|
זו שעה של מעברים. חמש וחצי.
רצף של רמזורים ירוקים כמו רצף ההזיות שלי על שדרות רוטשילד
מעלים על פני העייפות חיוך. אני מגיעה אליך הבייתה ומדליקה את
השמש מעל המרפסת. אני חוזרת אל עצמי, אך אתה לא התעוררת, אף לא
לשניה.
|
תחזור איתי אל תוך הקליפה,
המקלט שבמים שבבטן.
|
על הנמל אני מוכרת חיוכים
אתה קורא לי אישה שוקולד.
|
אני מתחילה להרגיש את הגפילטע-פיש עולה לי מתוך הבטן,
הכול מתערבב בסיר שהכנת, מלא מרק.
עוף, ידיים, הבל פה, משקל גוף
|
אתה ואני
כמו צעיף באדום וסגול,
שילובים גרועים המדדים יחד בין שלוליות בגשם.
|
ובטיול אחר, שיכורה שוב. אכבה את המנוע.
זהו אמצע הלילה שוב, זהו טקס פרטי.
|
...להבין איך
טווית לי קווי חיים, עת ליטפת לי את הידיים...
|
וכן,זה בסדר כשאתה קורא לי שרמוטה.
|
מהתחלה. איך הכול התחיל....אוף. אף פעם לא האמנתי שהמערכת
יחסים שלנו תהפוך למערכת משוואות. כל כך מסודרת, צפויה. בלי
נעלמים,שברים של רגשות...
|
שנה.
וקיבלתי ממך מכתב. יש שם תמונה, וכותרת- "לחברה הכי טובה
שלי".
אני הכי טובה, אבל אתה מצולם עם מישהי אחרת.
|
אחת מהפעמים שלא יכולתי לישון בלילה בגללו... כשהחלון שלי
בחושך הוא כמו מסך לסרט הרבה יותר יפה מהסרטים שאנחנו מייצרים
בחדרים שלנו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
איך קוראים
למישהו שאחד
ההורים שלו הוא
עיראקי והשני
רומני?
הגנב מבגדד. |
|
