דרכי אל הרריות וקסומות הובילו את הבאים לטקס חיתוך
הערלה מאיברו של יהודה. תחילת חודש מרץ 1980, בחוץ
קר עד לכדי שלג, כותרות העיתונים עוד עוסקות בלירה
הישראלית שזה עתה הפכה לשקל. ביישוב קטן לא רחוק
מרמאללה ואל-בירה - האינתיפאדה עוד רחוקה - התאגדו
כולם לשמוע את בכיו הראשון בפני קהל. מביך לכל
הדעות, הם ראו את המוהל המבועת, את האב הנרגש, אך לא
ראו את העתיד לבוא. ענן קטן ואפל כיסה את עין השמש.
שנים חלפו והכיפה הוסרה מעל הראש, ימי בציר 2003,
שוב בוכה ושוב בפומבי.

ורדה אהבה נכזבת ורדה יש חבר, אביב, שם של או-מו. ורדה הייתה החברה הכי טובה שלי עד שהגיע המתרומם הזה ולקח אותה. כשהיינו קטנים היא תמיד אמרה שהיא חולמת להיות קוראת בקפה, ואני רק רציתי לקרוא לה בעיניים. לקרוע לה את החולצה. אבל היינו ידידים, ואסור היה להסתכן באובדן מוחלט שלה

אין סיבה לדאגה אמונה זו רק זכוכית שנסדקה זו רק רוח מתעתעת זו רק תפילה העושה את דרכה מבין שפתי הממלמלות אל השמיים

אבדה, עוד לא אבדה אמונה היום אבדה אמונתי. היא צללה בין סלעי פחד לכרישי ייאוש, נקרעה לגזרי אביזרי דת דהויים, התפוררה לכדי אבק קטוב ומריר. מלשוני הסדוקה מלהט אמונה, מטפטפות טיפות אדומות, טיפות תסכול גדולות.

פתיח אוטוביוגרפי אינני עוד בן האל שהייתי, האדם והעולם נטלו בי קרעים שאין להשיבם גם עם השנים הנאגרות בגופי המרדן...