|
בהוא ובהיא, כי מה, כאילו הרגתי אותם?
לא!!!
לסלוח לעצמי זו
אומנות
|
ממני תראו רק
קוצים בינתיים
ובגשם הראשון
|
לשווא אחפשה
נקברה אי שם.
כל יום שעובר
מעשה
|
עייף חסר דאגות
האישיות נמסה
אל האדמה
ונימוחה שם.
|
יביאוני לעשות מעשים
בלתי רצוניים לאנשים ללא מעוף.
צרויה להב כבר לא מלהיבה
דני בסן כבר
|
תיכף אני יעשה לך רייקי
ואולי ביו-אנרגיה.
אבל קודם תירגעי
ואני
|
אלו שרצו להרוג אותה [ת'טונה]
אבל היא הרגה אותם: עייפים מפותלי בטן
ותראומטיים.
|
אני נער מתחבר ל:
מ. פי. שלוש.
|
לרבוץ עם מקורי בתוך מרבצך
השופע חום והענוג
|
אחי היקר לקחתי לי אתרוג לפתוח את ליבי
לולב כדי לעמוד זקוף - צמד הדסים לראות
|
הרבה איים של חוסר וודאות
נתגלו לנו, ניסינו להתיישב שם
ולהרגיש בטחון.
|
מן מסגרת הדמיון
בה שהיתי וכמעט טבעתי
לי בנחת.
|
כנראה פחדייך נתמזגו
עם בטחוני אחרי
ששכבנו ועשינו אהבה.
|
מתוק
אז מה אכפת לי
לכתוב מילים
מתוקות שמכניסות
אותי לבועת
מרשמלו ענקית
|
התברגנתי, נכנסתי
לזרם הבורגנות של חיי.
המיסטיקה והחיים הרוחניים
זורמים עכשיו בנחלים אחרים.
|
פתוחים ריגשית וזה
קורה לא בביתנו
|
הענק ומוקסם מן מראות
היש הזוהרים אלי
|
תבואי ככה חלקה וטהורה
אני כבר אכתוב בך את התורה.
|
גם אנו מרגישים
לפעמים אנושיים.
|
לא יכולים לקנות
חיוך רק בעזרת אהבה
צריך לדעת שהמיליונר
הוא הלב.
|
מרגיש כואב ופוחד
אך זה רק מדרבן
|
עטוף במגן דוד
צהוב,לא מטולא
|
ציפור הפלדה פרשה כנפיה
אל מול הרקיע
|
חדור אמונה מחדיר אותך לאדמה
קודח בחום הזמנים.
לא, לא יהיה קריר לכשיעקרו אותך
מהשורש.
|
זכרונות שהיו לי איתם הנאה
|
נצמדנו לאחת והיחידה
שתשמור על צאצאינו
את היופי בה ראינו
|
אמאל'ה
תראי פייגל'ה
הו מאמאל'ה את כל כך מידל'ה
|
עשר ספירות
שמים וארץ
נשמה אלוקית
|
תהא יציאתי מן העולם כמו כניסתי
אל העולם
|
כחולים.
מביט מבין חריכי
העיניים,
רואה סגול
|
אני בוחר בך כלתי, רובצת על תענוג השקפתי.
|
שלא נרגעת רק לפעמים
שפותחת את שירה מדי פעם
שמחקה רק בשביל לגנוב חיוך
מהבריות.
|
כמו חיה היא כלואה בגוף היא מתפרצת
אליך, אך את שומרת
|
ואני תאוותי בוערת
במפלי סערותיי.
|
מהלב קווי אנרגיה
יורדים
לחלציים
ומגדילים
|
חיוך מקסים
נשבר לתוך עיניי
|
עלים מנופפים לרוח
חרף עננים
לאדם תלמד לסלוח,
|
לאבד עצמך למפלסי הזמן
לאבד כל צורה, תחושה של קיום
|
רק את הקשרים או השקרים
ביניהם.
וזו האמת כי אני רואה
אותה וגם נכון רק להיום
להיום,
|
כמה עוד נרקודה
על הלחם
לא על הלחם
לבדו ירקודו
|
בתכלת אור מתיי קמו מקבריהם, אחד אחד בדממה.
|
מוזיקה של מילים
משפטים, דימויים,
ממש עולם מלא צבעים
|
חוקר ובודק.
ומה אתם חושבים,
לא באו איתי חשבון?
|
עיני נעצמו והנה
עורה צחור וחלק.
|
והיא שבויה בקיסמו של אור.
"לך" ,צועק לי אבא," לך - קח אותה" ואני
פוסע על הרגבים לאיטי כלא מאמין שאפשר.
|
האמת מי שבאמת בוכה
על אי בואו, הוא סתם תימהוני
מרחף.
האמת שרוב העם הגיע
לאמונה שהוא לא יבוא.
האמת שהמציאות
|
אלייך, אך את שומרת, כן שומרת,
דוגרת, כן דוגרת
|
אל מות קדושים. עצי צמרת רמות השבים
עצי גחלת נראות בעננים
ייפי אדרת
מכים שורשים
|
את מושכת אותי אל אדמה
אני רק רוצה שמיים
שמיים רוצים אותי
גם את.
|
קשר תפילין
חותם בבשר ראשי
|
והרגש.
אני יודע שזהו
רק רגע חולף
הנעלם
|
את אהבתך ויהבך
על סרדיני האהוב.
|
"והייתי שפל בעיניי":
כל ימיך היית שפל מפנים
מין השלמה פנימית
של אפס מאופס היית
|
אי אפשר לראות קצה
של התחלה,
מתי למדנו לגמור
|
צילצלה האם באוזניי
בנה שאך גומר
ללמוד את תורת אימו,
יוצא לליל הסערה
|
שירבוב לשונו על לשונה,
הביא אותו לחשוב על טעמים משוק הפשפשים שאותם אהב כל כך
אך ידו כבר השתחלה לעבר חריץ בעכוזה.
|
מי יראה לתהפוכות נפשי?
אך הרצון לחיים חזק ממותי
|
לא עוד גוף
כי אם אור,
אור על עור.
|
כאן החזית ועכשיו
דם בדם לב בלב
אמא את
|
ותבעתני מרחם אימי
ואברח ואנוס כמו
שור זועם הנס מאש
|
אבא, ת'יודע אין אפור
וגם לא שחור!
אולי את השיעורים תגמור!
|
צייר בלשוני
הנקיה הצחה
כתוב לי ציור
צייר לי כבשה
|
ראוני שמיים אתם לא חייבים
|
את הכתר אשאיר למלך
והחכמה לחכמים ניתנה
|
בך, שאתה מקשיב
אני יודע שהנה באת,
ואתה חושב שכל
מה שאתה
|
גם נפתחת לאט לאט
קשרים נפרמים בגדול
|
של עריצות
כן הרי אתם
בדרך כלל לא אוהבים
את הליכלוך אבל
|
אחרי שעירבבתי את קצפת גבך
עם קרם משובח,
|
אננס מלוח.
דורבן דרוס
שביל
|
כי נקרע מסך האוויר
ומתוכם
|
לא יוצאים מתים אבל רקובים
הם רקובים הם הזרעים
ששתלת.
|
ובו היתה תמונת
אישתו המתה
ועציץ עם פרח
יפיפה
|
שמע ישראל זה כבר פה
הרוח המנשבת
הרוח להיות ביחד
|
חייבים במסכה לחיות כסרדים במים עכורים
|
רואה אותך יפה, חטובה ויש בך שמץ
של תבונה
|
אין את מי להאשים ילדה.
לא, החייל לא אשם הוא
מבצע פקודה.
|
אולי אהיה שקוף
לא בלתי נראה
אלא רואה הכול
|
תרבית של חסידות נסוכה על לבי שכלי,
ובבטני מתרבות מחשבות
רוצות לצאת בצורת גזים רעילים
אל אויר רווי שטנה.
|
נראה לי חלומך בתוך
גומות חול את תשוקתך אני
מוצא כמו שלל-דיג רב.
שפתותייך.
|
תשתכרי ותשקרי
לי כמה את אוהבת אותי
|
כשאתה טוחן מחשבה
על מישהו או משהו
שעצבן אותך.
|
"אני לא נקמן כמוך
את הנקמה הכי טובה
שלי...
|
אחרי הכל
מי לא רוצה
את חייו
|
"בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל".
אני קוסם.
|
לא נותן, החלטתי שאני לא נותן
שיקפצו כל אלה שמנסים לעזור לי
אבל בעצם רוצים לעזור לעצמם
עזבו! עזבו אותי בשקט
|
שוב רצתי כעיוור בלי מנוע,
שוב דפקו לי ת'שסי.
|
מה קורה?
מה 'ניינים?
הכל טוב? [רטורית,
הוא בטח רוצה לשמוע כי הכל טוב]
|
אני מתגלה לאלוהים ומכריז:
"אלוהים חי בכל נשימה ונשימה שלי
בכל גלידת ריבת-חלב שעולה על לשוני,
אלוהי איך לשוני משתרבבת בלשונך...
|
כי לא רוצה לחשוף ת'עצמי לזר,
למה?
ככה.
"הנה חברך" קורא
"אין לי חברים!"
|
עם הרגלים ובדיוק באותו זמן לנסות [תוך כדי תפילה] לעוף
למרומים לאבינו שבשמיים, לרוחני הזה השם הקדוש [שלא אזכיר את
שמו ביחיד]
|
עטוף אותנו בשמים תמיד, לעד - לנצח.
|
רק הזמן יעשה את החרא האפור
|
באופן סוריאלסטי אבי קם לתחיה מחדש, אבל הוא מת בשנת 1981.
הייתי אז בן שש עשרה, אבל שעשרים שנה הוא יהיה חסר לי?
לא הבנתי עד כמה.
|
מה שאני לא קולט בשכל:
על הזין שלי, מה שמפריע לי:
על הזין שלי.
|
מישהו מהמתחתנים
אוהב יותר מהצד השני
ובגלל זה הם ביחד.
ובכלל היחסים בינינו
|
מהנטל של המחשבות שעטו עליך,
כבר לא יכולה להכיל בגוף.
אין נשמה, אין סבלנות.
|
כמו בשיעור דני ואשתו צי'קונג
|
כולם במערכת בוער להם התחת שמשהו
קורה מביאים את.. מציגים את תפיסותיהם
|
כבר מזמן מובן מאליו
וכאילו אנו כבר חרשים
אבל לא רוצים להיות עיורים
את חוש הראיה אנו לא רוצים
לאבד, כי השמיעה כבר היא פסה
חוץ משמיעת מוזיקה
מוצפים במידע פיזי
|
לא טבעי, טבעי היה להתחבר לאמא אדמה שם יכולנו לחוש בחומה,
בטבע, באדמה הטחובה
|
מרק עוף עם הרבה ירכיים [עדיין...
|
הבינוני זוהי ההכרה החדשה ההכרה שאני בינוני, אני מכיל גם את
הצדיק וגם את הרשע, אבל לא נותן לרשע דריסת רגל בחייו, או בשפה
אחרת הרשע שבו שמתעורר בו הוא ינסה לדחות אותו כל חייו.
|
הדעת, מסופר במדרשים שפרי עץ הדעת לא היה רק פרי גשמי טעים מאד
אלא גם פרי רוחני טעים מבחינת דעת והבנה.
|
לחיות, לדבר, להיגאל, חושקים
|
נביא את החילוני [רובם]. הוא יחיה לשם לחיות, למה?
היותר אינטליגנטים, הם כבר הולכים לפסיכולוגים שנותנים להם
חיזוקים להמשיך בחייהם.
אלה הרוצים ביותר עומק פסיכולגי בדתם, או איך שאני מפרש: "למה
התכוון המשורר בכתובים". קבוצה זו עוסקת בנפשם פנימה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
נכון יש את...
איך קוראים לו ?
נו...
פראנץ קפקא הזה?
שכותב קצת מוזר
אבל מגניב?
ושהוא מצ'כיה
ודברים כאלה אבל
הוא כותב
בגרמנית? והיו
לו כמה סיפורים
קצרים נחמדים
אבל הנובלות שלו
ממש מוזרות?
אז הוא לא מפרסם
בבמה |
|