הצלתי אותה מעצמה נדמה לי שעשיתי משהו טוב, ואז באו כל המחשבות
האנוכיות ועשו משתה אני גם שתיתי כבר בכוס השלישית הבנתי שזה
לא משפיע אני צריך משהו אחר.
אבל מה?
כבר השתכרתי על כאב, אהבה, חפירה בעצמי, שירים עצובים, מה
לא...

לפעמים אני מבין שאפילו לתסכול שלי נמאס לסבול את עצמו, והוא
צוחק

אנחנו כאן כולם
מנסים את החיים
בכלים שקנינו
בזכות השנים

מיד נגשתי לבר, ושם היה בר-מן פאתטי, מהסוג שאחראים על החינוך
כי הוא בחיים לא יתבגר. הוא ברוב חוצפתו זורק לי איזו יציאה
משנות החמישים- "באה לפה הרבה?" כאילו הרגל שלי היתה דורכת
במקום כזה אם לא הייתי תקועה בפנטזיות "קפ אוב קופי, פאק אוף
תי".

את כול מה שיש לי לומר אפשר לסכם בשלוש מילים....