|
בהתחלה היו משפטים בודדים.
אחר כך הייתה מגירה.
ועוד אחת.
משם לקומץ אנשים.
ועכשיו, חשוף ופרוץ לפניכם.
על הספה בסלון היא יושבת, אסופת רגליים. שתי כפות ידיה עוטפות
את אחת הכוסות שהשאירה. איך היא אף פעם לא נכווית. היא לא רוצה
לדבר על זה. אין על מה לדבר. באמת, אין על מה. היא רק לא רצתה
להיות לבד.
|
באולם שניים של קולנוע פאר
השעה תמיד רבע לעשר.
|
החורף הקיצי הזה
מתאמץ יותר מדי
|
בבוקר אחרי לכתך
התקלחתי בחושך.
|
לו היית מגיע באקראי
למקום בו חיכיתי
היית מוצא
עיניים משחרות לטרף.
|
בוא ונסיים את זה בבת אחת.
בלי חיבוק אחרון.
בלי נשיקת פרידה.
|
אני מלטפת אותך
כמו שאני מסתבנת
|
בשר טרי יוצאת הלילה
לחפש לה קצב.
|
כל בוקר אני ממתינה
חסרת נשימה על הפסים.
|
בלילה הים עולה.
בחסות החשיכה הוא
שולח את זרועותיו הגמישות.
|
את מה שאתה לא אומר לי-
תאיית.
או עדיף, תלטף לתוך גבי בעדינות.
|
בזוית העין אני רואה
אותיות שחורות על רקע צהוב.
|
מתחם בזל מתעורר לחיים.
בכל הדירות השכורות
אנשים מרימים ראשם מעל עיתוני השבת
ורואים שהשמש יצאה.
|
אני רוצה לעזוב את העולם הזה,
כפי שהובאתי אליו
|
אינני זוכרת מה לבשתי
אלא רק שבחרתי את בגדי בקפידה.
|
במקרר בקבוק חצי ריק של מיץ תפוזים
ויוגורט אחד פחות.
|
הרווח הזה, כמו שן חסרה בחיוך
מיד ייסגר.
|
רסיסי מקלחת חמה,
צבע טרי,
קפה רותח.
זה תמיד מתחיל בריח.
|
ריחות השום והבצל
עדיין ספוגים
בכפות ידי.
|
ללמוד הטיות. לתרגל נטיות.
|
הבנינים עומדים דום,
שלא לעשות תנועות מיותרות.
העלים קופאים על מקומם,
כמו משתתפים במשחק עמודו מתמשך
|
אתה תמיד תשאר במרחק של שנה.
כאילו השיער לא התארך והתקצר,
והתארך בשנית.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
הכדורים
שהפסיכיאטר רשם,
קצת דיכאו את
היצר
אבל הוא מת.
הפסיכיאטר.
אומרים שזה היה
דום לב.
לא תימנייה
בכלל, מנסה
לקאמבק |
|
