|
 193367112 yaluden
היא לא יודעת לכתוב על עצמה ולכן היא לא
תכתוב.
כן, אני כזאת. תמיד הייתי. בעצם לא תמיד. פעם, כשהייתי עוד
מאוד קטנה, כשעוד ינקתי את השד, אז עוד לא הייתי כזאת. כולם
רצו אותי, כולם אהבו אותי.
|
אף אחד לא קרא אותה נכון. גם אף אחד לא יכול היה למצוא רמזים
למה שהיא מרגישה, אפילו שלא ניסתה להסתיר את זה.
|
לנורה,
רציתי לספר לך על תקרית מוזרה שפקדה אותי אמש בליל. ישבתי על
ספסל ברחוב, אבוד בין מבוכי העיר וחשבתי כיצד אוכל לחזור
למלון. לפתע השמיים התמלאו באלפי עורבים וכל אחד מהם נראה כעט
על משהו אחר בעוד שכולם ריכזו את עצמם בכיוון מסויים.
|
תחילה, מטרתם האמיתית של השמות הייתה אפשרות של אנשים להתכוון
לאותו הדבר. כמו המילים, כמו השפה, כך היו השמות. כדי לתת
פירוט. לאחר שנים, הפך עניין השמות אצל האנשים לתחביב, ולאט
לאט לאובססיה.
|
כאילו חיפשת את המקומות היחידים שעוד מותר לך להיות חופשי בהם
ולנוע בהם כרצונך לפני שאקבע לך גם אותם.
|
היא הקשיחה שריריה, עצמה עיניה, וכמו מוכת גורל קמה בניסיון
נוסף להימלט מן החושך שאפף אותה. עיניי החלו להיעצם, ואני
וגופי שקענו לתוך עולם התרדמת שלה.
|
ההיא שבמראה מביטה בי, חודרת לעיניים שלי, חיה באמת.
אני רק צללית של ההיא הזו, אני לא האמיתית. היא חיה שם, בעולם
שלה, היא יודעת שאני מביטה בה והיא מצחקקת לה.
|
החזרתי את הכתר למקומו בקופסה, וכאשר התכוונתי לסגור את
הקופסה, שמעתי את הכתר קורא לי לשוב אליו. בהיסוס רב, פתחתי את
התיבה לרווחה, הנחתי שוב את הכתר על ראשי. עדיין חשתי דומה
לאיך שהרגשתי קודם, מרומה. כאילו הכתר הזה מנסה לעבוד עליי
ולגורם לי להיות מושפלת...
|
אין טעם לערער, אין טעם להתווכח,
הרי מדוע זה תפחדו?
רק כסות של זהב תעטוף אתכם, תלטף את פלומת ראשיכם,
אל פחד לכם!
|
שואלים אותך מה שלומך כשאתה עולה לשמיים? אני לא חושב. אני
מקווה שלא. וכשאתה הולך לגן עדן? אני לא רוצה שישאלו אותי מה
שלומי. כי שלומי לא טוב.
|
ואני נופלת למרגלות יונתן.
חשה את ריחו המשכר, ומלטפת את מה שנותר משערו,
אני עוצרת את בכיי ומתמכרת לריח.
|
עליכם להביט במכסה עץ הפוך, חסר קופסא, בשתי חתיכות שוות של עץ
מודבקות עליו, במפתח מיוחד שלו, בנקודות השחורות עליו ובחריכות
האש. תבחנו את סוג העץ ותקשיבו להד הבוקע ממנו ומצטער על מעשה
רצח שהסתיים בהתאבדות.
|
מסתכלת סביב, לא רואה כלום. אני רואה רבות, אני רואה כפרים
מרחוק, מעיינות וגבים, עצים לולייניים, אבל אני לא רואה דבר.
אני יושבת על הפסגה הגבוהה בעולם ומסתכלת למטה, אבל לא מוצאת
דבר.
|
הייתי בעיר מלאת מים, כל הרחובות היו גדושים במים, אבל זאת לא
הייתה וונציה. דומני כי הייתי בכיכר הדווידקה שבירושלים, רק
שבמקום הדווידקה הייתה הספינה הנטושה והרעועה שעליה אני וליעד
ישבנו.
|
דרך חתך הסכין חלחלתי אל דמו. באותו רגע חשתי כמו אוויר דחוס
המתנועע בחלל גופו וממלא אותו בכל טוב. כך הכרנו לראשונה.
|
המבט המשיך לרדוף אותי וכאב לי אפילו רק להיזכר במבט הזה.
המשכתי לרוץ, אך כבר לא לעבר האור. איבדתי את כיוונו של השביל
ופשוט רצתי.
|
את זיכרונות המסע הצורם שעברת.
המסע שתנסה לעולם לשכוח.
|
אבא מת, אבא מת,
אין עוד אבא, אבא מת
אמא חיה, אמא חיה,
יש עוד אמא? אמה חיה
|
לא ידוע לרבים
כי לקרברוס צאצאים בקרבנו
נראים אנשים רגילים
על אף לידתם החצי-מיתולוגית
|
את עומדת ליד החלון, מביטה אל החצר.
בעינייך את שולה קומץ עלים,
ואחר מפזרת לרוח גרגירים של עלים קרועים.
|
מי את? גברת בדידות? תמותי.
|
שמה נגוז כמו חלום
הוא קיים רק במקום
של גלי הצמות של ליה
|
השארתי לך נשיקה
בחדרי שלי
מעל הנוצות הרבות
|
היום שבו נכבלתי בשרשראות
גרם לי לפתח עוויתות
וכתבתי אינספור טעויות
עם דימויים ומטפורות
|
עם הסביר לי מורה
על חובתו של הר האוורסט
לאנושות
'עצם קיומו' אמר לי
חשבו על דבריו לרגע
|
כמו אחת הבובות, גם אותי
היא זרקה כך לאדמה הלחה,
ונתנה לי לאמץ לעצמי חפץ לכל החיים.
היא שכחה שהיא החפץ שלי.
|
תחושה שהשותף היחיד לה הוא את עצמך
כתיבה תרפויטית שמונעת ממך לשכוח
להתגבר ולהמשיך הלאה
שביב של תקווה שאת לא עד כדי כך בודדה
|
אם היו מבקשים ממני לתאר
את עצמי
הייתי גומי
|
ואולי אני בכלל לא מסוגלת
אולי אני רק מתמכרת
כמו נרקומנית
אלכוהוליסטית
|
המדבר הוא אוסף גרגירי החול שעפים ברוח ויושבים במקומם
הגרגירים הם הציפור שעפה בעקבות משאלות לבה
הציפור היא הילד הקטן שלעולם לא מוותר על גלידה
הילד הוא החלום של כל הורה
|
ורק לנצח הרשות
לראות את תמונת השטיח
|
לעזאזל עם הדימויים! הם פשוט.
לא יוצאים!
חדל.
|
שקט זה דממה מוזרה השרועה על פני העמק באפלה.
קורעת אותו לגזרים. זאת לא דממה נעימה ורגועה. זה פחד, זה
סיכון, ואתה שומע רק את נשימותיך ואת לבך נוהם כמו אריה בכלוב,
והכל רוטט, מפחיד.
|
מצאתי את עצמי יושבת ומחייכת, לראשונה מזה הרבה זמן חייכתי עד
שכאבו לי הלחיים.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אני במחזור.
זה בסדר יש לי
איידס |
|
