|
חושך. שחור. לא מצליח לראות כלום. כבר לילה?... כל
הגוף כואב. לא מצליח לזכור כלום.... מנסה לשחזר.... כלום....
איפה אני?
|
הייתה זו הפעם הראשונה בה הבחנתי בה - עומדת שם, זוהרת וטמירה.
קורנת מין תמימות נעורים שכזו. היא עמדה לבדה, מעבירה מבטה
סביבה... היא נראתה לי בודדה. לא התאפקתי - וניגשתי אליה. מציג
את עצמי, מציע לה עזרה. עיניה אורו כאשר דיברתי איתה. וליבי...
ליבי כבר אז היה
|
"יונתן מנסברג - ת.ז. 292217
אם לא תתייצב בפני החתום מטה עד יום 30 באפריל 2001, שעה
19:00, יקבע בית משפט את מותך.
לפיכך, ובכפוף לתנאי הצוואה, תחולק הירושה בין המוטבים
בצוואה."
|
ישבתי וחשבתי. מה אני יכול לתרום לעולם?
האמת - כנראה שלא הרבה.
הרי מה אני? בעצם כלום. אפס. קטן. חרא.
אין לי נסיון, אין לי שום הכנה. הכול מאולתר. לא קבוע מראש.
האמת חשבתי שאולי, אם אני אכתוב הכול אני ארגיש יותר טוב.
והמחשבות יפסיקו לבוא אלי.
|
אספלט של אמצע יוני צורב לי את העור שבכפות הרגליים. ילדים
קטנים משחקים במגרש אפר נטוש, עיתון ישן מתגלגל על המדרכה.
מוציא חפיסת סיגריות מקומטת מהכיס האחורי. לעזאזל. סיגריה
אחרונה.
|
העיירה הייתה המומה - כולם מיאנו להאמין. איך יכול להיות שזה
קורה כאן - דווקא לנו?! אנשים רתחו, היו שנשבעו לנקום - והיו
שאמרו שהאשם בנו. שהחיה שמסתובבת בינינו - מקרבנו ייצאה.
ואנחנו גידלנו אותה, חינכנו אותה, ושתקנו.
|
אודם שפתייך, מול עורך הזהוב
עינייך עמוקות - חתוליות...
מביט בחלון, בבואה משתקפת
ובחוץ - הרוח נוהמת...
|
מתפרק לרסיסים בתוך חלל סגור
נשפך על הרצפה
לתוך רגע של פכחות
וחוזר בשאיפה
|
אני חוזר עכשיו מהקבר...
שמתי פרחים - ניקיתי את האבן.
היום ראיתי, שלחייל השכן ערכו טקס יפה.
הייתה המשפחה, היו החברים, הקריאו קטעים, שרו... רוב האנשים
בכו.
ורק אל החייל שלי אף אחד לא בא. הוא נשאר לבד.
|
חבר שלי התאבד שלשום... אני עדיין תוהה.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
חריצים שקטים
נחדרים עמוק
-החריץ המזמר |
|
