|
אוהבת לכתוב.
לא משנה מה.
אוהבת שמגיבים לי.
לא משנה איך.
"הכאב! אף פעם לא מדברים עליו כשהוא איננו,
אבל כשכואב - אין שום דבר חוץ ממנו.
לכן התמונה הזאת מתמצה בהברה המתמשכת "אי!",
וכך היא תימשך עוד זמן-מה, לא רב מידי,
כי גם הכאב שוכך לאט, והצווחה הרמה
של ההלם הראשוני הופכת ליבבה עמומה.
וכבר כאילו תמיד היה ככה, והחושך מקבל
איזה גוון טבעי אפילו, בכלל לא אפל,
וכבר מתרגלים לגשש, להקשיב בהטיית ראש,
כמה מהר אדם בולע... עניין נדוש!"
-
"אני זוכר: זה תמיד היה ככה, החושך.
פעם ראיתי דברים, היה אור.
אני נורא...
סובל.
אבל זה תמיד היה ככה, החושך.
קודם כל, לפני הכול ותמיד -
היה החושך."
["הקיסר גוק" / חנוך לוין]
הוא היה רק בן שמונה כשזה קרה.
שכב לו במיטה, בנה לו עולם של פיות ואבירים, שקע בפנטזיות על
עולמות רחוקים, וסולמות ארוכים, ושיער ארוך ארוך בצבע השמש,
שמתפתל היישר ממעלה החלון אל תוך כפות ידיו של האביר היפיפה.
|
בהולכה לא שמה לב לסימנים שהזהירו אותה מפני הקרב ובא, מפני מה
שעלול להתחולל בלילה קודר זה. לא הייתה זו חשיכה מלנכולית, אף
לא אפלה מסתורית, גם לא היה ללילה זה המעמד ששיוותה לו, בעל
כורחה, הלילה הרומנטי מלא הכוכבים. היה זה לילה קודר ומסוכן,
אפלולי, כשנקליו ב
|
היא החזיקה את פניה בידיה החלשות, קצות אצבעותיה סגרו על אפה
הקר, כף ידה כיסתה את הלחיים, והאגודל הונח בדיוק עם קו לסתה.
היא נשפה אל תוך שתי ידיה בחוזקה, נשימות עמוקות ומהירות,
האוויר שיצא מפיה היה חם ומלא בשאריות של דבר שהיא קיוותה שהיא
יודעת שהתנדף ממנה.
|
הטיפות שהתהוו על החלונות הגדולים הפרושים במעלה המדרגות ויצרו
מפל בלתי נדלה, יפיפייה, שאי אפשר לראות מבעדו אבל אפשר להסתכל
אל תוכו שעות ארוכות.
בהיתי בו למשך כמה שניות ונפעמתי מהיופי הנצור בו, בהן -
בטיפות המים שזולגות על החלון בכזו אידיליה ותיאום בחוסר ה
|
הוא יושב לבד בבית, רועד. כל החלונות סגורים, התריסים מסתירים
ממנו את שממילא נדם לראות. הם בבית, והוא רועד. שומע בראשו
מנגינה עצובה ישנה, מוכרת, ידועה. הגיע סופה. המנגינה תמה. עוד
כמה צלילים תחריש לעד, ושוב לא תתנגן בו מנגינה יפה זו, מנגינה
עצובה, חרישית זו
|
הוא מרגיש באוויר את החיוך, הוא מרגיש את ההתרגשות, את הפרפרים
בבטן... הוא נותן לי ליהנות מזה כמה דקות, שעות, ימים. ואז הוא
חוזר כמנצח הגדול;
|
ואז הוא נישק אותי. נשיקה מלאת תשוקה ועמוקה עד אין סוף, נשיקה
שנראה היה בחלום שמילאה אותי באושר אינסופי לאין קץ יחד עם
דמעות מלוחות, שלי ושלו, שמתערבבות והופכות לבכי אחד קשה ובלתי
ניתן להפרדה.
|
...אך הרעש לא נפסק.
עיניו מרצדות על כל העצמים שהפכו מזוהים, והוא קולט את כולם,
מן הקטן לגדול, מבלתי נראה אל הבנאלי ביותר שאין מבחינים, בשל
היותו שם מאז ומעולם.
|
היא בוכה רק מכאב.
זה בטח נראה לכם הגיוני, לבכות מכאב. אנשים בוכים מכאב. זה
המניע העיקרי לבכי. לפעמים בוכים גם משמחה, אבל זה יותר דמעות
מאשר בכי, אי אפשר לקרוא לזה בכי.
בחתונות? בגיוס? זה לא בכי של שמחה. זה בכי אחר, גם הוא של
כאב. על אבדן כלשהו, סוף.
|
היא הייתה טיפוס די מוזר.
כל פעם שראיתי אותה מחוץ לביתה,מטיילת עם הכלבה שלה, היא עשתה
פרצופים.
לאו דווקא פרצופים מצחיקים או גרוטסקיים, כאלו שנוטים להשתשעשע
בהם מול המראה, פשוט -פרצופים.
פנים זועפות, פנים נבוכות, לפעמים החלה בצחוק חסר כל פשר
ולפעמים בכתה
|
הרוח הדפה בזכוכיות עיניה השבריריות וסדקה אותן, ודמעה החלה
זולגת.
היא לא טרחה לנגב אותה, היא ידעה שיבואו אחרות, היא ידעה שאם
הראשונה כבר זלגה לה, הגורל ידוע מראש והן לא יפסיקו בקרוב,
ומה זה משנה עוד כמה טיפות, הרי העור שלה רגיל, והנה החל מטפטף
לו גשם.
|
אבל עכשיו, היא חושבת שזה הזמן בו היא יכולה להתחיל, זה היום
שלה. לבכות בלי להתבייש, לצרוח מכאב מבלי להרגיש כפויית טובה.
|
נדמה לי שהיא שוב מדמיינת אותו. מאז שחבר שלה, יוסי, מת
במלחמה, היא התחילה להסתגר בחדר שלה. כבר שמעתי אותה מדברת לא
מעט פעמים כשדלת חדרה סגורה, הטלפון מונח במקומו בסלון,
והפלאפון שלה מונח בטעינה, מחוץ לחדר.
אף פעם לא פתחתי את הדלת לראות מה הולך שם.
|
ולפתע, אני מרגיש את ידו עוטפת את שלי. מחבקת, לוחצת חזק. הוא
אומר לי שזה לא הסוף? הוא נותן לי חיבוק אחרון?
הד"ר אמר שזה יכול להיות רפלקס, אחי בטוח שהוא שומע אותנו.
ואני לא יודע.
|
אם לא היה צריך להספיק הביתה, לאכול ארוחת צהריים, לצאת עם
חברים, לצאת עם ההיא ולשכב עם האקסית, אולי היה נשאר לעוד
סיבוב, אבל יש לו עוד הרבה דברים לעשות היום, אז מייד כשגומר
קם ללכת, הרי זהו הסדר הטבעי של הדברים.
|
אבל היא לא שלווה. היא עצבנית. היא שונאת את כולם. היא שונאת
את הרעש. היא רוצה שקט, היא רוצה לבד. אבל היא פוחדת מהלבד. לא
לבד, היא רוצה יחד. יחד, ושקט. לא כולם יחד. יחד - היא והוא,
בשקט. מסתכלים אחד על השני. ושותקים. אפילו לא צריך להבין. רק
לא לדבר.
|
ואבי, ממלמל לו את התפילה במהירות, ודאי עם דילוג על כמה
מיליות לא חשובות ובלי שימת לב למה שכתוב שם באמת. גם אם הוא
היה ממלמל לו שם באמצע פתאום שיר ילדים נורא מוכר אף אחד לא
היה שם לב, אפילו לא הוא.
אחי סיים. בשומעו את אחי הגדול אומר "אמן" כשהבין שאבי סיים
|
פעם היה טוב
כשעצמתי את העיניים.
|
טעם מתקתק
אך מתפוגג מהר
טעם ממכר
טעם שחודר
ועושה לך טוב, לרגע
שניים
ואז הטעם בורח
נעלם
תוך מצמוץ עיניים
|
כמהה להיות שבויה בזרועותיך הנעולות
כבולה באזיקי חוסנך
עירומה למבט עיניך החומות
שייכת לנשיקתך המגונה
|
בלעדייך היה מוחלט...
ברור...
שקט..
לבד.
|
כשאין אף אחד שיחבק
ואף אחד שידע
יחדור אל תוכך
יגע
ויגאל
|
והעיניים עדיין מידפקות,
והאישונים רוצים כיסוי.
והראש רוצה מנוח.
הפסקתי.
|
כאילו אף אחד לא שומע הזעקה
נשמטת בשממה של הכלום
|
שלמות -
המגע הדק בין דמיון למציאות
בין היש לאיננו.
|
פתחים של יאוש מתהווים בחומה.
פצעי התמימות מאותה מלחמה
לא עוברים, נפערים, נסגרים חזרה.
|
ובתוך ערימת שקרים
נחה לה פיסה
קטנה,
נוחה לה הפינה.
|
אין סימן חיים
אין כלום
הולכתי שולל בידיך, האכזריות ומלאות הרחמים
אבל די. נאמר כאן די בגאון
|
בבוקר הכול נראה הרבה פחות מזעזע.
כל הדברים שאמרת אתמול נראים פתאום מטופשים ומוגזמים עד
להחריד.
כל הדברים שחשבת אתמול לפני שנרדמת חוזרים עמוק עמוק לליד
המודע.
|
אשליה, ועוד אשליה, ועוד אשליה.
כולם לבסוף מתנפצות,
משאירות אותך חסר כל נוכח הקיום האבסורדי.
|
להמשיך ולא לדעת לאן. לעמוד באמצע שום מקום ולזרוק משפטים, כך
שאחד מהם אולי יתפוס את האוזן של עובר אורח מקרי, והוא יסובב
את הראש כלפייך, יפנה את מבטו הענוג אל גופך הערום, הניצב על
הצוק המרתיע, ויתאהב.
|
אני לא יודעת.
יכול להיות שזה סתם צורך.
זו יכולה להיות סימפתיה, אמפתיה, יכול להיות שזה משהו נשגב
מבינתי.
יכול להיות שזה ניסיון נואש למלא את החלל כשהוא בעצם צריך
מילוי מסוג אחר לגמרי.
|
הכול שוכך בבוקר.
כאילו כל החומות נבנו מחדש וחוזקו במלט אפרפר על ידי גמדי
השלווה שבאו לביקור בלילה.
במהלך היום המלט מתפורר, החומות לאט לאט מתקפלות להן מטה מטה,
עד שדבר לא נותר מלבדך - לבד, במיטה, חושב על הכול
|
משמעות משמעות משמעות.
החיפוש אחריה, חיפוש כה מתמיד, מייגע בקיטצ'יותו הבלתי נסבלת.
אדם נולד, וסופו למות.
יאהב, ישנא, יתייאש ויצחק, וירבה לחפש אותה, בכל פינה.
|
בואו נדמיין רגע מצב אחר: אין לאכול שקשוקה עם לחם.
אף אחד, אבל אף אחד! לא אוכל שקשוקה עם לחם.
דמיינו לעצמכם, הא? כן, גם לי זה קשה, אבל התברכתי, ברוך ה',
בדמיון נועז.
אולי בגלל זה אני מעיז לאכול שקשוקה ככה לבד, בלי לחם.
|
את מסתכלת לו בעיניים, ורואה שם משהו אחר.
זה לא אותו התום לו הורגלת בששת השנים האחרונות, כשהיה בא
אלייך בהתרגשות עזה ומספר לך על היום שלו בבית הספר. או כשצעק
עלייך, הרים ידיים, הרים את הקול, זרק דברים, טרק דלתות, כל
זאת ברוגז העצום של ילד קטן, שעוד אכפת ל
|
בוקר.
אני יודע את זה כי יד ימין שלי יותר חמה מיד שמאל.
|
הכול כל כך אפל בחוץ.
השעון מתקתק.
מהר יותר מאי פעם.
הוא קורא לי לעצור.
|
כאילו כל הקולות ששוהים בראש שלי החליטו לצאת לטיול יחד
והתפזרו במרחב הגוף שלי, כשכל קול קרא לי ללכת בדרך שלו.
כל הדמעות, כל הכעס, כל האנרגיות ויחד עם זה החוסר הברור בה
התאספו מכל השבוע האחרון הזה והתפרצו.
והנפש דחפה בי לתת לה לצאת...
|
להסתכל למעלה לשמיים, לנשום את האוויר הצלול, עם עצמי בלבד,
בלי אחרים, בלי השניות, הדקות, השעות והימים, בלי זמן. לבד, עם
הגשם והשמיים.
|
העפתי מבט לעבר הנורה הכבויה, שפתאום נדלקה, לשנייה, כאילו
מוסרת לי משהו, כאילו מזהירה אותי, אומרת לי שזה לא מספיק מהר,
או אולי, בדיוק את ההפך? אולי היא ניסתה לרמוז לי בשאריות
כוחותיה, בהפלש האור האחרון שנשאר לה, שאני צריכה לעצור.
|
אני אוהבת את השמיים. הם תמיד פותחים לי צוהר לאופטימיות...
עבודת כפיו של אלוהים, הדבר הראשון... הם לא נגמרים, והם תמיד
שם, והם מראים את הכול, ואי אפשר להגיע אליהם, אבל הם בעצם
כאן, איתנו. מבט אחד אל השמיים, נשימה אחת עמוקה, אוויר צלול,
וכל הצרות, אינם.
|
ב' מתחילה להוריד את הבגדים. א' מצטרף אליה בהיסוס. ג' מרים את
א' מחולצתו ומתחיל לבכות כשהוא עוד מורם. אגב הדיאלוג הגברי ב'
מסיימת להתפשט ומוציאה לק ומורחת על ציפורני רגליה הארוכות
והמטונפות.
|
כלום השחוק, כהה ככל שיהא, עדיף מן החד חסר הכל? אמנם אי
הוודאות עדיפה, או יש לגרוע ממנה כיוון שמוסיפה להכאיב,
בניסיון נואש להחזיר את הכהה לחד ומלא, כשאט אט נשאב אל תוך
האין?
|
שוב הבדידות הזאת.
זה מתחיל לחזור על עצמו, כמדומני.
אם לא הייתי יודע שאני לבד עכשיו, בכלל לא הייתי בודד. לא
הייתי עצוב.
אולי גם הייתי מאושר.
|
ובכן, ידידיי, זהו הסיפור.
אשתדל שיהיה קצר. וממצה.
למעשה, הוא אינו יכול להיות יותר מזה.
עוד סיפור על חיים ועל מוות.
זה אל מול זה,
ניצבים ללא פחדים,
מסיכות מורידים,
ומשחקים.
|
|
|
"דרך ארץ,
פלישתים!"
(שמות י"ג י"ז)
"מתה עלי רחל"
(בראשית מ"ח ז') |
|
