירוקות ובשר דגים
את הצדפים והקונכיות אשמור בלבי
|
ומי יגן על התמימים
שאלתי את עצמי בלחש
הרוח נשבה בעיניי
שקט על פני המים
|
ביום השואה ניצחתי את המוות
הפחד נעלם באור החיים
לאדוות כחולות במורד הזרם
ציר רפאי הנוסך בי מלים של עצמה
|
פגרים מתים של שקט
מאחורי מסך הרוח הגדולה
המיתרים דוממים למגע האור
משהו אחז בנפשי וסירב להרפות
|
הם מליטים מעליך את אור הכוכבים
פרודות בודדות של רגש סדור
שבילי ארץ בלי דעת או שם
ועינך תרות אחר הבוהק הנוצץ
|
נחשים צפעונים
זוחלים ארובות עיניים חולות
זה לא אנושי לחשתי לעצמי
אבל מה אני באמת יודע
|
על עריסת הזהב רוכבת תינוקת
הגיל לא קובע את הרוח
נפש האדם היא זאת
המעצבת את התמונה
|
מבעד לקהל האנשים
שמלה באדום לוחשת
גלים של חלום על פני המים
אני חוזר אחורה אל חיי שנשכחו מנגד
|
לבושים כפירטים
טבחים של מקומות אפלים
אהבתי את הלכלוך על המדים
את סדקי החופש המלחכים בבשר
|
ארבעה עכבישים על התקרה
לוכדים את הרוח
מבין סדקי המילים האנושיות
קירות החדר כחולים וקרים
|
סוגי האנשים בונים את המקום
היכן שלא תהיה אהבה
הלחם ימתק לעוגות
הסוכר הזה מר מדי
|
החותנת של כהנא המת
עומדת ליד אימא שלי בחופה
תומכת בכל לבה בכלה
האח שלי נתמך על ידי אלוהיו
|
המקום בו אנו ניבנים
אבנים מאוסות של דעת
מטר גשם אחרון
זרעי סביונים עפים שמים
|
בגדיו מטונפים אך ידיו נקיות
שר דילן אחד בכאב עצום
הינה עיניי כה זכות
למול מבטך הרושף
|
פסולת פירות הבאושים
ניתכת על ריצפת ההיכל
כלי מתכת אפורה
אוגרים תבניות רוח שחוקות
|
המים עכורי צבע
המכחולים נושקים בחום ואדום
הרעד נושב במילים
מקטעים של חוסר הכרה
|
כתר עיניה נצרב ברשתית
לאדוות עזות של אש
עקבתי אחר זרם האור
לגינת תפרחת כחולה
|
אנשי מלחמה חפצי חיים אנו
כי זאת היא דרכינו למות בשלום
על פני קדושת האדמה
על פני משך השדות
|
פסים מרשתים את לוחות הבוקר
צללים נושמים באור
השתקפויות של מים כבדים
מסילות משויפות פחד
|
דוקרנים על פני הקרח
שעות של חוסר הכרה
קו הנהר הקפוא
רצף חרכי הבשר
|
הבלון נישא אל על
זאת היא שירת הרהב
משך הרוח בהרים
נצץ מתוק של כוכבים
|
משענת הקנה הרצוץ
אתה מרפה מהחבל בשיא הגובה
מאבד את האוויר לפני מפלס המים
מחזורים קבועים של כניעה
|
קנקנים מיצריים מעלים מתוכם
עלוות צמחים ענוגת עיניים
הפרחים הלבנים משכינים את חלל הנפש
לטיפות גשם שקופות
|
אני חותך בסכיני עיניי
את מסך הארץ הרחב
האריגים משתרגים בעצמם
לצורות של נוף מוכר
|
סריגי כיסאות צרובים בלכה חומה
עוטפים את משטחי עיניי
לזגוגיות גרנולומטריות של קיבעון מציאותי
אני מנסה להשיק בריסיי את רוח המכונה
|
הרוח נושבת באשליה
משבי אור כבדים
עיניי אוחזות בבוהק
אדוות שקופות של מים
|
מוסדות הכוח הכוזבים
אלילים של חומר גולמי
הנה אנו מנפצים במסך
את בוהק חירותינו
|
ילדה אחת שאבא שלה מת במלחמה
נתנה לי את שמי מחדש
הרוח נשבה אז במכונה
מילים הזרות ללשון אדם
|
מקדשי האהבה של ארצות המערב
חונכים מאות שנים של גלות רוח
אבדן צלם אנוש והשחתה מוסרית
האבנים הללו סופגות הכול
|
חומות המבצר העתיק
בזוזות אל רוח הזמן החולף
אני לא מכאן לחשתי אל עצמי
אלה הן רק אדוות במים
|
אגרטלי זכוכית שקופים
כצל האור המוחזר
בוהק הנורות הזהוב
מעטר נקודות קטנות
|
על הטובים ביותר נאסר לדבר
הפשע הזה הופר לעיתים רחוקות
הנהר מתייבש בגדותיו
הייתי מהעבר השני
|
הכאב לוחש גחליו
כמשב רוח חרישית
על פני עלי השלכת
אש המדורות חורגת מהדעת
|
על האור הגדול עיניי שרו
מבעד לזהב ענני השחקים
על עשן הארובות הרושף חלומות ילדים
נרקמה נפשי בתכלת הסופה
|
על ברכיו כרע סבי
מדמם את אדמת הארץ
היה אז הוא בגילי
שום צליל לא בקע מבין שפתיו
|
"אסור לעשן" כך נאמר בשלט
מטעם הכוח עלי אדמות
רהב המוסר הנכון אלי דעת
העובר על החוק צפוי לקנס
|
היא מציירת את אור הירח
מבעד לעיניה החיוורות
הילות של פסטל ולבן
על פני רצף השכחה
|
באמצע הלילה הרוח פועמת
אבק על פני פרגוד הנפש
אדוות כסופות בנהר
שלג על פני ההרים
|
עיניי הרקדניות נמסות לחישה
סדקים על פני חומות הדעת
נתיבים רושפים של הכרה
מעינות של מים זכי
|
המקום בו פוסעות רגלינו
אבק על פני הארץ
שורשי הדרך הנכונה
צללים נמסים אלי אור
|
ואחר כך יבוא הכאב
לרשת את מיטות הנצח
טרפים, פסלים, אלוהים זרים
הרוח פורשת מפרשים גדולים
|
אנושיות הכוח המובס
מבעד לכל ערפלי השמים
לחש הרוח במפרשי האניות
נפץ הגלים על דלת הזמן
|
מסבי מתכת כהים
לוכדים תרמילים זהובים
לרעש מכונת הזמן הגדולה
אני עוצם בעיניי את הדרך
|
ממה אנחנו פוחדים
חללים שחורים באפלה
גופי השקט מחוללים במכונה
את משך החיים עלי אדמות
|
ממה אנחנו פוחדים
דברים קטנים של ילדים
רוחות רפאים על פני הזמן
החלל משחיר בגידיו
|
נהר הרוח הגדולה
נושב באנשי המקום
מיתרים שקופים של רהב
בוהק כנפי מלאכים בחלום
|
הוא מביא לי פגיונות
שרופים מסולטן יעקוב
השחור הזה לא יורד מהידיים
מדמם בבשר הנפש הפצועה
|
סגרגציה מינית
שוברת פיסות בתמונה
תמיד משהו חסר לי
צעדים שעוד לא הספקתי ללכת
|
אנחנו לוקחים את כול היונים הלבנות הללו
ויורים בהם בקול גדול לאור יום ובכיכרות הערים
כך שיש לנו דגלים חדשים לנופף באוויר
בצבעים של אדום ושחור על לבן
|
הצל חולף באופן סדיר על פני המים
מישהו לחש בי זיכרונות קדומים
הייתי אז במקום אחר
לא רציתי לראות יותר
|
ואז היא קורנת באור נגוהות
את שדות הזיכרון ששרד
האש החמה שורפת בבשר
ומלהיטה את הנפש לטוב
|
אחר כך אני אספג
עם טיפות הגשם החומצי
של הנובר אמסטרדם וחיפה
לבי יימס אל עצמותיו
|
שקיפות הצל בתמונה
לובן ענני השמים
הזמן שנשמנו בשם
סייגים חדורי בוקר.
|
השקט המהדהד חלליו
פני המציאות הנמסת
מעשה ניסים ונפלאות
הקשיבי לשירת המים החיים
|
המים רבים למגע האור
סדרים על אם הדרך
שולי היקום הנראה
כסות הנהר הגדול
|
חרש פלשו הדמויות בחלל החדר
עינוגים אפלים של אנשי הבוקר
הלילה עטר בחושיו הרכים
מרחבים על מרחבים של ארץ
|
עם המורה למחול מגיל ארבע עשרה
זה לא נגמר באהבה
שחקנים מעוצבים להחריד
עבדים אחוזים בשרשראות
|
דברו עיניים
גבישים קפואי זמן
יללות תנים ברוח
מסע לאור כוכבים.
|
כפות רגלים דהויות
כצבע הילת החושך מסביב
נושקות לעלטה
|
משהו שמשתקף דרך שמשות ההכרה
לתוך עיניי הבוהקות אלי אור
לוטש את חושי לאחור
לזמנים בהם הרוח לחשה במילים
|
קער הספינה לוטש בכתום
את שלל כוכבי הלילה הצבעוניים
מפרשים לבנים ליצר האהבה הזה
אור נרות בעיניי הרדומות ערפל
|
אדם ניצב בגפו למול הקיר הלבן
פתח האימה והדעת
מפתן השפיות והטרוף
שבשבת אותות הזמן הרושף
|
אסדת עץ על גדת הנהר
חובטת קצף ערפילי
במורד הזרם הסואן
עיניי נעצמות לאטן
|
מערכות גלקטיות טבועות בלוח הזמן
הכול חוזר על עצמו במשחק צפנים
הדעת היא הנותנת
את כל אשר נסתר מעצמה
|
גלימה שחורה עוקפת את חושיי
מרחפת עדיה מלפניי
מביטה משוליים חסויים
על פלגי החיים החולפים מנגד
|
הרוח הגדולה נושמת בצמרות העצים
תנועות מטוטלת ארוכות
מחוגי הזמן האנושי נמסים לדמעות
עלי שלכת רחופי כנפיים
|
גופים עירומים
בוהקי מים
משך ירוק של שתיקה
|
כשמתה המפלצת
יצאו מבטנה
סוס מעופף
וגיבור נושא חרב גדולה
|
צדו השמאלי של הלילה
כדור השמש הסובב שמים
מעשה של חושך ואור
הינה ספרנו כוכבים ברקיע
|
אפר העיניים עוצר
לחוש בצל החולף מלמעלה
שבילים חסויים לה, להכרה
שאריות דובים ביער
|
מקטעים של אור מציאות
נושקים לבוהק השמים
על התבניות להכיל את פרות הטעם
של גדרות העץ של הגן הנעול
|
להב ההיכל הקורן
אור נגוהות צורב עיניים
לפתח מדרגות אבן
מבעד לסבכת הירק הארצית.
|
זכוכית הדלת משקפת את גלי האור כמים
פולשת אל תחושותי הקדומות
מרפה את חושי הרבים בשקט מופתי
נושבת בגופי מיתרים
|
עיניו ברוכות צער
ידיו אוחזות ברעד
כמשכן בוטח לאלוהי המטר
|
נשבה בנו רוח
כעת היא הלכה
הינה בודדים נותרנו
אדמה אדמה אדמה.
|
ציר המילים הנכונות
בציר מכונות אדם
קרני אילנות שזופים
בלהב קמילתם הנלחשת לי
|
צריך ללמוד לשלוט בלהבות
העולם נע מלכת
גופי חרדה מוסרית
נתחמים בערפילי הדעת
|
ערפל חייו עומד מנגד
רצוף ושברירי
עיניו הירוקות מנופצות
|
המתוק הזה חונק
את משך ההכרה
מנתב את חושיי
אל תוך מוות שחור
עוטף את התודעה
דרך מסכת אתר ירוקה
|
במהלך מבחני הפחד
של טייסי הניסוי של תת ההכרה
נחשפתי לרקמת אפולו
המטשטשת את ציר התודעה
|
מונולוג של אמצע הקיץ
מביט אל כול איברי המיוזעים
תוחם בי את אותה תחושת זעם
לבנה ולא מוסברת
|
מגעש הערב היא נסוגה לדעת
שבילי אפר צורמים אהבה
חשופה עד לשד למול עיני הרוח
שעת החלום החווירה ברעד
|
בני האלים
צואת הארץ הטובה
לוחמים ספרטאים מחושלים
גופי חידלון חסרים
|
שדרות הרוח בהרים
שוזרות ניגון של אהבה
גלים רבים על פני הזרם
כחול עמוק נישא בערפל.
|
הבנות חשופות החזה
בחלון הקומונה של אחותי
לוחשות לי את מקסם האהבה
בגבישים לוהטים של תשוקה
|
תיבת הנגינה נושפת בי מילים
של זמן וחלל עמוק
כלונסאות של ביכורים
על פני מיטות המוות
|
אל נתיב אהבתה
היא כורעת, ללדת
פרחי קייץ צרובים
|
אוחז בקרני מזבח ארצי
כרשף רוחות בעתה לגרש
|
מקטעים שסועים של עולמות
על מסכי ראווה צבעוניים
מוכרים לנו חרוזי זכוכית
בעבור ליטרת זהב הנפש
|
צריך לנסוע לקצה השני של העולם
כדי למצוא את חלל החדר
שהשארת מזמן מאחור
האבק מסרבל את הרגש
|
אני טמאה טמאה טמאה
במחזורי הסוגר ופותח
בלובן של קמח לבן
|
אדון כץ הוא מנאייק
אך הוא גם אלכוהוליסט
דבר שהופך אותו
לבן אדם טוב.
|
פעם אך לא כל כך מיזמן
על ספסל ציבורי כהרגלי
מצאתי אוצר, ספר קטן
מחכים לברברים
מאת ג'ון מקסוול קוטזי
|
מחושים קלים על הדק המילים
נכונות לגעת באור השמש
באלפי נוצות חרוכות אש
על גלי הים הגדול
|
אש לבנה בוערת מבין העננים
חזיתות של פנינים לבנות
רוקמות את בדי העצים
למניפות של אשליה אופטית
|
ירוקת הנהר אחזה בבגדיה
לומר לה: אכן זו היא
דרכו של עולם
|
אין לנו צורה
אנו מים רכים
המתגבשים לתוך תבניות
ונמסים מחדש
|
הבוקר החדש פתח את שמיו אלי
במעווה החלומות שלא נאחזו בהכרה
הייתי במקומות אחרים קסומים אלי דעת
עפתי בין פלגי הזמן הרוטט עולמות לצורה
|
והמילים חודרות חרש
אל תוך מעטפת הסופה
לוטפות את המרקם המדמם
|
שיבולים שחורי רגש
מרפרפים בחללי הזמן
צללים חסויים למגע
שעות אחרות של דעת
|
הנערים הכחולים
מציעים את מרכולתם בפומבי
לאורך תעלות המים הקרות
אני נושף בהם חיים
|
עמוק אל תוך הזרם העמוק
המים כבדים למגע העור
צריבה לא מוחשית בחלל האוזניים
הדם ירוק מתחת למים
|
הרגש לא נמכר כירקות טריים
בחבל עזה המשוחרר מיהודים
אזורי המגע מצטמצמים לגדרות של כסף
למסכי טלוויזיה ולנייר עיתונים
|
חשבתי לעצמי ולעצמי בלבד
שכמות הכאב שאני נושא בקרבי
יכולה למלא כמה משחתות קרב מזוינות
אך המים כל כך עמוקים לעומתן
|
אדום ירוק גולש מבעד לחלון
השתקפויות ידי הנערות
נעות במתאר חיוור של רגש
אני עוקב אחר מסילות לא נראות
|
נחשי אור מתפתלים על קיר כחול
חלונות של חושך מצהיבים בחשאי
ווילונות שקופים שטופי צבע
מבריחים רוחות בלהה מעיניי ילדים
|
הילד שבעיניו האור
רכן אל גידי כל הקשתות בעולם
באהבה עצומה ורבה
ירה את חציו הכסופים
|
תקרא לי מירנדה אמרת לי
נסיכת הרוח על אדמות
גבולות המאכלת הקרה
צירים זכים של לילה
|
חליפות ההגנה פוצעות בנפש
צורות מלאות של אפלה
צבעי ההסוואה מעטרים בלילה
עצי זית גדועים
|
השקט חודר לרחובות הלילה
כמו מגדל קלפים קורס
הקור נאחז במעטפת הלבוש
כתכריכים של חיים חדשים
|
הכאב הפך בחילה הפך לרעד
מקצבים כהים על פני עיניי
השקט הזה כול כך אפל למגע
הפחד מרשרש תבניות הדחקה
|
אני מכונת השמדה
המכוונת לטוב
תבנית פלדה מחושלת
|
כורע על בירכיו
על אדמת החול החם
וריח הדם הטרי
ממלא את אושיותיו
בקציר שיבולים צהוב
|
אתה מדמיין לעצמך
עולם בו אנשים ב- High נהיים מיליונרים
ואנשים ב- Low מתרסקים לדיכאון
אני חושב שמדובר בשרשרת של פיצולים
|
מצאתי את תבנית היקום
קורנת אור וגידים מול עיניי
מתוך צינור החלל האין סופי
בקעו נתיבים מכל עבר
|
ברוך הבא למעגל
בו לצדק אין שפתיים
לומר את כול מה שמותר
רק פשוט לעצום עיניים
|
משהו באיתני הטבע
שרוגב את סלעיו אל נפץ הגלים
ולא נותן לזמן לקמול שיבולים לאפר
|
צייר לי מלאכים שחורים
חיוורי פנים וקרים למגע
שקופים למחצה וטובי לב
|
אנשי האדמה לא יודעים כל פחד
מקומות אפלים זרים לרגלי אנוש
אוחזים בסך כל המילים
הזרם פולש בכל
|
עיניה הבוהקות של מלכת אמסטרדם
רושפות אליי את כאב התמימות
לתוך תבנית מוכרת של סיוטי ילדות
להבי המילים לבנים להפליא
|
הנה אני סוגר מעגל
רוחות על פני המים
אדוות סתורות כוכבים
מנפות את נפשי שולל
|
קציר הזורעים
שדות זהובי שמש
אש על פני עיניים אוהבות
מגע הרוח הגדולה
|
טבעת הזמן אוחזת במסלול
לאורך כול מהלך הדרך
המכונה הזו גדולה מהאור
העוטף את מיתרי הדעת
|
החדר האדום נפרש במושביו
אל תוך אשליות הקסם החדש
הקור רוטש באהבה מקטעים של סדר
לוחות התניה חומריים
|
בקבוקי משקה מסודרים על מדפים
כארונות חיילים מדממים מוות
כאלונקות סדינים לבנים
המספרים נמסים אלי דעת
|
פנים חמוצות סער
חולפות על פני בפליאה
גופים רדומים בזרם החיים
נושקים לצל המדרכות החולף
|
עוטה הילה צהובה
ניחן בכוח מיתרים
על פני רעד הרוחות
|
בחלומי רכבתי על ענן
לפתח שערי שמיים
והנה מסך כוכבים
|
רגליי הסוסים פועמות בירוק
צורות מלאות של רגש רדום
מבני הצל שרויים בלבן
מגע הרוח בעלים
|
האדמה זעה מתחת לרגליים
לוחות פלדה כבדים
אלה הם מפתחות המעבר
מעבר לכל מה שמוכר היה
|
המבט הירוק בעיניים
מסיט את עפר השכחה
מרוח האהבה העוטפת
הושט היד וגע בא
|
אני מביט מבעד לעינייך
אל מרחבי הארץ הפרושים
לשעה הזאת אין שם
לתדר הזה אין צורה
|
האש ירוקה בכבשנים
משתקפת מבעד לאורות העיר
רצפות אבן אפלות
סדורות בקווים מקבילים
|
ארכיטקטורה של רגליי מעריצות
על פני במת הקסם החדש
הנה הערפל לוטש בכחול
את חללי החדר האפל
|
גדרות הזמן רושפות מיתרים לדעת
עלוות החורש מתפתלת בחללי השמיים
אני שובר את גבולות האשליה
במהלכים חדשים על פני הדרך
|
הספינה רועדת קלות
על פני מעטה המים
הדמויות נמסות בחשכה
כנפיים פרושות מיתרים כבדים
|
אמן אחד אגר זיכרונות עיניים
למגש של ציפיות חולפות
הרוח נשבה עננים בשמים
לוח שעונים נסדק לרעש השעות החולפות
|
על השקט החובק עיניים
זעו שבילים של ערפל
חלל המציאות קפא לדעת
את אותותיו הסמויים
|
מעגלי השמיים נפתחים מחדש
לשבשבת העולמות הגדולה
צירי המילים נושבות לדעת
את מסך המציאות הארצית
|
אבנים שחורות על קו המים
אוגרות את חום הקיץ
אל תוך תבניות חישה
לרגליי ילדים יחפות
|
צעיר נועז ומנצח
דברים ערטילאיים ללא שם
רוחות רפאים לפאתי בוקר
ים השלווה הלוחש
|
אישונים רחבים של שחור במים
הלילה מעלה עשן מדורות
האש פורצת מבעד לסדקים
את שארית היום שחלף
|
ציפור מזג אוויר כחולה שרה לי שיר
על אהבה, כאב ועל הדרך הארוכה
|
צלליות של חיות שחורות הכרה
האמבולנס עוקף אותי באורות כבויים
טיפה של גשם נפלה על ראשי
תנועת גרמי השמים
|
ציפור שחורה דוהה על שמי התכלת
זוג חיילים במדים של צואה
עננים לבנים נושבים בשמים
כנפי מלאכים לצורה
|
אני באתי אל האש
ופגשתי אותך
כוכב מאדים בשמי הלילה
קראנו בשמו אהבה
|
יורדי ים שיכורי סערות נפש
לוגמים את עצמם למוות
בים של משקאות זהובים
כשמן מנועים מדולל מלח
|
ידיו המיוזעות
עוצרות בעדו מלסגת
אל הילת העולם
תחום התבנית הגדולה
|
הבל הבלים
טקסי חניכה
טקסי קבלה
|
הקולות רועדים במעטה הקסם
למערבולת צבעים רחבה
קשת האור בעיניי המתבונן
דעת הנהר בפשרו
|
אני צריך להשתין על הקבר של מקס
המילים רחוקות לצורה
מעשה ידי אדם
הם האוחזים בך
|
אהילים צהובים נעים ברוח
יריעות בד מאדימות שמים
קורי בליה מזהיבים ברוח
את בוהק השמש השוקעת
|
גלימת הרוח בעלים
לטש החמה באור העיניים
משך הזמן מבעד לרצף שנותיי
קור אלי חום ולסירוגין
|
הם דבקים לדופן התבנית
כאילו היו אלה אלוהים חיים
הם מרכזים את ריקמת העולם
אל תוך עפר החומר הדלוח
|
פרי הדעת האסור
מרקיב באדמת עדן
את שורשי החיים והמוות
האש מזכה מאשם
|
העיניים האלה תמיד מוכרות
יש כאן תבנית כל גדולה
דעתי משתבשת לרגע
הערפל אוחז בחושיי הארציים
|
בלונים צבעוניים פורחים באוויר
בחום החלומות המנופצים
של ילדי האדם המתורבתים
חללי הלילה רבים לחישה
|
נושך את הזנב
מצייר מעגל גדול
חולות המדבר
עוטפים סביבי
|
יומנה האחרון של של אפולו 13
משתקף בדיווח נתוני החברה
כמציאות מרושלת למדי
ערימות של נתונים חסרי סדר
|
מקורות השנאה גלומים בכאב
בצר של אש כבויה
אפר וולקני מפורר
גבישים חדלים של אור
|
צל ירח בעשבי הבוקר החדש
למרות שהלילה אחז בעיניי
כאבים עמוקים של זמן
רפאי העבר מקדשים בבשר
|
אדום בוהק לוטש בקירות החדר
במבטא גרמני כבד
בקתות צייד מעץ מלא
תומכות בבסיס האשליה
|
גבישים מרוסקים
של תכלת הנהר
במארג אופטי קלידוסקופי
|
הנה רחש המדבר
מנשב סופות של חול
אל תוך חלל החדר
החלונות כולם פרוצים
|
הלוכדים את עיניהם הצרות
מעבר לאותות הזמן הרפים
כזליגים של רגש כבוי
בתחתית ימת המוסר השקופה
|
יש לה ידיים מהירות
את זאת אצטרך לציין
בסדרת יומני הפחד הגדולים
האפלה מקשטת כל כך הרבה
|
הירח פורח בכחול
את אד ענני הלילה
להילה כסופה בקער השמים
תכלת הים האפיר אלי דעת
|
משהו בחיי עומד להשתנות
לטוב ולרע למר ולמתוק
קפסולה טחונה של אקמול לבן
עם סירופ פטל בכפית פלדת אל חלד
|
שביל הסוסים פרוץ אלי בוקר
לוגם ממעיינות מים חיים
לאורך מדרונות סלע מוריקים
שירת ציפורים עטפה את השחר
|
סייחים רדומים לתוך חלומות
ריסי עיניים שחורות
מלטפים את גדרות הרוח בעלים
מה שנשכח מהלב נשטף בדמעות
|
יצאתי החוצה אל האור הגדול
ללכוד ציפורים של חושך
מבט העיניים הרדומות
השתקפות הרוח בעננים
|
החלומות סוגרים על מסך ההכרה
הם לוקחים אותי לעולמות אחרים
בהם צירי הבית מנשבים
את תשתית העולם המוכר.
|
טעם האפר בפי
כלענה מסמא הרגש
תוחלת הבנות שגויות
|
אל מה תחדלי בי ארץ
כרי דשא מצהיבים אלי יום
שדות כאב חרושי נצח
תפילות רדומות לאלוהי הגשם הטוב
|
מיתר פקוע רגש
גלגל שיניים שבור
נערה בהפרעה
שמלה בלבן שמלה בוורוד
|
הוא לוקח אותי בידו
לחוף הים הפרטי שלו
מדינה קטנה בקצה הזמן
להראות לי את דגי הרעל הצבעונים שלו
|
תנועות במים
שכשוך ילדים הומה
כחול ציאן
צובע אדוות וגלים
|
הקצף החום של כוס הקפה
מנוקד בכתמים של קרם לבנבן
כעורם הפרוותי של סוסי ציורי
הקיץ מתחיל לפעפע בעולם
|
רטט נוצות ירוקות
מצהיב בלהט שמש הצהרים
חניות לממכר כנפיים לבנות
סוגרות על חלומות הנסיכות
|
רפויות ואילמות למגע האור
תבניות רפאים זרות
הדהודי חידלון תרבותי
|
מעבר לאבק האופק המצהיב
אחזתי בענני הזיכרון
רגעים ארוכים של הדחקה
הקצב דוחק בחושיי הקמלים
|
ויבוא מלאך פתאום בלי רטט
ויבריק בעינייך את האור הגדול
כנפץ אלפי שמשות
כסך פעימות החלל
|
מה שאמרו עינינו לרוח
טפיפות קלות הדף
רשרוש עלים של קיץ
מרחבי הגן הנעול
|
פעם במאה שנה מגיע עילוי שכזה לעולם
אחד שצריך לתמוך בו במלוא מנועי האהבה הזכים
אחד שלא יודע לשאול ועיניו רואות את הכול
כתר מלכות הרוח האנושית ששרד
|
אני ואמא שלי שומרים על הילדים
לאורך כל הלילה הארוך
כול פעם שתינוק בוכה
היא הולכת ומשאירה אותי לבד
|
המגלשה שורטת בשלג
קוים של חשכה מוחלטת
קולות כבויים מבעד לשמים
שירה של כוכבי מרום
|
קוים שקופים של שמש
בונים בעיניי עלי כותרת לבנים
החללים שקופים למגע האור
אני מנסה לראות את אשר נסתר מעיניי
|
בכסות בגדיה היא נעטפת
שובלים ארוכי אהבה
קירות הלילה עבותים הם
מסכים של כחול עמוק זמן
|
אדום שבור עוטף את קו הנר
שחור מכחיל בחלל החדר
צבע הלהבה מרצד בכתום
דופן התבנית הצרובה
|
ריצפת העץ מעוטרת בשטיחים של צבע
שולחנות נמוכים סובבים כריות
בצבעים כהים של רגש
התדר לוטש בנו חללים
|
הידיים הללו נושקות שמש
אותיות לבנות של צדק
חליפות המנתחים
ירוק עמוק של הרדמה.
|
בוהק מחטי השכחה
שעת השינה הגדולה
המקום בו איבדנו את עצמנו
תמונות בשחור ולבן
|
אין צורך בפרחים
ידיים פרושות לשמים
החופש טמון בריקנות
סחרחרות היו העיניים
|
איש לא הבחין בי
פרחים לפתחו של השחר
עולה ויורד הפרגוד
ליצנים מגזרי נייר
|
עיגולי פחם כבדים
כציר המטרה הרושף אותותיו
ציפורים שחורות נושרות כנפיים
שקופות כאפלת הכוכבים
|
סמלי כוח
של אמצע הקיץ
רושפים בבטחה
|
באבדנה אני זולג על פני הנחל
טיפות נפשי רושפות חיים אלי דעת
תנועות רוחי מייצבות זרמים
מבט עיניי לוחש אהבה
|
אז הנאצי הזקן הזה
אוהב אותי אחרי הכל
כול מה שצריך
זה מעט זקנה ויין
|
אפור של שחור
ניבט על רקע השמים
פלומתם הרכה של עצי החורש
מתמזגת בערפל הגדול
|
סוג של בעל חלומות
מכה בחלל החומר בידיו החשופות
הגחלים האלה חמים מדי
הכאב מסמא את התחושה
|
גבול הנהר הגדול
שוצף וגועש
על מימיו החיים
|
מי הירדן
רוחצים את גופי
בנועם דרכם
מרגעים ורוגעים
|
מה ראיתי
באור הכוכבים
שוליית קוסמים
|
והיו הדברים לאמיתות
גלים בתכלת הנהר
מקבצי דעת סמויים
|
האתר האינדיאני שלי
ישן את חלומותיו
בחדרי הפחד הנסתרים של נפשי
אני לא ממהר לשום מקום
|
העולם מתרחש מתחת לרגליים
גלים של אבק פוסעים עולמות
אני לוקח שאיפה של רוח
ופורש כנפיים לבנות
|
להט השמש בהרים
נישא על אגמי הבוקר החדש
שולי הזמן מתכרבלים לאהבה
יש בי אמונה במשהו
|
הגלגול השני של המוות בתוך מעגל החיים
לוחש מיתריו על פני סערות הנפש
אני נמס בלהבות מחדש
אל תכלת הנהר הגדול
|
קבצן הודי
מנגן בחליל
ומוציא נחש מהסל
|
אבנים גרוסות
מעצבות משטחי ארץ
לגווני אבק מוקרמים
נקודות שחורות סודקות חללים
|
הרוח מכה במניפות העלים הירוקות
דוחפת את הענפים לנוע כלות
במחזורים כאוטים על צירם הרחב
התפוח האדום ירוק ניתק מאחיזתו הרפה
|
שולת מוקשים גנוזה
על קרקעית אגם קדום
שולחת יהבה אל הירוק
|
נפלאות הרגש לוטשות במסך
עיניים זכות של אהבה
פיות שקופות של אור בוקר
הינה אני קורם בגידי
|
בשעות הבוקר המוקדמות
על מצע קש לוהט
נפערו הרציפים
לעיסה דביקה של אש
|
סדר הדברים נשמר על כנו
גני ילדים למבוגרים בלבד
המלצריות מגישות את המזון ולא בחינם
מפיות הנייר הם תחליף עלוב לחיתולים
|
האמונה מחזקת בפחד
שברים ברקמת הדעת
פני המראה מלוטשות ברהב
גופים מסותתי אבן.
|
שירת המזלות סובבת
את סדר גבולות השמים
טבעת השמש הגדולה
מסתירה את אור הכוכבים
|
באמצע הלילה למראשותי
הנה הפכה המטפחת
לנמלת ענק
|
היא נאבקת בכל מאודה
לאחוז באדמת הנפש הפצועה
מיתרי נהר חדשים לחישה
יערות גשם מושלגים
|
חרשי ברזל של העידן החדש
מסרסים את נפשי בדלות הרוח
כתמים כהים בזוויות עיניי
נושקים למפתני החנק הפעורים
|
נעליים חומות מכנסיים שחורים
בעצם הכול שחור בעיניי
משהו בקסם הצבע
להט בזלת צל האור
|
היופי קמל בכוסות הרוח
לאדוות שקופות של רגש
מכספי הזמן נושבים לאחור
למקומות בהם יש עדין אור
|
תכלת הנהר רוחשת
במילים הנכונות לגעת
הנפש נלחשת לאחור
תבניות כבדות של לילה
|
הצל סוגר על האור
והאור אינו נגרע
התנועה היא מתמדת
ממוסמרת מעבר לסף ההכרה
|
כשאנו מקבלים על עצמנו
עול ומצוות להדליק נרות שבת
אנו למעשה מצווים לשמר את האש
את גחלת הרוח הלוחשת חיים.
|
פעימות לב קצובות
מפעמות בחלל החדר
במקצב חסר והולך
|
תן לנו להיות כסופים
להיות אור משתקף מאדוות מים זכים
ניצוצות בוהקים ברוח הים
קשקשי דגים בלהקות פרא
|
סערה גדולה קדרה עננים בשמים
לאוושות ארוכות של משך בעיניי המתבונן
מערך סדר על פני אישונים פעורי הכרה
ידיי בערו עצמן לדעת כמו אז בראשונה
|
טוב אז סאלי נחה בזרועותיי
אבל מה לעזאזל טוב בזה
הרי המוזיקה הולכת ונגמרת
הנהר קופא מרעד הקור
|
מישורי עיניו
פקוחים ללא גבול
כעומק ההכרה
|
מסתתר בצל הפחד
מעבר לרחובות הרפאים
הפוסעים את עפר הארץ
דרך עיניי היוקדות גחלים
|
סערה על פני מרחבי הים
הרוח לוטשת ברעד
מילים של עומק החלל
צורות של חוסר הכרה
|
האהבה שלי מונחת לפני העיניים
אני צריך להילחם על כל אשר יקר
יש בזה משהו לא מוסרי
אלה חוקי המשחק ואני לא משתתף
|
הכה בברזל בעודו חם
כפתורים מכאנים של חולשה
לאורך מיתרי הפחד הנכונים
הינה המסך נפרץ לחלוטין
|
אם זה שבור
זה היה פעם שלם
ממתי התחלנו לשכוח את זה
הסדקים הם פרי הכרתנו
|
שועלים שחורים בשדות חיטה
נמסים אל אדי האופק
עננני מרום לבנים
נושקים לגופי הדעת
|
מוחמד מתעורר
אימא שלי מתה
יש סדר בעולם
שוויון הכוחות של הזמן.
|
בחירתה של גניה
בכלי הנשק הקלוקל
תמיד חזרה על עצמה
בדיוק של שעון שווייצרי שבור
|
אובייקטיביות היא המצאה אנושית
הזרה למארג כוחות הטבע
נפש האדם סדורה בעולם
כמיתרים על פני תיבת הנגינה
|
פרגמנטים של סוס ורוכבו
הפוסעים ביער כהה
בתוך תמונה של שחור ולבן
|
פעמונים רחבים של אור
על פני זגוגיות מנופצות
רחובות שלמים של רוח
נס הלפידים בוער בשחור
|
רציתי לגעת בסוסים
אך ידיי היו רחוקות
מלחוש בלהט צבעי האדמה
מנוקדות על עורי סמרו שערותיי
|
הרגליים פוסעות בפחד
משטחים רמוסי תמימות חלומות
המוות לוחש בקסם
גלים ארוכים למגע האור
|
סוסים קפואים בגשם
מנוקדים בצבעי האדמה
רגליים מבצבצות בין הסלעים
עיניים ממצמצות שקט פנימי
|
לעוסים לגזע מלבין רוח
ענפי השיחים הדוממים
האביב לא נגע בגדם
המשווע אלי אור
|
אורות אדומים
לפנסי המכוניות האחוריים
הכבישים בוהקים מהגשם
ווילונות של מים על השמשות
|
מנוקדים וחסרי דעת
עיניים אחוזות אימה
רכובי פרשים באדום ושחור
סוסי מלחמה עייפים
|
עננים מסגילים בכחול הלילה
צינת הרוח מנשבת הכרה
עיניי צרובות כוכבים
באש זכה מפז
|
אבד בניצוצות הכוכבים
צליל הזיכרון שקפא
הרוח ממיסה גבישים אלי דעת
הערפל מגשים חלומות אבודים
|
חיוך נבוך ממילים
מעטר עיניים כבויות אהבה
נהיה כאן כל כך קר
זה סוף הקיץ עכשיו
|
אני בונה מגדלים באוויר
משברי אניות על קרקעית הים
הכחול הזה נושב בי מילים ארוכות
שרשראות עוגנים חלודי רגש
|
דגלי לאום שחוקי צבע
מכסים עמודי חלודה חלולים
על רקע עננים כבדים
של סוף הקיץ הקרב
|
גופתו המשומרת של ביאליק
שוכבת במאוזולאון השירה העברית
הילדים יוצאים ובאים מן החושך אל האור
הייתי שם פעם בעל כורחי
|
ידיים רוקמות צלילים
כסגסוגת חלומות בהקיץ
סולמות עולים ויורדים
כעדרי מלאכים
|
הפגיעה מוסרית לדעת
היד המושטת בחסד
ציר החמלה והרחמים
תהום פעורת אישונים.
|
תחת צל עננים
מבעד למעטה העלים המצהיבים
דרך מסך הרוח הסתווית
זיפים כסופים של אור
|
ראיתי נחש שחור
מסלול השמש השוקעת
גופו התפתל על פני העשב
בוהק השריון של הרהב.
|
מתחום הידיים המדממות עצמן לדעת
עולות המילים כבראשונה
שזורות במיתרי הרוח
נישאות בזמרת ציפורי הבוקר החדש
|
על מפתני הרהב הבזוזים
ניצבה נפשי במערומיה
כרוח על פני מים רבים
שוצפת גליה ללא הכרה
|
לאונרד עובד על שיר במשך שנה
לי זה לוקח קצת פחות מדקה
הזמן מתגבש למולי מבעד לעריסה
בשבשבת אותות מופלאה
|
שוליים כבדים לסופה
מבעד לכל ערפילי הדעת
המערבולות חודרות לעומק
לאזור הרוחות הגדולות של הזמן
|
הלוחמים שלך עיניהם אדמה
ידיהם צרובות דם
הרעד הזה לא עוזב בנפשם
אתה מנחם בהם את מידת הרחמים
|
שירת הרוח הגדולה
נושבת באילנות הדעת
מסע לאורך מחברי התבנית
רשף כוכבים של חלום
|
דרך עיני ילדה
פליטה פלסטינאית
משתקפים קני הרובים
|
סמלי כוח
של אמצע הקיץ
רושפים בבטחה
|
במעשה המרכבה בין החושך לאור
נוצרו השמים
מעטפת הסופה והרעם
שלכת עולמות בעיני המתבונן
|
בין שתי נקודות
עוברים אין סוף קוים
|
סער בגבולותיו הנושקים
על פני מפרצי ים
ומבואות ארץ
|
סער אדום שוקע
את משך בראשית נמה
חלל אפל של כוכבים
עיניים גדולות של עיוורון
|
דמויות החדר הסגור
עוגנות עצמן לקורות הדעת
אדום צובע את קירות הרגש
גופי אהבה צרובי אור.
|
כוכבי הלילה הסתדרו בצהוב
ללהט החרב המתהפכת
עיניי נשבו בחוסר הכרה
על פני מיתרי הדעת
|
אל הים הרימה עוגן
אל המרחבים נשיט סירה
מלכודת נפלאה
אבן שואבת
|
על סורגי הרגש התלויים בחלל החדר
נמתחו קווים אפורים של זמן
מתווה השלווה השלם על ציר הרצפה
כדבק נעליים בלויות
|
מסכת ריקנות עוטפת מסך עיניים
לשרידים של רסק תרבותי
האהבה נמסה לקרניים של אור
על פני חלומות נשכחים
|
אל חוף הנהר נושבות עיניה
משך כוכבים קפוא
לשכן את הנפש החפצה חיים
בינות לשורשי הפרא.
|
לוחמים ערבים מתכנסים סביבי
כהי עור, שחורי שער, עטורי עוז
שומרים את סף מפתני מפני רוחות העולם
המבט הקפוא בעיניים לוחש את האור מחדש
|
היתה לנו עדנה
בוהקת באור נגוהות
כקרן שמש מבין ענני החורף
על פני שדות העמק הירוקים
|
עדרי פילים למבואות בוקר
פורסים מסילות מלאות של אהבה
אבק הארץ נרגן קלות לשירתם
הרוח נושבת בעשבים הרדומים של השחר.
|
גם טרומפלדור היה גיבור
שנהרג על ידי הצרפתים
במאבק על השטחים הכבושים
|
מזה כמה שבועות
שהרעד אחז בשרירי ידי השמאלית
בא והולך בתנועות לא סדירות
לוחש לי מלים בשפה לא ברורה
|
הוא בא עם גרזן גדול
באמצע הלילה
מלטש את שוליו החלודים
|
משטחים סטריליים
שטופי שמש קרה
עטופים בחוסר אהבה
ציניות של פרקטיקה
|
כעומק הנהר
ידו טובלת נצח זמן
נחשף לרגע ונסוג
|
בצל ירדן ועוג מלך הר
נפרשות לרגלי ביצות גמדים
ימות ילדים, שלוליות אדמה
|
המים שקופים למגע העור
הרוח נהייתה כאן קרה
כמסך הרגש שקפא מלכת
על פני אגמים יבשים של אור
|
טקס הסרת הדגל
ידיים כבדות אוחזות בתבנית
סמרטוטים מרופטים בצד הדרך
נארזים אל בטן המכונה
|
כי זאת היא שעת צהריים
אני מפשיר מעלי את אד החלומות
אל תוך עיסת העולם הנושבת
המים מפכפכים ברעש החיים
|
ובחלומותיו נחשף
למשך הבצק הצמיג
עיסה סמיכה של חושים
ראיתו הראשונה
טרום דעת.
|
קדרות מחשבתית
מצמצמת את הראייה
לתמונות קטועות של לילה
מסך הכוכבים נפרש
|
ערוגות השקט המופתי
סדורות בערפילי הדעת
אבנים בוהקות בלבן
כתוביות רושפות בצהוב
|
שולי תבניות
פרושות אלי חוף מבטחים
מתחממות בתכלת השנים
|
משכן אדוני הארץ
הנשיאים על פני רגביה
אילנות תמירים של שחיתות
|
על פני שדות
בזוזים לרוויה
רומסות רגליו
|
דמויות בשחור נועלות בשער
חלונות שקופים למגע האור
עיניי חושך כבדות לרעד
מנשרים חדים של הבנה
|
גיבור יהודי לכאורה
מתגאה בפני באבני הגזית
של הכפר הערבי הנטוש
לזכר בית המקדש הוא אומר
|
דרך עיני הנחש שבי
אמיתות נושנות
רושפות בחושי
|
האהבה שלי אוחזת במים
במלוא מנועי עיניים
הירוק הזה נושב בי מילים
מעבר לסף ההכרה
|
דרכים נעלמות מבעד לקירות
לאורך ציר הסופה והפחד
עצמי את עינייך יפתי
ראי שם ממלכת האלים צפונה.
|
הלחץ רושף בתבנית
מקטעים רחבים בחלל הלילה
הדעת נמזגת לכוסות שקופות
לאורך מסכי הערפל
|
עיניים ירוקות של סוס שחור
הבוהות במעגל רוקדים
של סוף מלחמה
|
שערותיו פזורות ברוח
כגלי הים הרחוק מעיניו
נושבות עם אויר העולם כבראשונה
|
במשק ידיים אל נוכח רוח העלים הקמלים
הוא נאלם במיתריו אחר אהבה
בורר בכאביו את צורת העולם לבוא
ייאושיו מרים כלענה החורכת באור
|
הדמויות מוכרות להחריד
המעגלים נסגרים בעצמה
אני מנסה לנתק מגע
לא לראות את המציאות
|
גיל ארבע עשרה מסנוור בפרצי האור הרוטשים
אדוות הנחל משתקפות בעיניי
לשפת סמלים עתיקה
אני נמס על מקומי הארצי
|
שערי דמשק לפתח עיניו
ורגליו צועדות את עפר הארץ
לשבילים של תמימות זכה
האש בוערת בלבו אהבה
|
מסמר ברזל בולט ממשטח עץ ישן
מצביע אל שקיעת הירח במערב
כוכב השחר זוהר מבעד לכחול
את מארג הסדר החדש של חיי
|
האבק לוחש צורות בשקט
פתח מערות קבורה
אני תמיד פחדתי מעכבישים
כי הם סימלו לי את הדרך
|
והנורא מכולם
הוא פצע האהבה
כמה נדוש
אך כמה נורא
|
עיוורים מהלכים בצדי הדרך
על פני גשרי המציאות
הנה אנו נמסים לצורה
עלווה ירוקת חיים
|
סדקים שחורים של פחד
נבטים מכל פינה
ממסגרים את התמונה
במסמרי פלדה כבדים
|
מלאכי מוות שחורים
פורשים את כנפיהם הכסופות
לאורך שבילי הרעד
הבשר מדמם חשכה
|
על האהבה דובר בספרי ההיסטוריה
כרוח פראים נסתרה
התוקפת נוסעים תמימים
על אם הדרך
|
אבולוציה שלילית על גופי האנשים
הבלים לאורך נתיבי השכחה
אבני זיכרון שטופי שמש
זורעות חידלון לידי הכרה
|
בסוף הוא יעלה
האור האחד הזהוב
מבין לשכות הזעם
ומדפי הלילה הטחובים
|
השלג נמס בלבבות האנשים
גבישים שקופים של אור
נמזגים להשתקפויות שמים
הבוהק קורן לעיניי
|
תנועות גוף גסות
בקווי מתאר חדים
בוהק הרגליים המשומנות
מכאיב לעיניי הילד שבי
|
ולאחד מהם יהיו עיניים בראשו
והוא יביט על מעשיך בהבנה רבה
בקצב לב פועם ורוגש
בחמלה רבה הוא יאסוף את שבריך
|
החול ניכנס לעיניים
מסמא את לבי מחום אוויר הלילה הכחלחל
משהו מצורות העננים נירשם בהכרה
כדפוס כיפת השמיים.
|
דופן הספינה בוהק
מבעד למחברי המתכת הכסופים
קורות עץ עתיקות על מדפים
חלולים כימת ההכרה
|
אני בורא אתכם מחדש
לתוך תשתיות הקיום
למעטפת האשליה הנוכחית
כדרך עולמות מאז ומתמיד
|
זרועות פלדה שחורות
הורסות את שרידי העבר
לעיסה פריכה של לבנים ובטון
קורות הברזל מתכלות בבלייה
|
מלאכי אבן אפורים
צומחים מתוך החורבות
של כל היכלי הרפאים
לתוך אבק הלילה הנצחי
|
הרוח נושבת מבין תבניות האנשים
לוחשת את זרם הנהר הגדול
לתוך כמוסות צרופות של תודעה
שפת קרני השמש בזריחה.
|
נוף העצים ניבט באור הירח המלא
לדימוי מנטאלי של יצירת פאר
ממלכת החזיונות הארציים
ממומשת בעין ספור השתקפויות
|
מדורת השבט
הסנה בוער ואינו נעכל
הכאב נצרב לתשתית העצמות
מנותב למסילות של סדר
|
תקרת החדר זולגת למים
הכחול העמוק נושב בירוק
חלוקים כבדים לפיות הים
אוחזים בך גרמי שמים
|
איזבלה היה שמה
מבין ערבות השלג הצחיחות
של ארץ החושך והאור
נגעה היא בלבי באיבחה של אש
|
הסנה בוער ואינו נאכל
הנה המים זורמים בנהר
ירוק רושף חיים בנפש
עיניי דומעות הכרה
|
מסכי התבנית קורנים ברהב
מעברים כהים של חשכה
העומק הזה לא יכול להיות מוסבר
אין בכלל מילים לרגש הזה.
|
הורציו מביט מבעד לציר כוכבי המערב
כסות הרפאים עולה באוב
הסדקים מרחיבים אישוני לילה
כמפוחי אש כבשנים רדומה
|
שיירת רפאים
של ראש הממשלה
עוברת דרך שבילי הלילה
לאור ירח מסמא
|
האדמה לא שייכת לך
היא בבעלות כוח גדול המכונה מדינה
מעצמת רפאים איומה
הצורבת נפשך משחר ילדותך
|
מבעד לאד הארץ
זורם הנהר הגדול
חולף על פני שיגרת חיינו
נוסך את קיומנו לעפר
|
בקשת התחינה הייתה מאוחרת
פתח המילוט היה צר
עיניי המלוכה נפגשו זו בזו
היו אלה הימים הנוראים
|
כשאתה נולד
הם יורקים לך ישר בפרצוף
את המעמד של הוריך
את המוצא של עדתך
|
ואז בא הלילה הגדול
לשאת ולתת על כוכביו
עננים לחשו לנו חלומות
כוכבים נצנצו את הזמן
|
מתנים הם בכזב
את להט השעות החולפות
לעיסה דביקה של משך
ירוקת הנהר בעיניו של המתבונן
|
המציאות היא סם
המתדלדל עם השנים
לתוך רציפים של חוסר הכרה
הדעת מתנה אהבים בחשאי
|
תריסים אפורים
ידיות כסופות
לוחות עץ צבועים בשחור
תיבת פנדורה סגורה
|
בעצם פינוי המקום
בחלל ההכרה
לתהום הנשייה
אני נולד מחדש אל האור
|
האמת עירומה ומרה
מנפצת את רוך האשליה
לקונכיות כאב קשיחות
על קרקעית אגמים אפלה
|
עיניים מצועפות בשקט
גופי המים פזורים אלי אור
מסך השמים מכחיל בשחור
רתמות סוסי פרא
|
הבניינים זורמים כעשבים
כשערות שולמית ברוח
חוזרים ונעים על צירם
|
בפיתולי הנחש המאיים לתקוף
את כל אשר חי ונושם
מבעד לעינית ההתניה
אני ניצב זקוף ללא מורא
|
משיב מעץ הדעת
את טיפות הרוח שבחמלה האנושית
את מגע הרגש בשולי המילים
הגשם הזה כבד מתמיד
|
הגוף הזהוב של רוח הארץ
מנצנץ באדוותיו גבישי יהלום זוהרים
מארג פנינים בוהקות על חופו של הים
זר פרחים של פסטל בידיי אהובתי
|
כעת למדתי את טבעה הסמוי של ההכרה
הלילה עומד להיפתח
אני חובר לחיה
של האבא המת שלי
|
האור נושב לצורה
תנועה בעלת משך
הצל משחיר בעיניי הנפש
חללים של חוסר הכרה
|
סתתי הארץ רוחשים בתמונה
מפות מצהיבות של הכרה
גבולות המחזה בעיניי המצלמה
הרחש הזה פולש בבשר
|
האור ניכווה
במאור עיניי
טיפות שלג קרות
צורבות אישוניי
|
שוליו של הנהר הגדול
נפרסו לפתח עיניי הכואבות
ברשפים של אש ותימרות עשן
כמשך סופת השמיים המצהיבה.
|
השקט מגיע לעולם רגוע וקודר
נוגע במפתני המילים הנכונות
אל תוך ים החשיכה
אלמוגים שחורים גדלים על קרקעיות
|
הנה מבט עיניה בוהה אליי
דרך מסך הקולנוע הרחב
חום אגוז בשלכת הסתיו
היופי הזה חובק את הנפש
|
עלה תאנה
מצהיב בידי
את מה הוא מסתיר.
|
אנשים כבדי גוף על מסך הטלוויזיה
מניעים את עצמם בעצמת הטירוף
הרגש חזק מכל צירי המוסר
ההיגיון הוא זמני בלבד
|
מנסים למכור לי בלונים פורחים בעיניים
ואני מרגיש כמו בכנף מטוס ענקית
או בבטנה של צפלין אדירה
יש משהו כביר בחללים פתוחים
|
המבט הזה בעיניים
אנושי להחריד
מושל בחושי כבשלו
ומה בכוחי לעשות.
|
חיילת שפעם היכרתי
הביטה עליי באהבה רבה
אך שנאתי את עצמי מכדי ליראות
הזיכרון מכאיב לתאי העצב
|
הבשר זולג באיבריו הרכים
לתמונות נוף פסטורליות
לרוח אנושית טובה
לדמעות אהבה
|
חזיתות גשם
מצפון ומדרום
מלטפים את הארץ
|
מכניקה של עפיפונים
על פני רקמת הארץ
הדמויות נעות בקווים מובילים
הרעש מלטש האד האשליה
|
הדרכים נישאות על פני הרוח
דגלים מתנופפים בחלל
השחור הזה נושף בשקט
מילים עמוקות של חוסר הכרה
|
פרותיו ציפורי אש
המחכים לשואה
לפרוץ מתוך הלהבה
|
גזעו עירום
מתפלש באוויר העולם
טובל באמבט
שמש אביבית
|
לומר לך שירי כוכבים
ללחוש לך אפר
ועמי ארצות
|
ספינות עלים צהובות
נושקות לשפתי הנפש
ברוח הסתיו הקרירה
עצבות רושפת כאב לזעם עצור
|
העולמות פתוחים לפני העיניים
דרך נתיבי שקיות חול בוערות
רגליי הולכות על ערפל הלילה
לשעות ארוכות של כחול
|
כנפי אש פורשות אור עולמות
צורת הנפש הלוהטת בבשר
השמים שינו מצבעם
על פני מסך הארץ
|
פנינים שקועות במים
מלח מלבין על פני הגלים
חללים שבורים של אור
צריבה בגרעין הצבע.
|
ראיתי איש שחור עם גלימה
יושב בפינה חשוכה
רגליו היו ארוכות
נושבות בחושיי רוח חדשה
|
על רגביו
סלעי איתנים ברי חלוף
נאחז בקרניו הבלויות
|
היא רוצה לגעת בזרם
אך ידיה רועדות מקור
להט המילים נעלם מעיניה
גרוני ניחר בעלטה
|
שמיכת ערפל בטחב הלילה
עוצרת בשעוני הנפש
את רחש השעות
אני נעמד בשקט על מקומי
|
הרכבת לא עוצרת בשביל אף אחד
בוהק כנפי החלום
היינו אז אפלים לחישה
גופינו בלוי לאדמת הארץ
|
אותות של ערפל כתום
מערבלים את פני המים
לאדוות לא סדירות של רגש
האהבה והכאב נשזרים להם יחדיו.
|
שרשרת הברות על פני חלל החדר
אורות כתומים אדומים
סדורים בשורות של מכפלה שגויה
המרווחים ריבועים לסדר מופתי
|
ערפל סגול נושב בחושיי
את כל אשר נשכח היה
מלב לבה של חרב המאכלת
האהבה רשפה בלבי נהרות של דם
|
הילדים מלקטים את זרדי העצים
לתוך בור באדמה המרושת בגבעולי עשב יבשים
משם תצא אש התמיד ותאחז באוויר הלילה
בזרימת עשן לבנה אפורה.
|
השדות צבועים בשחור וצהוב
אבק כבד של חנק על פני מרחבים
נחשים עתיקים של דרך
מתפתלים בשובלי השעות
|
נורות אדומות מהבהבות
את סורגי העולם השחורים
הכחול העמוק הזה
נושף בעיניי הכרה
|
דעתי נרקמה בגווניה
לבציר ענבי קיץ
למסע הרוח בהרים
לחבלי כוכבים והנף זמן
|
לבירה הזאת יש טעם של אננס
אבל אני שוכח את הכמויות
להבת הנר מרצדת מול עיניי
את תפילת הקסם החדש
|
מרוב חללים לא נראית הארץ
רק מרחבים על מרחבים
תוחמים מסכת שוטים מופלאה
|
פחדיו נישאים ברוח
כתכלת השנים
זולפים בין פרקי ידיו
|
בשר הכרכרות נרקב
מבעד לחריצי האבנים הבלויות
רגליי פוסעות לאורך החללים
בעיניים עצומות לרווחה
|
יש משהו יפה
בפטריות אחר הגשם
כמו ריח נפלם על הבוקר
|
אדום פולש מעילי עור שחורים
גיטרת הבס מנשבת הכרה
ברהב המופתים על פני עם ועדה
הדרך נפרשת אל תוך נהר המים
|
הרי ההימליה משתקפים במשך ההכרה
כחבורות כחולות על אור השלג הקר
משהו ביובש משמר את הדעת
כמצמד בהילוך אחורי
|
פלסמה גבישית
כענברים מנצנצת
כבצר שרף עצים
נוטפת בקיבעון
|
החלל בוהק
מבעד למעטה קופסת ההגברה
הרגליים פועמות צלילים עבים
שאוזני האדם שכחו לחוש
|
ילדה בשמלה של אבן
אוצרת באהבה מילים של שלום
רגליים כבדות פוסעות בארץ
כבשנים של עפר עולמות
|
אתה תדבר כאב
פני המסכה של הסדר
מעטפת הקשת בענן
צורות הפיגום של הנצח
|
מכאביו הארציים הוא נסוג
אלי תכלת הנהר שיבש
אדמת הבוץ עוטפת רגליו
בסדקים קורנים של אור
|
משהו בחושי האנשים
מעד בדעתי הצרובה
לחש לי עיוורון
עצר מהאור במכוון
|
גדמי העץ סתורי הכרה
עיניהם לוחשות בחשש
בדבר עלים פתולי רוח
פריחות סגולות רהב
|
הנער בן שבע עשרה
הוא לא מבין הרבה מחייו
רק שהוא צריך לשרוד בגהינום
לפחות עוד עשר שנים
|
על ספינה
בשם פרח מאי
חלמתי אהבה עיוורת
|
ואם אתן דעתי לאחור
יציפו המים את רציפי הסיפון
געש הגלים יכהה בשיניי
עפר תפל של דרך
|
אד הרוח הגדולה
כנפיים פרושות בלבן
שלג על פני פסגות ההרים
אני יורד אל המים
|
כוסות משקה ירוקות
אוחזות שפתיים בחלומותיי
זה כבר לא כל כך משנה הטעם
היינו לפתע בעולם אחר
|
האשה
של זה שלא קיבל
את פרס הנובל לכימיה
אומרת לי
|
מביט אל תקרת חייו
צבא כוכבי שלכת
כמניפות רהב בעיניו
|
ראשית ההוויה הגשמית
כקרני אור שופעת מטובה
על פני מערך חזיתות
|
איזה סוג של כלניות -
הם אלה שאל הוא
הם לא, עניתי
|
על הגבעות הירוקות של הארץ
פצחה נפשי בשיר תפילה
לאלוהי האהבה בחסד וחמלה
להט השדות הרושף מיתרים לצורה
|
מעשה המתכת באור
מלהבי המכונה ועד לעדיי הנפש
מלטש בגוונים של פסטל בוהקים
הכחול הזה לא ניתן לחישה
|
וספינה של פירטים על עשרות מלחיה
טבעה במצולות ים לעולמים
המים חמים למגע העור
בנות ים שרות לי כוכבים
|
אושוויץ היה קיבוץ קטן
עם רכבת וגדר חשמלית
ארובות גבוהות לשמים
נשמו את נפשות האנשים
|
התמונות שהמוח שלי יוצר
מעצבות מעטה אובך צהבהב
על פני קווי המתאר
של עצי הברוש הירוקים
|
צירי התבנית חורקים באקראי
מעבר למסדרונות הרפאים
הרגש נושב במסגרות המכונה
סדרים שנשכחו ביום האתמול
|
על המילים לפצות
אחר חלל שלם של חוסר הבנה
גופים בזרם הנהר האפור
אני לומד לחוש בעיניים עצומות
|
אני רוצה אותו
בתוך קופסא
ביקשה הנסיכה
|
על גלי הרוח
ועל פני מישורי שמיים
נישאות הרחק מעיני
|
אני לא יודע אם נחשפתי
לקרינה רדיו-אקטיבית
כל יודעי הדבר מתים
או גוססים את שארית חייהם
|
שירים לציפור הכחולה
במשכני שחקים מרהיבה
נוצות ברוח עולם
|
כנפיה שרות
את זמר ההר
ירוק על כחול
|
על הכלב השחור נאמר שהוא יודע פחד
מבעד למילים רפויות זנב נאצה
קלמרים מעץ בוק מאובק
משמרים זיכרונות רדומים של תכלת
|
האיש האדום פותח את הדלת
אתה לוחש עיניים בצורה
מתאר הארץ הרוחשת
מילים של עומק הלהבה
|
פרחים בלבן ואדום
פזורים על מדרכות האספלט
אני לא ממהר יותר מדי
אלו רק סוליות נעליי הפוסעות
|
דממת היער מוגשת על מצע
עלים רמוסי שלכת
היום החולף על עיניינו
אישונים מורחבי הכרה
|
אמא הרגתי נחש שחור
על ציר האספלט
בדרך לגבול הלבנון
גופו התפתל כשעה
|
הדי לאמאר נפחדת באובר פאתוס
כמו בסרט הראשון שלי
הצללים נושבים בשחור ולבן
על פני המציאות הסינתטית
|
השקר לוחש בחשש
מעגנים חלודים לאחיזה
ידיי המוות מעטרות בתבנית
דמויות הרגש נמסות מעצמן
|
מי יצא אל ההרים
להרוות צימאונו
משב רוח בעיניו
של האל המת בשחקים
|
באמצע הלילה
היא חוזרת
דם על שפתיה
|
היכולת לחוש בפגמי המוסר הנכון
מכוונת דעת אדם לראיה מוחשית
צלילי הארה לרשף כוכבים
|
אבחה לוחשת
נחש מלפף אילן
מים חיים חודרים עמוק
רוח מפסלת הרים
|
הים הגדול חבר לאד השמיים
בלבן ובירוק התאחדו הכוחות
עיניי נישאו הרחק אל היבשה
צבע החול מילא את נפשי
|
אסד עזי בורח מהודו
עיניו ראות הכול
דרך ענני הזבובים והחידלון
הכאב נאגד להכרה
|
לפני שהמוות חודר לעיניים כבויות
יש לצלצל בפעמוני הלילה
לעצור את רצף השעות
למסמר את מחוגי הזמן
|
פרצי האור הכבים
מבעד למסדרונות רפאי הנפש
עוטפים בלובן התמונה
בוהק לפידים מרטש
|
לאחות של הנינג יש לוקמיה
אני לא אומר לו שלום
אני לא מאמין במילות פרידה
הארצות הקרות של הנפש משתרעות עד אין קץ
|
נסיכה של קור רגש
פוסעת בעמקי החלום
גופי נעצר בהילוכיו
איש לבן של שלג
|
הוי פול
מה עשית לאור
הנה גלי הים פועים
את חשכת העולם בקדרותו
|
גרביים יחפות על עצמות הרגש
נושרות כנפי פרפרים צהובים
מבעד לאדוות שמי התכלת
המסך פעור בשחור
|
אחרי הסערה הזמן רטן בשקט
טעם הפרות הירוקים
החמיץ בצבעי השפתיים
גווני ביניים חדלי אור
|
קצין המכונות בצוללת הירוקה
משמן את מעדני העצמה
הכול בנוי כאן על שרפת דלק
הכול מלבד האהבה
|
נוף הארץ נפרש בזרועותיו
על פני עמקים צרובים של זיכרון
היערות כחודים לאיים של אפלה
חיות הפרא נחבאות בצל הרוח הגדולה
|
הצל צולב משטחי אור
המתכת בוהקת בלבן
אפור תכלכל של חושך
מגדיר עצמים דוממים
|
שקי קפה מברזיל
נושמים אדים באהבה
מקטעים שוקקים של תכלת הנהר
מעטפת הסופה בעינייך.
|
הדפסים בשחור ולבן
מטשטשים את חלל החדר האפל
הדמויות רפוסות רגש
על משטח המדרכה האפור
|
החלון סגור במעטפת קטיפה לבנה
מוסווה בקיר הבניין הדהוי
חסום אלי רגש אנוש
מוצפן בלב חדרים
|
פס דקלים לבן
מעטר את צבעי החדר
צהוב על כחול של פסטל
נושק לעיניי הפקוחות
|
היא מנחשת את חלומותי
כאילו היו הם
קוביות משחק בידה
|
מנגינת המילים הנכונות אלי דעת
מנשבת חללי תודעה נוצצים
כלחש הרוח בעשב הגבוה
כבוהק עיני חיות השדה
|
הכאב נאגד למיתרי הדעת
קומביין אדום קוצר בשדות
את תום האהבה הזאת
שמים מתוקים בכחול
|
היד של משהו חיוור
עוצרת בתמונה
מקטעים חסרים לחישה
שעות של חוסר הכרה
|
שעת ליל של גשם קיצי
נהמה בלבי להבות אהבה
כגלי הים האפורים הללו
כשובלי האניות החולפות באקראי
|
על החללים השקטים של הבוקר
עוד לא אמרתי מאום
רק הרעד שותק אדוותיו
מבין פרפור כנפי הציפורים
|
קרני שמש ראשונה
בוקעות דרך חלון חדרי
מעירות את נפשי
|
וספינה של לסטים
נגסה במרחב הסוער
את בציר יעודה
אני לא מצטער רק כואב
|
זיפי שינה
זולגים במורדות רוחי
אל תוך מסך
הבוקר החדש
|
שבילי אופניים רדומים
מכוסים בשכבות עפר
על זכר תקופת החלום
בה יכולתי לדעת הכול
|
בהשתקפויות ענני העתיד
על פני שלוליות המים
של רצפת המוסך המקומי
הכחול מקבל גוונים חומים
|
דרך רגלי היחפות
אני חש את קליפת העץ
מתנשא למרומים
|
צל פוסע קירות
רגליים פוסעות בכחול
מילים נעצמות לשקט
מוזיקה לעיניים פתוחות
|
כפית נירוסטה על שולחן
אפור כסוף של חלומות הכרה
השתקפויות נורות החדר
באדום ובצהוב מבעד לקער היקום
|
ציירים קלאסיים לומדים לא לראות
בעזרת שברים ארוכי מגע
של האור המוחזר אלי דעת
אני מסרב לאחוז בהכרה
|
רוח אינדיאנית
כבויה בידי
לוחשת אש ודם
|
סרסורים שחורים וסוחרי סמים
מרפדים מדרכות אבן בלויות
מבעד לסדקים הפעורים
נחשפת אדמת התעלות הצהובה
|
ושמות הגיבורים חקוקים באותיות של קידוש לבנה
על צירי המכונה המחלידים אלי דעת
האבנים נשחקות אל צורת הארץ
מבעד לטיפות הדם הזולגות
|
בדחף איטי
הן ממהירות עצמן
רכבות כבדות
של משא אנושי
|
אני שובר בשחור גוונים של תכלת
הסגול הזה נמס במים הרכים
גופי טובל בחוסר הכרה
אני לא רוצה לנשום יותר
|
התוכל לחבור לזה הרצף
לשיר שירי רועים
ברוח מזרחית שועטת, בועטת
|
ראיתי בית שיכול היה להיות שלי
שתי קומות לא יותר
עם קורות עץ בין הקירות
עם טיח ממלט לבן וחול צהוב
|
על ספינה
בשם פרח מאי
חלמתי אהבה עיוורת
|
ציפורי שיר
מטרטרות
שלוות בוקר
בנועם זמירות
לא מובן
|
חוסר איזון על ציר הרגש
לוחש את רעד החיים בנפש
משך התחושות למיתרי הדעת
שולי הנהר הגדולים
|
כוכבי שמים צבעוניים
מרצדים באור חשמל
את תיבת נוח הפרטית שלי
אני נושם אוויר במלוא ריאותיי
|
האיש הזה שפעם היה אבא שלך
לוטש את תבניות הזמן בכחול עמוק
אתה כבר לומד להקשיב למזמוריו הרבים
לכוון את מעשיו לטוב הארץ הנשכחת
|
מבני אבן ישנים
עומדים על תלם
כנגד רוחות העולם
השוחק חלומות לאבק
|
כגדם שוטה
הוא ניצב
תמיד לצד הרוח
כמלח עץ בלב ים
על ספינותיו הטובעות
|
שירת פרא עיקשת
ההופכת כליל
את טוהר נשקינו
לאבק דרכים
|
רות שלוס נשענת על הקיר
חולצה ירוקה לרגש
מעטפת גוונים בכתום
חלל החדר משחיר בעיניי
|
אפור בהיר של חלומות הכרה
נושב בתכלת השחקים של חלומותיי
את ציר כאבי הרבים
הזמן כמסך אפרפר של הנפש
|
עשן עולה מדרקוני הרגש
מילים שוזפות בהקיץ
אלו מיתרי האור האחד
הנה אני נישא בזרם הנהר
|
נשימות סדורות של רגש קפוא
עוגנות את הרוח לצורה
מפרשי הווילון סתורי להבה
הקשיבי לשירת האו
|
עיני הפחד בוהות ברצפה
אחר המכשולים המעצבים בענף הדעת
השברים חורכים ברגש
מסכי אמת כוזבים
|
קמלים כאבודים
אל דופן החלל
רצפת החדר רועדת
רגלי האנשים פועמות
|
חש את לובן הפסגה
לאחר כברת דרך ארוכה
מסלול מואץ של הצלחה
|
אריחי הרצפה פזורים בכתום
על פני חלל החדר
החפצים דוממים מטבעם
במסכי עיניי הכואבות
|
פסי קרם מרשתים חלל
לעיסה של רהיטי עץ ומתכת
אני נושף בהם תנועה
למעגלים מתכנסים של קיפאון עצמי
|
על האהבה נשפכו נהרות של מילים
אני הולך לישון בצל הרוח הגדולה
לוטף את ענני החלומות
לעולמות הילדות שנשכחה
|
הלב דואב את השעות החרישיות
כחוט שני ביני ובינך
את יודעת כל זאת
ופרפרת פעימות אהבה
|
מקטעים של זמן בתנועה
על פני מסילות דרכים
דלתות בתוך דלתות
מפתני תבניות תפיסה
|
מתחרה ברוח
מסתירה בושתה
מפחידה אותי לדרכי
|
סבא שלי היה מרגל
שהבריח נשק למען המדינה
בכדי שאחיה בשלום ושלווה
|
ותשוב במהרה
ממרחקים שגדלת
לאסוף אבק ארץ חדשה
|
הרעב אחז
במיתרי גופו
שלוות עולמות קסומה
|
דרקונים רעבים לזהב
אני רעב לאהבה
אלו גבולות הנהר הרחב
הנה אני נסחף בזרם
|
בצער הפושט מרחבים
של אהבת בני אנוש
בתוגת מיתרים
|
אשרי הרוח אשר פרשה מיתרים
יריעות בד בלבן בוהק
על פני קרני השמש הגדולה
הנה עיניי פקוחות לאור יום
|
הידיים הבוערות
של חדי הקרן הגוססים
נושפות את חלל האוויר לתוך צורה
|
כל הלילה שחיתי בים הצורות
חללים סגולים מקוטעים באפור
הזרם הלך וסאן בנפשי
דרך עיני החתולים הישנות
|
הרוח נושבת במפתני המכונה
שם הקור והמוות שורים
את ציר הדעת
המלים נעתקו מגרוני
|
הטעם כאשליה חושית
נושם בנו רעד
הקשיבי לשירת האור האחד
משך הרוח בעלים
|
מקומות אפלים של רגש
משבשים מעגלים באור
אני שוקע בתוך פלגי הנחל
המים זכים למגע העור
|
מלכודות שלוות באדמה
הרוע הוא בעיני המתבונן
אני עוצם עיניים גדולות
נשימות רפויות אבק
|
מחצלות קש צהובות
מפתן תשתית ארץ
מזרונים צבעוניים
שולחנות עץ נמוכים
|
נטלי שרה על כך
שלעולם היא לא תחזור
על אותה הטעות
|
אור בוהק מקירות לבנים
נושק לכחול השמים עננים רחבים
מסך הרוח נושב בעיניים
את שירת האביב החדש
|
עיניי בוהות בחלל החדר המלבין
תרות אחר קרומי האבק שנצברו בזרם
קרני האור לא פולשות למרחב הסגור
הקסם קפוא בהילוכיו החדלים להיות
|
צבירי הכוכבים
בוהקים את כחול השמיים
לכסות קטיפה של זוהר
שבשבת האותות והסמלים
|
מסך עלים ירוק
שולח זרועותיו אליי
מבעד למעטה השקיפות
של לוח השעות הגנוזות
|
חוף של ים רחוק
נוגע בריסי עיניי
אני עוצם את העננים
לסערות גשם קרירות
|
שבילי נחש ביקום של כוכבים
|
על בסיס ההכרה
של האימה והדעת
פלשתי דרכים
|
גשם יורד על האדמה הטובה
שוצף את נהרות הזמן
בגעש הרוח בעלים
בלחש המילים הנכונות לגעת
|
ציפור אחת בעין והעולם עוצר
להקה שלמה בשמים
והיקום נעתק מציריו
ברסק גלגלי שיניים
|
משקעים אפלים בלב קופסת הדעת
משטחים כחולים של אור
להט הרוח נושב הכרה
כתמים לא ברורים של רגש
|
הטחב מצפין את מעינות הרגש
לגבולות של הכרה
נברשות תלויות בזהוב משחיר
על תקרת החדר הלבנה
|
זהב לחשה השמש בחלומותיי
אורות בוהקים על פני כחול השמים
מסך הלילה עטר בכוכבים
אדום של אהבת אמת
|
בשדות פרחים
נפשו דואבת
על פני צבעי
כלניות אביב
|
עיניה נושפות בחלום
עלים על פני הרוח
אבק של כוכבים
משך האור האחד
|
להט השדות על פני אבק החדר
החללים מתכנסים באקראי
מבעד ללוחות הבינה הארצית
אני נושם מלים של סגול
|
עיני הקברניט של הזמן
תכלת המים הרבים
מעינות בראשית נמה
האד העולה מלפנינו
|
כול מלאכי החלל הרחב
לוטשים מבטם באקראי
מבעד לאריג הרפאים
הנושף בנו צורה של חומר
|
בורא עולמות
בחושיו הדלים
מחושי זמן נוזלי
אבק ברוח העולם
|
ראשי הפינות נשכחו
בלהט השמש היוקדת עולמות לצורה
שדות שיבולים בלויי קיץ
נשזרו לאניות כסופות על פני המים
|
מכונת מלחמה צרבה אדניה
אל אדמת הארץ החמוצה
בלהט האבק המיתמר אל על
גידי האש נותרו חיוורים
|
הזמן נע בגלגליו לאחור
גופי נישא בזרם הנהר
מילים שלמות של חוסר הכרה
מיתרים שלווים על פני הרגש
|
חלילי מתכת ארודים
לוחשים לי את אור הכוכבים
מבעד לשיער העזים
הרוח הרעה לא נוגעת בבשרי
|
מבני בירוקרטיה מתפוררים
אל תוך גווני פסטל מאובקים
חלונות זכוכית משובררת
עדויים בסורגי ברזל חלוד
|
שורשי רעב
בינת ארץ
החושפים עוצמתם
בתזזית מפתנים
כסהר רחב ובוהק.
|
השיבולים מזהיבות שמש
עורנו שזוף להט
תום הרוח בעלים
עקבות על פני האדמה
|
על ספינה ללא שם
רעדתי את ערפילי השחר
מישהו צעק לי לעצור
אך הדלת היתה כבדה
|
נשימות עמוקות
הגוף מכביד עצמו לדעת
אדי המוות פועים בבשר הנפש
אדוות חוזרות במעגל החיים
|
דמויות גרוטסקיות של שעת בוקר מוקדמת
מהלכות בי עדרי רפאים
צינת היום לוחשת בקער השמים
תכלת מדולל כאב
|
ידו השמאלית של הפחד
עוטפת ברקמת החיבור
את רגבי האדמה בקער הכוכבים
אני נמס עם המוזיקה
|
הכאב נאגד לצורה
הינה באדום נפרש הדגל
מסד תשתית ארץ
נפש כול חיי
|
גבולות החדר הסגור
נושמים מבעד לצירי האבק
אור היום מקרטע תנועותיו
גופי הרקדניות בהילוך קפוא
|
נבל כהה באור המום
מנגן נהרות שחורים של בירה
ידיים לוטשות בקסם המילים
את שעת הרוח בעלים
|
תקרת החדר מקורה בלבן
מתווים קווים של חלל
לגרש את הפחד
ממפתני ההכרה
|
מדי הפחד סדורים בירוק
על שרידי אבק השרפה של הנפש
העיניים חרוכות הכרה
השדות נעצמים לחשכה
|
הקהל יריע בתופיו הנוגהים מלחמה
זהב הדרכים יומר ללבנים צהובות
טלאים ברוח העולם הנסוג
|
ציוץ ציפורים
כרשת לרגלי אילנות
המלבלבים לאור פקודה
|
כל הבוקר עמדו העצים על שורשיהם
בזהב הזריחה בעיני הילדים
בניינים של לבן נשקו אהבה
בשירת ציפורים חדשה
|
שעת בוקר מוקדמת
הנובעת ממעיין מחשבות
עטויה רדיד קל
על כתפיך
|
שבילי חיץ
תוחמים עולמות קטנים
רושפים בשגגה
|
ספינת כוכבים על פני קער השמים
עטפת את ענני הלילה
ברשת לא נראית של חלומות
קורי עכביש נאחזו בנפשי
|
כפית כסף חלודה
חושפת זהוב של פליז
מתחת למעטה האשליה
מפת השולחן ירוקה לבנה
|
מעגלים של זמן
אל תוך עמקי היום שהכזיב
שעות שקטות של רגש
דרגשים פתוחים של אור
|
ובעת ההיא היו המאורות הגדולים
שורים על כל מרחבי ארץ
הים זהר מתוך תכלת גליו
את בצר מימיו הזכים
|
מפני בוא הגלים
היא נסוגה לאחור
לא לחוש בצליל
|
כלווייתנים בים החשכה
נוהמים את שירתן כוכבי המרום
צריבה אטית מכה בחושיי
מסמרות רוח הזמן הסחרחר
|
כוכב הלילה הראשון
עטר את עיניי
בגידי קרניו הארוכות
ראיתי מלאך בשמים
|
מטבע כסוף במים
אמנות תפלות אהבה
משאיות חולפות על פני מסך העיניים
אבק סדור עולמות
|
שלג אחז
בענפי השזיף
לובן פרחתו קורן
|
מטוסי נייר בחלל החדר
בידי ילדים תמימים של אהבה
הרוח האנושית נושבת במכונה
גלים שקטים של מים עמוקים
|
לפנות בוקר
הזמן מערטל מחוגיו
מאיפה באנו שמים
אדמת הארץ המובטחת
|
גבישי המלח לוהטים
בקערת האור הפתוחה
דוכני השלווה הגדולה
לילדים בני חלוף
|
רצפות ריקות של דעת
תוחמות את חום הקיץ
מפתני הסופה רדומים
אני נושם ברקמת החיים
|
חליפת עור הדרקון
נלחשת על נפשי
דרך אדוות הערפל
עננים גדולים פזורים בשמים
|
לאברהם שלוש בנות
ולי נתן הוא חיים
שלוש בנות לאברהם
ואבא אין
|
קדרו עננים בשמים
מסד השמש שקע אל הים
המים עמוקים למגע
טיפות מלוחות על עיניי
|
שם אימי הוא תחיה
והיא יודעת לקרוא בכוכבים
אך לא מודעת לפשר שמה
|
שבשבת כוכבים בכחול
מנגד מסגרת אש שמיים
מצפינה את דבר אהבתה
הרוח נישאת על פני המים
|
מישהו אוחז בטבעת הזמן
הרוח נושבת במים
משהו מניע עננים כבדים
דמעות כחולות בעיניים
|
המטוסים הקלים של הבוקר
נושרים בי את עלי הרגש הישן
האהבה הזו שורטת בגופי
טבעות זמן נפתלות
|
לעשות איתך אהבה
זה כמו לצייר בגדול
מסכים שלמים של שמים
שדרות מעוטרות כוכבים
|
ריח שערה התערבל ברוח
של כל זיכרונות הילדות
שנשמטו מלב הכרתי
האדמה מתייצבת תחת רגליי
|
על בירכיו
כורע ללדת כאב
אמרות מחשכים
|
בנות התדר נושבות באזניים
תוויות רכות של אהבה
מבעד לסדר הדברים לבוא
השכנתי את מסד חיי
|
אני נסיכת מקקים נכה
אמרה לי אליזבט ושתקה
הרעש הזה חודר לעצמות
מרעיד את תפרי התבנית הגדולה
|
כסף השעות קורן ברעד
אור היום מאפיר בעיניי
רצפים ארוכים של כאב מודחק
השקט לוחש בשבילי הרוח הסמויים.
|
כשאני לא רוקד גופי כואב
מחטים עמוקות מפלחות את שריריי
למיחושים חדשים של זמן עבר
העתיד מניע אותי במחול אין סופי.
|
אור כתום לשעת הערב הזאת
הרוח מכה במפרצי עיניי
מרזבי הרחוב רושפים בשחור
אבחות של חוסר הכרה.
|
לבן בוהק שמים
למקטעים של שחור ולבן
צלליות העצים נעות ברוח החמה
במקצבים של מים רגועים
|
צללים באפור על כנפי הכסף
טבעות של אור נשברות במסך
מטוסים כבדים של רגש
מתרסקים אל נוף החלום
|
כל גבישי הרהב
עיניים ירוקות של חלום
דמעות שקופות מים
מסע אל לבו של הפחד
|
צללי הערב נושקים לקירות הבתים
עלי התמר שוזרים בלהבה
את בצר הארץ הטובה
מעקי בטיחות למלאכים.
|
ריבועים סדורי אשליה
נושבים בעיניי וחדלים
אל תוך ים הפנינים הגדול
ברגי הריצפה מכסיפים באור
|
שעת קסם מופלאה היא זו
וורוד סגול ירוק
ציר הנהר רוחש באפור
געש מילים חסרות מובן.
|
סוס כחול על פני הדרך
פועם נשימותיו באדי הלילה
היופי נאגד לתנועה אצילית
עיניי חורגות ממסלולן
|
עננים יפים
של שעת שקיעה
על פני ערפל מלחמה
|
רקמת פרחים סגולה
על ירוקת עלי העץ
הענפים צובעים באפור
של אדמת שלג רחוקה
|
מתוך הריקנות הזאת עולה השקט
נסוך בערפליו הלבנים
שעת הרוגע של הלילה
מסביבי החפצים נושמים
|
על דופן הרכבת
נעות תמונות הארץ
אל תוך שבשבת האותות והסמלים
הזמן לוחש בגליו
|
על האור השורף להבה
במרכז החזה החשוף הזה
אני לא רואה יותר דבר
דמעות מסמאות את העיניים
|
תהומות ללא שם
הברות ללא רחש
מילים צפונות לעייפה
מחול גבעולי העשב
|
הביאו את האש אלי
כתמים כהים באספלט הבוקר
סוסי מערות רדומים
חולמים את עיניי
|
ניתן לתאר את תהליך התפוררות הנפש
במילים בודדות כאבנים על זגוגית מנופצת
כמסך ערפל על פני ים השתיקה הגדול
המים נמסים לתוך עצמם
|
השקט עולה עם הבוקר
בכחול על סגול
הקור של הסתיו
ממוסס את נפשי בחום
|
היינו אז כחולמים
מסך הרוח בעלים
תנועות קלות הדף
בשר הנידונים לזמן.
|
קרעי המסך רושפים מול עיניי
בכנפי מטוסים כסופות
בתימרות עשן מבארות נפט חרוכות
בילדים הנוברים באשפה אחר שרידי חיים
|
מנעד כנפינו השבורות
סכום כאב היותנו אנושיים
מפתני הגן הנעול
פנינים שקופות נהר
|
הרב של העיר המסריחה הזאת
מדדה את שלדת גופו
אל בית הכנסת הקרוב
דמותו תמירה ברזונה הארצי
|
אנקת גבהים שורה עליי
נעליים מכונפות מפרפרות ברעד
על רקע שקיעה בכתום סגול
חושיי קורסים אל המציאות
|
עננים כבדים על שמי היופי
עולים מציר המערב
כבשני עשן בתכלת
מלחכים את כל אשר נשכח
|
ירוק בהיר כדם תת מימי
עולה בי משך ההכרה
|
נפץ העולם מעלה אותי באוב
לתוך הילות כחולות על פני הזרם
משך הרוח בעלים
טיפות הגשם מנשבות את הקשת
|
לשמע הצליל
האחד אין שני לו
השתתקה נפשי
נסוגו המילים לאחור
|
גווני השלכת סודקים במסך האשליה
הבהקים מנצנצים של אור שבור
נצרבים באישוני ההכרה
הכאב הזה חזק מדי
|
בתוכו שכנה המפלצת
סמל הרוע עלי אדמות
אדם בחליפה
פקיד ממשלה
|
לחן השקיעה חרד לאותותיו
שבלים קצרים על פני חלל השמים
הכאב נאחז במפתניו הקבועים
לתבניות מחוררות באדמת הארץ
|
הבן אדם אוגד בזעם
את בצר שיפוטיו הרבים
הרוח חמה היום
תחת שמי תכלת זכים
|
שרידי הרים
חלומות חנוקים
זוחלים אל תוך ההד
|
קדישמן כשמו
מתנדב לנקות
את דם חברו מהקיר
ובעיני צבעי אדום של בחילה
מפעפעים חרש
|
בזמן האחרון
אני נהיה רגיש
לקולות אחרים
|
חזרתי על עצמי
ניגונים שלמים
משא לילה מפרך
קטעי זיכרונות תלושים
|
צבעים חיוורים
סימנו בניינים לדעת
השמש זהרה בשמי המערב
את להט שקיעתה
|
המעשים שלא יעשו
נשנים בקיבעונם
על סלעי מרקם התבנית הגדולה
לתוך אד האדמה הלוחש
|
פעימות לב לא סדירות
של תוף מלחמה עילג
מנשבות בחלל הלילה
|
על הלילות הללו הודלקו נרות של שבת
מטעם מסורות של ארגמן ולבן
הקדושה לצו האלוהי
באה לשרת מטרת חול
|
הכאב הפך בחילה הפך לרעד
תזזית קלה במערך הכוח עלי אדמות
מישהו נושם את אבק הרוח
הפסלים רושפים אלי דעת
|
ניצנים של אור בלב עיניך
נושמים את מבטי באהבה גדולה
שני ילדים משחקים בקוביות
|
מסילות קיום שחורות
סדקים במשטח האספלט
צהוב על שחור כחול על לבן
גלגלי המכוניות בולעים את אור השמים
|
מרוץ מכוניות משחק
הדגלים תמיד סדורים באדום
אלו הם פירות הדעת
אני הולך ומאבד הכרה
|
העולם משתקף על דפנות קנקן הנירוסטה
לבתים לבנים בחלל השמים הפתוחים
גזעי עצים מוריקים סורגים
לתשתית מפתני הארץ
|
רוחות חילים
עטפו את נפשו
בן הסדינים
|
זה לא החלב
שהופך את הקפה
של הבוקר לטוב
זה הלוקטוז
אז אני שם רבע כפית
של סוכר חום ומערבב
|
חנות של צבע מוכרת פרחים
אל תוך מסך הלילה הכחול
צבעי הצל נמסים בעיניים
לצורות מרהיבות של הכרה
|
חתול גדול משתקף דרך סריגי ברזל
מאחוריו השמיים האפורים
צמרות האזדרכת מסגילות
ברוח החורף הקרה
|
בקיבוץ איילת השחר
הוא מצטלם ליד עץ צעיר
אחר כך הוא מראה לי את הגדע
המקום הזה לא מכבד את הטבע
|
שוקט האולם הגדול
על חבר יושביו הרבים
על כיסאות עץ חורקים
את משך הבשר עלי אדמות
|
שבילי שעות סדורי אהבה
נושמים באבק את מפתני הסופה
הערב נופל בכחול ואפור
כנפי כוכבים בלהבות האין ספור
|
כוונים אחוריים בתנועה
נפרשים על פני לוחות הזמנים
צרובי להבות שמש ואפר
|
אותיות מורס באדי המים החמים
מקנקן התה הכסוף
תנועה קפואה של מנורות קסם
על פני מסך הרוח הקרירה
|
צוות הסיפון קורא לכל המנועים לסגת
זהב הקתדרלות נשדד עלי ידי הגורל
כמוסות הטבע הפכו לרעל אסור
שבילי הרפאים מנקרים עיניים
|
חלודה זורמת בחום כתום
על רצועות ברזל מחושל
הברגים משושים בכסף אפור
חובקים קורת עץ רחבה
|
אתה תנוע לאחור בשקט
אפר המילים הנכונות לגעת
ההד הנישא על פני המים
מעגלים מתכנסים לאחור
|
אני מדמיין לעצמי שדות סגולים
פרושים על גבעות העמק
עוטפים אותי באהבה רבה
מקצה ארץ ועד כוכב
|
לבבות פלדה אטומים
בבושקות מחייכות
תבניות רפאים של חידלון אנושי
צרות אופקים משרישה
|
עזבי מנפשך לאחוז
בכל אשר מותר היה
את ראויה ליותר מכך
פקחי את עינייך
|
לוחם מדרגה ראשונה
אוחז בלהב דעתו המשגת
קורי עכביש פרושים מסביבי
משייכים אותי לכור מחצבתי
|
זרועות הרוח מניעות בי רטט
עלים על פני זרם הנהר
המקום בו אנו חדלים מעצמנו
הקשיבי לשירת המים הרבים
|
והייתה הדרך סלולה לפניינו
אבק עוכר עדשה
ריקמת החיבור של הזמן
הינה אנו על ספינה ללא שם
|
בת שש עשרה הייתי
בחלום ישן בארץ הצפון
הירוק פשה בארץ למלים של שקט
הרוח נשבה בחום האהבה
|
You pray with pridened wings
Up beneath the shadows of words
Brightly You've seen the life
On this blue, blue fire
|
|
אוכל ביצה קשה
גולש בבמה חדשה |
|