ראיתי אותו ב"סטארדסט" בערך לפני שבוע, סביבות 3
בבוקר.
מאז שהוא השתחרר לפני חצי שנה רואים אותו פה הרבה.
הוא הרים אלי את עיניו והאישונים התגלגלו בעצלות
כאילו נגררים באיחור אחרי שאר הלבן שבעין.
הוא חייך חיוך שטוף שיניים, העיניים שלו היו חצי
עצומות ואדומות, הרים כוס צ'ייסר ריקה עם תחתית עבה
בתנועות מזוגזגות מהשולחן, הצמיד אותה למצחו ונבח
לעברי "אל תנגח בי!".
הוא נשאר ככה עם עיניים פעורות והכוס הצמודה למצח
לכמה שניות והתחיל להתגלגל מצחוק, צחוק לא רגיל כזה,
לא מפוכח, לא מנסה, צחוק של ילדים.
"שתינו הא ירון ?" חייכתי לעברו חיוך שטוף שיניים גם
אני.
"משתדלים..." הוא כאילו נכנע תוך כדי שהוא ממשיך
לחייך.

ירון הוא החבר הכי טוב שלי, בחור ירושלמי כזה, תמיד
מחייך, אחד כזה שתמיד יכול להוציא את השיחה ממצב לא
נעים, אחד כזה שתמיד יכול לדפוק את השיחה הכי
נעימה.
אני מכיר אותו כבר 21 שנה, מאז שהיינו ילדים. עוד
מאז הוא היה טיפוס מופרע כזה, שובב, תמיד מחפש
להתחכם.
עכשיו אני מוצא אותו אחרי הצ'ייסר יגר השישי שלו
בפאב הקבוע. אנחנו יושבים מדברים, על הכל. איתו קל
לדבר, הוא מקשיב בעיניין כזה ומדבר בלהט.
"עדיין אוכל סרטים על ההיא?" הוא שואל אותי.
"על מי?" אני כבר יודע למי הוא מתכוון.
"על מי ? על הירקן של סבתא שלי. על ההיא !"
"לא. מה אני בן 13 ?" אני מרגיש שהשיחה כבדה.
"יאללה, נזוז ? מאוחר לאללה, איך תנגן מחר בהופעה ?"
אני מדרבן.
"נזוז" הוא מחייך ומחטט בארנק.

חזרנו הביתה, הוא פותח את החגורה ומעיף את החולצה
מעליו. אני מתיישב על המיטה מוריד נעליים.
הוא נכנס לשירותים ומשתין בדלת פתוחה, אני כבר
סיימתי לקפל את הגרביים בתוך הנעליים.
הוא חזר לחדר, צנח על המיטה ונרדם שיכור כולו בפה
פתוח. אני התיישבתי מול המחשב, העלתי את "במה חדשה"
רק כדי לגלות שאני כותב על עצמי בגוף שלישי.

נוצת קסמים חתיכת ברזל צבעונית, שמים אותה על החזה ומשתדלים לזכור להשאיר אותו מתוח בגאווה. מסתובבים איתו בחוץ ומחזירים איתו קרני שמש לכל העיניים המתרוצצות בסמטאות מרכזית עפולה.

SplinterLady עט על נייר מחברת

Tribles עט על נייר מחברת הרבה

למה דווקא אני? ציור ילדים

שינה ראשונה אחרי עפרון על נייר מחברת