|
"תחת זיו כוכבי שמיים
שים עלי את כף ידך!
כל מילה שלי דימעה היא -
נא קבלנה אל חיקך!
כוכביך זיו יטילו
אל מרתף אישון עיני;
אך קו אור אין בו אפילו
להשיב בו על השי.
הן על מי, אם לא עליך,
עוד אשליך את יהבי!
את ימי כולם ליחכה
זו האש שבלבבי.
נח במרתפים השקט,
דמי הרצח מחלחל,
אל גגות נפשי חומקת,
מתחקה: איכה, אל?
נשאות ביבב פרוע
סמטאות ועליות,
ואני - מיתר קרוע -
שר אני לך עוד זאת:
תחת זיו כוכבי שמים
שים עלי את כף ידך!
כל מילה שלי דמעה היא:
נא קבלנה אל חיקך!"
- אברהם סוצקובר
-> בקרו באתר האישי שלי, שם יש חומרים עדכניים הרבה
יותר ובאופן כללי יותר כיף.
אהו
עולם עצום
אני חלקיק קטן בך
אני שום דבר
ואני כל כך הרבה
כמו כל כך הרבים רבים אחרים
זה אומר שאני לא שווה שום דבר?
בשום פנים ואופן לא.
אז זהו.
|
עברו כמה ימים ואני פשוט דיברתי אליו בלי הפסקה. לא זוכר כבר
על מה, אבל מצאתי את עצמי מספר לו על מלא דברים שכביכול נראים
לא קשורים. אצלי בחיים הכל קשור להכל. מעין סבאטוחה אחת גדולה,
כל החיים האלה. סרט וידאו הרוס.
|
לצעוד ערום במקומות המסוכנים ביותר
- יעשה עימי חסד הגורל וישים לכל זה סוף -
פסיכופת אחר, קצת אלים
|
עשה שיעבור הזמן
ואשוב לביתי,
לחברי, למקומי, למעשי
|
מה כבר נותר אמיתי וכנה
איזו מתנה אתן לך?
|
בשמיים כהים ורטובים
כשדמעותיי נמהלות בשמיים
נפתח קרב הסומו בראש.
|
I should never speak to you again - I'm saying just stupid
things.
|
You have the gift -
Anything you'd like to
You could.
|
But it never gets completely right
Seems like wrongness always win
|
מרחבים צחיחים
מלאי בניין ואנושות
אחפש בהם אנושיות
|
אם את המספר הזה עוד אשנן
אם לפני בואך עוד אתכונן
אם יהיה זה משהו סוחף
או שעוד מעט זה יתחלף
|
לו רק היה לי אחד שיתפוס בי
בעודי נופל כל כך מהר
|
כי אמרה לי אימי
שיש אדם שלעד הוא מוזר.
|
לך לישון עכשיו
זה רק סופו של יום
|
אולי אז לא היית בורחת
כמו שלא ברחת ממני מעולם
|
אמרת זה רק רגע
ביקשת שלא אייחס חשיבות.
אבל עברו כבר עשרות של שעות
|
אני ואת בצד
חיים משוגעים
נעשה פרצופים
מוזרים!
|
הקוטביות
ההחלטתיות
אבא, "אני לא מתאים".
|
להרוס לכם
קשרים צבועים ורוד
|
ורק שניה לפני הקרקע
לפי שפתייך הבוהות
יכולתי בליבי לדעת
שגם את, תמיד הרגשת
אותו דבר
|
החיבוק היחיד שהייתי נותן
המבט העמוק
|
רק רציתי לבכות איתכן, נשים
|
כבר לא מעניין אף אחד
למה אתה שוכב לבד
אתה סתם עוד עוף מוזר
שאת הלהקה עזב ומעולם לא חזר
|
תנו לי רק רגע
ואשים הכל בצד
|
לנשק גופך
הוקרת תודה
מראה לי צחוק של אושר
|
במקום להסתגר
למצוא זמן לדבר
במכונית ודלי של גשם
אומר לך, בסדר
|
וכשארד מההר - חלילים בראשי
אדלג בטל בין התלים
ואדע ששדה תותים, גזר או סתם חורשה
זה המקום שנועד בשבילי
|
אבל דבר לא יחזור ויהיה כשהיה
ומרוב שאת כבר כל-כך רחוקה
אין חשיבות לתשובותייך
דברייך כמו מכתב ישן
|
עכשיו אין ברירה
נותר רק לתהות לגבייך
|
אוותר עד יומי האחרון
אשבר בו
כשתבליחו, כדורים ארורים
|
זה שיר אהבה של ציפייה לבואך
|
בני-אדם
הם יכריעו על עצמם
|
קופצני כמו
שליבי הוא לעיתים
כשאיני משתיק אותו
|
ממש לא אכפת לי
למות עכשיו
|
חלש ורכרוכי
מעורר רחמים מגעילים
כחשופית אזחל
ביום שתדעו
כי אבוד הוא הכל
|
כל זמן שהם ביחד
אתה מרגיש לבד
כל חיבוק יורה בך
מפלח את דרכו בך
|
בחרתם בדופי
יופי על אופי
חיים מטופי
|
הטבע את את הקורא בפתאומיות
שלא יבין דבר
|
אולי באים הם הדברים ברגע
כך, בשיר אחד, פתאום.
|
יש בו בבכי
מכוח ההחשפות,
ואני איני יודע
להחשף אל מולך
|
ברדיו דיברו על אלימות צעירה
ואני ידעתי כי חטאתי
|
פעם בכמה ימים
מנסה לאחד את השברים שבפנים
|
אך אין את בבית
ואין את בעיר
רק משב רוח
ונהיה לי קריר
|
עכשיו נותר להצטער
סליחה
אשתדל שלא לחזור.
|
היו אז זמנים
יותר מדי
בשבילך
|
עוד אתפרץ באהבה
אאבק ברוחות התחנה
|
שיר הבן
לא שיר הילד המאונן
|
אני הוא בעל הפנים המוזרות
שחלפתם על ידו בצהרים
שחיכה בתחנה
איזו שעה, או שעתיים
|
יצאנו את ואני
לבנות בקתה של חופש בחצר
|
במאמץ, רואה אני את סופה של הדרך
במאמץ, עדיין אני חולם.
|
אנשים שעוזבים את המקום הזה
משאירים אותי תלוי בנשארים
|
זרוק עצמך אל הבמה
ערום כביום היוולדך עכשיו
|
אין נואש ממשורר
חסר בית אך מלא מילים
|
אהבתי אותך
וזה כל מה שהיה
|
57 שנים מאז מה?
בשל עוצמת הגיטרה איבדתי אותה
|
ובשנות גלותי לא אחדול
מלערוג אל גופך המלוח
|
ערב טוב לכולם
גם לך, הקורא,
|
חושש אני כי אמות לבד
אין אדם שאוכל
|
את יכולה להאמין
שיש לך עוד המון
בשביל ולמה
|
בין התריסים אציץ
בלא מודע
אסתכל עד שתחלוף התחושה
העקומה, הנלוזה
|
ורק אתם כמו זכוכית
וחיים ארוכים לפניכם
|
את מחברת מותניים לגב
מתקינה ראש על צוואר
|
ואני רץ כי הבושה רודפת
מדלג על ספסלים ומבטים
|
זו לא נורת אזהרה
זו לא קריאה לעזרה
|
אין קשים מרגעי ההתוודעות
אין קשים מרגעי האי-אפשר
|
ניסיונות ההרחקה הצליחו
עכשיו כולם הלכו
אפשר עכשיו לבכות באושר
אין צורך לומר שלום
אם זו הצלחה ואם זה כישלון,
שוב קוראים בשמי לתור.
|
אני התייר ללא המגנים
כצנצנת זכוכית בין אלפי צלפים
|
"הו, שילה, מה אני אעשה? כל-כך הרבה דברים שצריך להשלים.
להתחיל הכל מחדש - את הטוב ואת הרע, להיחשף שוב. האם אחזיק
מעמד? הו, שילה, מה אני אעשה?"
יש כל-כך הרבה פיסות חיים, שאת צריכה לדעת. כל-כך הרבה פיסות
חיים - אני מקווה - שאני צריך לדעת, עלייך, אין ספור
|
אז אולי אני אקנה לי אופנוע, גדול כזה, לנסיעות ארוכות, כזה
שאנשים לוקחים בשביל לגלות עולם, ואצא לראות עולם. אני אחרוש
את קנדהארצות הברית. נופים מדהימים. מדי פעם אני אעצור לקנות
קצת אוכל, ולהקים אוכל, או לישון באכנסנית נוער, אם יהיה קר.
|
אחרי התוכנית הראשונה אני לא ארצה יותר כלום. ולא אכפת לי מה
תחשבו. לא אכפת לי מה תעשו. לא אכפת לי מה תרגישו. לא אכפת לי
כבר. היה לי אכפת כבר מכל כך הרבה דברים. כל כך הרבה. אבל כבר
לא.
|
כולם הוציאו ת'שתיה, ואחרי איזה רבע שעה זוהר הוציא את שלנו.
היינו 3 על בקבוק וודקה לימון אחד. אבל זה הספיק. זוהר שתה,
ואז גם יניב. וגם אני. שתינו שלוק אחד של וודקה, ו-3 של
ספרייט. בגלל הטעם המגעיל של הוודקה שזוהר קנה.
|
מכל האנשים בעולם, ומכל התקופות בעולם, הכי אני מקנא בהיפים.
שווה להיות היפי. היפים רק התמזמזו כל היום, לקחו סמים, היו
ב"הי" כל הזמן, שמעו מוסיקה, ועשו חיים. שווה להיות היפי.
|
And it all comes to an end...
I think so
|
יותר מההרים הכי יפים שראיתי אי-פעם
יותר מהדמעה הכי גדולה שהזלתי אי-פעם.
יותר מהרוח הכי נעימה שחשתי אי-פעם
יותר מהאדם הכי עצוב שהכרתי אי-פעם.
|
יש אנשים שחייהם פשוט לא יסתדרו לעולם.
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
טורקי, גרוזיני,
בלונדינית,
אמריקאי,
ישראלי, ערבי,
תילאנדי,
פיליפיני,
תיכוניסט, קנדי,
אוסטרלי והמורה
שלי למטמטיקה
טסים במטוס.
פתאום אומר
המורה שלי
למטמטיקה אומר
"אנחנו לא יותר
מידי לסלוגן
אחד?" |
|
