|
הוא באמת ילד של בית ואם תתנו לו לבחור בין הבית לכל
דבר אחר הוא היה בוחר בבית אבל זה לא אומר שהוא מסוג
האנשים שקבורים בבית חלילה לו הוא פשוט אוהב את הבית
הוא ציני וחריף והרבה פעמים לא מתפשר הוא דעתן
ויצירתי אך מנגד לזאת גם חששן וממעיט בערכו אבל רק
המיוחדים ביותר שיצליחו לחדור את שיריונו הקשה
שמסתיר אותו ואת מה שהוא יוכלו לגלות את אותו אדם
שמכונה ילד של בית
הוא נשכב על הספה, מנסה לתפוס קצת שינה.
השעה ארבע לפנות בוקר הוא עוצם עיניים.
בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר הוא מת.
|
אני מרכיבה את האוזנייה, מסתכלת במראה ומחייכת כאילו זה המקום
היחיד שאני רוצה להיות בו כרגע ויאללה לעבודה, יש לי 25 לקוחות
שמחכים לי, אסור לי לאכזב אותם.
|
אני מעריץ אנשים שיודעים לעבוד עם הגוף שלהם, שיוצרים משהו
בתנועה שלהם. משהו שלא יסולא בפז. השליטה המושלמת בתנועה,
בנשימה, בגוף כולו. כל כך הרבה מודעות שאף פעם לא הייתה לי.
|
היא עכשיו הנסיכה של הצעירים בני האלמוות שנקטפו בטרם עת
|
"אולי תמצא לעצמך חיים כבר תפסיק להתלות בחיים של אחרים".
|
השתיקה הזו יכלה להרוג את ליאור והוא כל כך רצה שיגיד משהו,
שיצרח, שירביץ לו. הוא רצה להרגיש משהו, כאב, או אולי עצב,
משהו! למה הוא לא מדבר איתו???
|
הוא ידע עליה והיא ידעה עליו, אבל זה לא אומר שהם נפגשו. הוא
ניסה כמה שיותר לחיות במקביל אחד לשני, הוא תמיד זכר את מה
שלימדו אותו שקווים מקבילים לא נפגשים. למזלו.
|
אני יודע שעכשיו זה הרגע, אני שומע את השיר שלנו מתנגן ברקע,
וזה הסימן בשבילי. אני אומר לה- את שומעת, והיא מתמלאת בחיוך
רחב, ענק ממש, היא מתרגשת, אני גם אני קם וכורע ברך, אני מחזיק
לה את היד ואומר לה אל תגידי שלא ידעת על זה
|
יש לי סיפורים על הסוף שלה.
|
אני מעבד לאט את הנתונים
שאתה מפיל עלי כאילו מהשמים
|
חותכת בי חתכים ביד ליד השעון
כל דקה שעוברת אני מרגיש
|
המוח שלי עובד שעות נוספות,
עובד יותר מדי.
אני חושב עמוק מדי רחוק מדי .
|
ואני מכונס בתוך הצלילים שאני בוחר בקפידה
רק לא לטעות בהבנה
|
הכל מתרחק עכשיו למרחק הראוי,
כדי לשמור על שלמות
לא ברור לי של מה
ואולי כי הפסקתי להסתכל.
|
וזה הרי ידוע
כשהכל מחולק לקבוצות הרבה יותר קל לראות...
|
לצבוע
שיער
קיר
עולם בורוד (עדיף מסטיק)
|
אמרתי לך פעם שאני לא אוהב לישון.
שינה זה בזבוז של זמן
שאפשר לעשות בו דברים אחרים,
|
למאנו יש איידס
ולי אין כלום
אני לא יושב
וצופה בחיים שלי נגמרים
|
תלמד ללכת בתלם
תשלים את המעגל
תעגל פינות
|
לרגעים קטנים
אני מרגיש
אנחנו עפים יחד
אל התהום
|
שן לך יקירי על מיטת אי הידיעה
שן לך יקירי לוט בערפל
לא תדע יקירי תתעטף בשמיכה
|
היא מחזריה לך את הדברים הקטנים שכבר חשבת שאיבדת,
חצי חיוך,
חצי דמעה
ואת החצי משורר שלך.
|
כי שום דבר לא דבק בך
ואני זה שתמיד צריך לדבר
|
זה נראה לי כמו נצח ולחשוב שאנשים חיים עד 80 ויותר, יותר מדי
זמן לדעתי. אני חושב שאנחנו מתמצים מהר, מתכלים מהר מדי.
|
אני לא באמת יודע מה אני רוצה כבר.
|
מעניין לאן הולכות החבילות שהולכות לאיבוד, המכתבים שהולכים
לאיבוד, אוסף של רגשות שנכתבים בנייר במיוחד למישהו, אוסף של
חפצים שנשלחים עם המון כוונה, הרי ידוע שרק מכתבים אישיים
הולכים לאיבוד וחשבונות תמיד מגיעים ליעדם בשלום.
|
אתה זוכר את הפעמים
שהייתי לך הסכין על הורידים
ואתה היית לי האור?
|
המון כאב ברמה הכי עמוקה שיש משתקף לי מול העיניים.
באופן מפליא עם כמה שיש בתוכי כאב הפעם זה לא אני, או שאולי זו
צלמית של הכאב שלי.
|
אני חושב שהחיים שלי יפים ומושלמים בעקבות מתח של רסיסי אושר
שהתפוצץ וגאה אצל מישהו אחר. אוסף של רגשות טובים לא שלי, אוסף
של ממתקים גנובים לא שלי
|
וזה מדהים שילדה בת 5 יודעת איזה סנדוויץ` היא רוצה ליד השוקו
שלה בארומה ואני לא מצליח להחליט אפילו מה אני רוצה ליד ההפוך
האינטלקטואלי שלי. וכל האפשרויות האלו עושות לי לחץ בעיניים.
בסוף, כרגיל, אני מבין מאוחר מדי, לא את זה רציתי.
|
חשבתי שהוא בחיים לא יגיע. החום הזה בדרך מהמשרד שלי למגורי
קצינים נוראי. אמרו שעוד מעט הוא מגיע ואני עומד בחצי עיגול
ליד המגורים, מסתכל לשמים והם בהירים נורא. (כנראה שוב שיקרו
לי) אני נמלט למזגן בחדר, החום הזה לא בריא לי אני בן אדם של
חורף.
|
אני חוזר הביתה בתחתית. מוצא את האוטו שלי באותה נקודה.
אני נכנס לדירה והוא שותה תה.
"נו הספקת?" הוא שואל.
"שתשרף לונדון" אני עונה, "תכין לי גם תה".
|
יונתן: עוד שני שקים אנחנו מסימים את הארגז.
מוחמד: (במבטא ערבי) למה? אפשר עוד שק אחד רק!
יאן: (שופך את תוכן השק לארגז חדש)
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
יאללה יאללה
יאללה.
יגאל עמיר
בתגובה לסרק סרק
סרק. |
|
