|
ירדן לוין.
אוקטובר 90.
"אדם אינו בוחר לכתוב שירה. השירה היא זו שבוחרת
באדם, שדרכו היא מבקשת לבוא אל העולם.
במקום נסתר, מעבר לעולם המוחשי, קיים כד ענק מלא
שירה צרופה, והכד הזה דולף ללא הרף. ומכיוון שטיפת
השיר היא שקופה, היא מקבלת את צבע האדם שהיא נופלת
עליו או נוחתת על לשונו. כך דוברת השירה את שפתו
ומשמיעה את נגינתו." - סלמאן מצאלחה.
'אני לבד עכשיו, ושיכור במיטה'
ובבוקר כשאני הולכת בין המדרכות, בחזרה למציאות, אני מריצה את
השורה הזאת שוב ושוב בראש שלי, בין המחשבות,
|
אני רוצה לשרוף אותך
כדי שאני אוכל לשמוע אותך צועק
ואני אבוא להציל אותך
ולשמור עלייך
ממני ומהשריפות שלי.
|
הכול נראה אחרת
מהעיניים האלה.
|
במידה ו
פותחים את הראש
ומגלים
זוג חי בראש
|
אני רוצה מקום לנשום בו.
אני רוצה מקום לנשום.
אני רוצה מקום.
אני רוצה.
אני.
|
אני שאוחזת בחבלים
שלך,
מריונטה יקרה שלי.
זאת אני שאדאג שלא תפלי.
|
אני אפול
יותר רחוק ממה
שתוכל לראות
ואצעק עד
שיתרוקן בי האוויר
ויגמרו לי
הכוחות.
|
אותה אחת שהרעידה בך
בלי קול
את כל מה שאחרות
השקיטו בך ברעש גדול.
|
תחייכי.
זה לא משנה שקשה.
יש לך תפקיד
ולהם צרכים.
|
אני נפלטת
כמו קוסם ששולף
מטפחות מהגרון.
|
חייך פרוסים על פני התווים
כל תו מסמל עוד שלב בחייך.
החלון מראה את העוברים
והשבים מרותקים אליך.
|
הכד שלי מתרוקן
ואני מנסה להכניס אליו
מעט תוכן
ריקנות
|
את מושכת פיסות
מחלומות קרועים
אוכלת את הבשר וזורקת
את העצמות.
|
להתחיל מהתחלה
מהמקום הכי נמוך
שבמקום הכי גבוה.
|
אני
הולכת בצעדים קטנים וזהירים
של ייאוש.
|
לסגור את הזכרונות
בשקיות קטנות
|
שברי עיניים.
חלקים מתחברים.
|
אני שותה את הרעל שלך
ונרדמת
לאט, לאט.
|
|
|
יאללה, משחקים
'שבע בום?'.
אדולף |
|
