|
רוקח נזידי עדשים, רוכל בפניני זכוכית, זייפן קמעות,
משפץ מגדלים באויר.
נצר למשפחת נווטי מחילות, חוקר נשים מוכות שחין
וגברים מכים בתוף מרים.
היסטוריון מורשה (עד שנת 200 לפנה"ס), מתמחה
בגסטרונומיה של מותר הבהמה.
יבוא-יצוא של שוואים מרחפים ומנהל מרכז לנערות
שוליים.
אין לי שום תקוה, גם לא ענין, שהדברים אותם אספר להלן, יזכו
ליותר מאשר מנוד ראש רחמני, מלווה בספקות לגבי שפיות דעתי. גם
אני, לו קראתי אותם לפני ששה חודשים, הייתי מגיב בדיוק כך.
|
היה בדעתי לתור אחר ציורים של אמנים בלתי מוכרים. לא מהמאסטרים
ידועי השם, אלא מאלה שציירו יצירות צנועות, פשוטות. לכן הלכתי
למקום בו מקוטלגים האוספים,
|
זה יהיה שווה את הנסיעה ? לא חושב. אבל אולי הנסיעה תהיה שווה
את זה.. עד עכו בשביל זיון. ממש טירוף. אבל המזגן עובד חזק,
והכביש כמעט ריק בשעת לילה זו. מה רע.
|
בעל ועשתורת וכל שדי השאול, איזה יום זה היה. וואו, החלב הזה
היה טעים משהו. לא האמנתי כשראיתי את האוהל הזה. כבר חשבתי
שאבלה את הלילה בין הקוצים והעקרבים. נו, גם זה לא היה נורא כל
כך, אם לחשוב על תשע מאות רכב הברזל שהלכו לי היום.
|
היה קר. "לא צריך. שם כמו אצלנו, אקלים ים-תיכוני" אמר האפסנאי
כשביקשתי ממנו דובון. ראיתם אפסנאי שחסרים לו תירוצים כדי לא
לתת ? עוד לא נולד אחד כזה.
|
רציתי לשלוח אליך רצים דחופים ואיגרתי בידם:
הנך יפה רעייתי, הנך יפה עינייך יונים.
את חבצלת השרון, את שושנת העמקים.
טובו דודיך מיין, וריח שמניך מכל בשמים.
|
חותר בעוז משוטי
בין גדות גומא זהוב
באגם שבין ירכיך.
|
אין אדם חוטא ולא לו,
אין אדם מעיד על עצמו.
אין אדם מגרש אשת חברו,
אין אדם נתפס בשעת צערו
|
אם אין כרם, אין סייג.
אם אין צאן אין רועה.
אך הים הוא ים באין דג,
והעולם קיים גם בלי בורא
|
אמתין שוב עם ליל בספסל השלישי
הרחק מאורות הכיכר ואדם ;
עת יכה פעמון המיגדל חרישית
בלבי אז ישיב לו הדם.
|
בואי ונהיה צרפתים, קלודין.
ניוולד בעיירה קטנה, בלוריין או שמפיין.
לאבי, ז'אן-פייר, יהיו כרמים עד לאופק,
ואביך, לואי, ינהל את היקב.
|
אדוני, בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום,
אנא קחני עמך. ספחני אל אחת הכהונות.
ברגל אלך. איני נזקק לאתונות.
גם לא אפריע. מבטיח כקבר לידום.
|
בין גדות גומא צהוב,
בכיבשן צהריים אויר מחניק עומד.
רק זבובונים מרפררפים כנפיים זעירות,
ושפירית גאה מביטה בהם ממעל.
|
זה השיר אותו שר המלך דוד
לאבישג השונמית, עת שכבה בחיקו
והוא לא ידעה, אך חש כי אחר ידע
|
היה זה אך פעם, אחת ולא עוד,
האט הכל, רטט - ויעמוד.
רק לרגע אחד, כה חד וקצר,
כתער מחליק הבא בבשר,
צלב מבט במבט
|
אני מסב לי, משועמם, אל שולחן ערוך,
שעליו, כמקובל, סלטים פליטי קופסה.
את השיק מסרתי לגובה בכניסה,
ולא נותר לי אלא לספור את הדקות, עד שאוכל
לחמוק לי בשקט, בלי עלבון רב מדי לבעלי השימחה.
|
עומדת לידי, כולך חיוך אוהב,
בכווני רובה אויר אל ברווז הפח.
יושבת לידי, מווסתת לי ת'לב
בסוב גלגל ענק, אח, אח, אח !
|
ביערות המטר הלחים, החמים,
ישלחו פראים כה יפים, ערומים,
אבני צור בראשי כידון וחצים,
בפראים אחרים, שכניהם מימים
|
כל לילה מקלל את מורשת יומו,
כל לילה מבקש כי יבואו לנחמו.
והם באים, והם באים:
עוטי חסד, עוטי רחמים.
ליל תמול, ליל שלשום,
ליל סיוט וליל חלום.
|
גם החייל שאיתרע מזלו להתמקם, ברגע מקרי אחד
באותן קוארדינטות מסויימות מאד, אף כי אקראיות,
אליהן כוון, ממרחק עשרה קילומטרים בערך,
על ידי חיילים שצבע מדיהם שונה מעט משלו,
ואשר לא פגשוהו מעולם פנים אל פנים
|
לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה
מרחיקה לנוד מני קברות התאוה,
לא תקנה זכויות, לא תמחק כל חוב.
השביל אבוד, כבו אורות הגאוה,
|
אל יחר אף מפקדי, אם אטרידנו ביד הנער
המביא אליו איגרת זו. אף סליחה אבקש
אם לשונה אינה רהוטה, כי לא השיגה ידי
|
מפציץ חמקן אני, עושה דרכי לבטח, מעבר לגבולות.
שקוף לעויינות, איני מחזיר גלי מכ"מ, גם לא עלבון,
רק האור הירקרק מבליח על מפת נישמתך שעל ברכי.
|
שכירי יום יוונים יחצבוה, מן השיש המשובח,
זה השיש הלבן כקרח, המצן את כוסות האוזו,
אותן יריקו מול הבריזה, כשהם נינוחים בטברנה
|
מעשה בזקן אחד שישב במערה על שיאו של הר נידח.
וקבל מאביו, שסוד החיים הוא בנרקיס אשר בבצה.
ולא היה יודע אם נכון הדבר אם לאו.
|
שוב אותה מרדות, שולחת
אש נוזלית בחלצי.
ושוב חוצפת שדייך מותחת
אוהל רם במכנסי.
בואי,
בצעד קל השילי
שנות הנתק, ערגת תיכלה,
שבועות חתן, ירכי כלה,
צחיחות ימיך שלא פקדתי,
דמי לילות בהם נחרשת
אברי זרים פורצי גדר.
|
נכון, הוא מת, המשורר. מת לגמרי.
מת אמן המלים, האהבה והתשוקה.
גופו נטמן באדמה, כמנהג ארצנו הקדושה
ורב לבוש שחורים פטר אותו מכל מחוייבות,
שנטל על עצמו בעולם אותו חלק עמנו
|
אם את מעוניינת, מתוקה שלי,
אני מוכן לבצור את חייך,
ולהוביל אותם ליקב,
בעגלה גבהת דפנות.
|
סוכריות מנטה אדומות,
תפוזים כחולים.
סוכריות פטל כתומות,
לימונים סגולים.
|
סעו לסיני לראות את מלכודות היעלים העתיקות.
שתי גדרות נמוכות, עשויות מאבני השדה,
נמתחות על פני מאות או אפילו אלפי מטרים.
בתחילתן הן רחוקות מאד זו מזו, אך בסיומן,
או ליתר דיוק במקום שבו החלו לבנותן
|
הרי אינני נער עוד.
אם יש אושר בעולם אם לאו, הריני אמור לדעת.
ויורשה לי להעיר, למען מנוע טעות נפוצה:
ידעתי את העונג על כל מופעיו החמקמקים.
את העונג הפשוט של חום השמש על גופי הערום;
|
עת הכל חלף, עת הכל עבר,
הו אז נקלט, ולו במאוחר :
הן הכל, הכל נגמר,
גם המתוק היה למר,
ומאום כאן לא נותר
|
פעם חשבתי כי ודאי יפגשני
בלילה מואר וכבה חליפות
באש כלי רכב בוערים
|
אתה
עוזב אותי
כנציב עליון שחצן,
ניצב זקוף, צחור מדים, יפה עד כאב,
בירכתי הספינה שעוזבת את אותה אדמה
|
קארן ואני, כמו יעל וסיסרא אנחנו.
נס אני אליה ערב ערב,
והיא יוצאת אלי ואומרת לי :
סורה אדוני, סורה אלי, אל תירא.
אני מבקש ממנה להשקותני,
והיא, בספל אדירים מקריבה לי
וודקה במיץ אשכוליות.
|
קרבה את אלי בצעד טופף
עת עלי כבר יורדה אפלה ;
אנא, אביט בך רק לרגע חולף
|
הולכת ברחוב כמו כולן, כמו כולם,
כמו כל הממהרים להגיע.
ואני מכיר בהליכתה, שאינה הולכת לשום מקום.
היא עוזבת אחריה את הבדידות,
את ביתה שקירותיו כלא,
|
בין 30 לפני הספירה ל- 14 לספירה, משל על האימפריה
גאיוס יוליוס ציזר אוקטבינוס, הידוע כאוגוסטוס.
בין 14 לספירה ל- 37 לספירה, משל על האימפריה
טיבריוס יוליוס ציזר, הידוע כטיבריוס.
|
חומותינו גבוהות. גבוהות עד כי
הציפורים במעופן אינן יכולות לעברן,
על כן הן מכירות את ארצנו לבדה.
נשינו יפות. היפות בעולם, יש אומרים.
|
חצות על גשר א-תחריר.
ילדות קטנות מוכרות פרחי יסמין
שזורים למחרוזות ארוכות.
מתחת שבות ספינות הנהר המוארות
מהפלגות שעשועים במורד הנילוס.
"אוחתי..." לוחשת ילדה בגאווה,
ומצביעה אל אחת הספינות.
|
נער כבן שבע עשרה שנים, איאד תופיק איסמעיל עאצי,
בנם הבכור והאהוב של תופיק איסמעיל מוחמד עאצי
ואשת נעוריו, בת דודו, פרדוס חליל איברהים עאצי,
יוצא מפתח ביתו, לראות במהומה אשר בחוץ.
|
שמן על קנווס
במקור 120X60 ס"מ
|
שמן על קנווס
במקור 100X90 ס"מ
|
שמן על קנווס
במקור 80X70 ס"מ
|
שמן על קנווס
במקור 60X120 ס"מ
|
|
|
הפסיכולוג שלי
טען שאני מכחיש
סדרתי בהכחשה.
אמרתי לו שאני
חושב שהוא צודק,
סתם כדי לעצבן
אותו.
חרגול |
|
