|
כמיהה לאם שאינה
ולא הייתה מעולם
|
ידיים מרוטשות
מבט ריק
צלקות
|
נישמתי תעלה ותעוף,
אתבונן מלמעלה, מבט אחד חטוף
לכו לישון, הירדמו בשלווה
אתם עצובים, ואני כבר לא בוכה
|
הידיים נוגעות,
ממששות,
משחק דמויות תמים
|
להתעורר לתוך סיוט
לחיות בגיהנום
|
כבר לא מסוגלת לבכות, יבשו לה כל הדמעות
מוקפת אנשים אבל בפנים היא בודדה, רועדת מכאב, ומפחד ואשמה
|
הייתה בדידות נוראית וחונקת
איתך הצלחתי לנשום
בעייני ראו רק שחור
ובמבטך ניצוץ של קבלה
התרגלתי להיות השונה המוזרה
אך איתך מרגישה מיוחדת, רצויה
|
מהעיניים זולגות הדמעות,
ומביטים מהן על ילדים משחקים
|
כל השדים יוצאים בלילה
כל החדרות עולות
כל הכאב הופך למועקה
כל הגעגוע לדמעה
|
בגעגוע, אהבה, עם דמעות של הערכה
היא יושבת,
מביעה רגשות וכותבת
מנסה להגיד תודה כה רבה,
לאישה מדהימה, על כל העזרה.
|
בלילה, בחושך
אחרי שכולם כבר ישנים
נשארת עם עצמך,
הדמעות והשירים.
|
בשעה שאפילו המלאכים כבר ישנים
העיניים נעצמות אבל הגוף לא נרדם
|
כמו ילדה שמפחדת שיעלמו לה עם תעזוב
|
צלעות בולטות
שפתיים נעולות בכיווץ ממורמר
חיוורת
וידיה רועדות
|
אני רואה אותך בוכה
ובגופי עמוק בפנים צביטה
|
מילים חרוטות בדם
מדברות במקום הקול שנדם
|
אף אחד לא ידע מה הוא סודה
את האמת היא שמרה לעצמה
|
לרגעים האלה היא חיכתה, כל הסתיו, כאילו צחק עליה, והתגרה בה
לכל אורכו. הרוח שנשבה מחלונה, הזכירה, רק מספיק, כדי ליצור
געגוע, את משב הרוח הקפוא, באותם רגעים, בגשם.
|
אנחות הבכי ימלאו את החלל ההולך ומתרוקן. מלח הדמעות ישאיר
צלקת בלתי נראית בלב כמו על הרצפה.
אותן המילים, שבדרך כלל נחרטות בלב כמו באבן, ינסו לנפץ את
החרדה האין סופית בחוסר הבנה.
ומשהו בי נשבר.
בין אם ישבר לנצח או לאו, רק הזמן יאמר.
|
הידיים עוטפות,
ונותנות לך להרגיש הכי ראוי בעולם,
כאילו אין מקום אחר שאתה אמור להיות בו,
אין מקום אחר שהצד השני רוצה להיות בו.
|
|
|
אני לא קוראים
לי מאיר, אבל
מצד שני קוראים
לי מאיר, מי
אני?
מאיר |
|
