|
יליד יפו, שנת 1979, תושב חולון.
הסופר (דווקא די נחמד לכתוב בגוף שלישי), מחזאי,
הוגה דעות, ירון (זה אני, אבל בגוף שלישי), החל
לכתוב בגיל צעיר לאחר לחצים סביבתיים לפריקת אגרסיות
מצטברות.
הכתיבה, מאופינת לרוב בגוף ראשון (אם כי ניתן למצוא
לא מעט משפטים בגוף שלישי) ונשענת על חומרים
אוטו-ביוגרפיים.
לסיום, אני רוצה, סליחה..., רוצה הסופר, ירון,
להודות לכל מי שמקדיש מזמנו לקריאת יצירותיו.
עייפתי מהקולות, מהבקשות, מהתחינות, מדברי ההלל ומההאשמות;
בליל קולות בלתי פוסק; האחד מבקש, הענק לי את ליבה; נתתי
וגזלתי מאחר ומילדיו שלא ייוולדו; האחר מתאווה ובאשר סיפקתי
תאוותו נרמס אדם אחר; וככל שביקשתי להטיב, הרעתי וכשם שנתתי,
כך לקחתי
|
וכך באיזה יום שהתחיל כמו כל יום אחר, אפור ומלא מחשבות
בנאליות, ארציות, שמקשות על ההבדלה בין האדם לבהמה השתילו אותך
בהחלטה שרירותית במדור הגורל בתוך יומי.
|
כשהמרק נשפך לו מהכף, יעקב הרגיש את הדם אוזל מראשו. בחושיו
המחודדים ולמודי שבץ מוחין והתקפי לב הוא הבין כי זו תחילת
הסוף.
|
אנשים מאמינים יגידו שהכול מלמעלה או שמוזרות הן דרכי האל.
אחרים מאמינים אך ציניים יגידו שלאלוהים חוש הומור מוזר. יכול
להיות באמת, שזה הצחיק את אלוהים באותו הרגע, ונגיד שהוא צחק,
אולי חמש דקות, הוא תפס את הבטן וירדו לו דמעות ואולי אפילו זה
עשה לו את היום אב
|
אלי המורה לקונג-פו בחן אותנו היטב.
היה במבטו כוח, כוחו של מצביא המתעתד להוביל את חייליו אלי
קרב.
הוא מדד בעיניו כל חניך, מנסה לחשב את סכויי ההישרדות, את
מיקומו בשעת האמת, הפוטנציאל ומוכנות ההקרבה. כולנו נפעמנו
מעוז רוחו, ממבטו השקט ומהכריזמה המתפרצת.
|
הבטתי מסביבי, הכול היה חשוך וכלל לא הייתי בטוח שזו מנהרה, מה
שבוודאי מקשה את מציאת האור שבקצה. זה בקלות יכול היה להיות
סתם ריק בחלל, אלפי שנות אור מכדור הארץ בפינה נידחת ביקום,
בלי קניונים, בלי ים ובלי תוכניות ריאליטי.
|
הלילה התרחשה תחיית המתים. לפנות בוקר, קיבלתי טלפון בהול מבית
העלמין.
"האלו, ירון?", "כן?" עניתי בקול סדוק, "זו ברוריה מבית עלמין
ירקון. אבא שלך פה, מבקש שתגיע".
|
יש שלב בפרידה שמזכיר קצת עימות עם איש מכירות - הוא גם ככה
שומע רק את עצמו, הוא ימכור לך מה שהוא בא למכור ואם תשלים עם
זה תחסוך זמן ומשקעים לשניכם.
|
|
|
זהו נגמר.
אחד,מאכזב את
שותפתו. |
|
