|
 
זה היה ביום שישי אחד... אם אני זוכר נכון אז 1983
היתה השנה...
בית חולים, מלא בזקנים ואנשים מצורעים התהלכו
במסדרונות כסהרורים מבטאים בליבם תפילת חרש חסידית,
פולחן יהודי זנוח. כולם חיכו לשעה הגורלית.... זה
היה בחצות הלילה!
אני נולדתי!
כולם התעוררו. המצורעים הבריאו, הזקנים הצעירו,
וכולם שמחו
וצהלו ושרו שירי הלל.
כמה מאות שנים אחר כך הבדידות דחפה אותי לכתיבה.
צעד קיצוני... אני יודע... אבל אין ברירה.
ולסיכום: חיו ותנו לשתות...
היא ניסתה לכבות את האש בעזרת דלי מים ומספר מגבות. הדלי נשמט
מידה מכיוון שהיה כבד לה והמגבות הצטרפו למצעד הלהבות. שרה
מיהרה לעבר הטלפון שעמד להישרף גם הוא. היא רצתה בכל ליבה
להתקשר למכבי האש אך לא הצליחה להיזכר במספר הטלפון שלהם.
|
באזור עבר אוטו-גלידה וכל הילדים הלכו לקנות. לאבי, הילד
המופרע, לא היה כסף ולכן החליט לקחת את הגלידה של שני. משלא
נתנה לו את הגלידה מרצון, לקח אבי אבן וזרק על ראשה.
|
יריב עלה לשמור שוב ארבע שעות שמירה בלילה, אבל הפעם זה היה
שונה. המחשבות אשר היו מציפות את יריב תמיד סבבו סביב בחורות
והשחרור הבלתי נראה לעין מהצבא. הפעם, הוא חשב על חיים ועל
מוות, על הנשמה, גוף האדם ומה שביניהם.
|
היא הוציעה חפיסת סיגריות והציעה לי אחת. היא ראתה היסוס
בעיניי ושאלה בחיוך אם היא מפריעה לי להפסיק. "אני בשלב של
להפסיק לקנות חפיסות", השבתי. "אה... בשלב של לשנורר..." קבעה
בחיוך. ואני סיכמתי שאני בשלב של "לשנורר מאנשים שמציעים לי".
|
למחרת אותו היום, ישב גידי כהרגלו לקפה וחדשות של שעה ארבע.
בעודו לוגם מהקפה, שמע גידי קולות של כדור בחצר. גידי שם פעמיו
לעבר החצר, בכלל בלי לשים לב שהוא לא לובש דבר פרט לכפכפיו.
הג'ינג'י הקטן 'נחשף' לפתע לגידי. הילד המסכן לא ידע מה לעשות
והחל מתרוצץ ובוכה.
|
בפינה נידחת של החדר
עלטה גמורה, חשכת דרור ליל
בודד, עייף ורועד
מדמיין עצמו שוכב על האפר
|
רגשות נוי מזויפים מילאו תמיד את חייו
ושמיים שחורים ראו הכול
"אל לו לאדם לחפש אחר להבה קטנה ומתכלה",
שוב לחשו העננים לאוזנו
|
שיר ערש לאור בוקר
עוד כוס קפה לעורקיו
הכותרת פרי בוסר
שיר ארס, הרס לליבו
|
את תלכי לתומך
לים, למזח
שם תמיד ישבת
כשהרגשת בודדה
או ריקה
|
ואת הופעת בחלום
רואה לא רואה
אולי קצת תוהה
|
שאלה אחת לי לאיש שלמעלה...
|
|
|
