|
 175271995
עכשיו כבר לא רכוש של אף אחד....
החברה לא בדיוק קיבלה אותי כמו שקיוותי שיקבלו אותי, חברות
טובות התנתקו ממני, פחדו, חששו להידבק, הגעיל אותם כשנגעתי
בהם, כשחיבקתי אותן מתוך חיבה ולא מתוך אהבה.
|
לתהליך של התפוררות אני ניגשת, כמעט בלי מאבק.
עוד נשאר בי שריד אחד של כוח. נשאר בי עוד ניצוץ קטן של אמונה.
אבל גם הוא לאט נעלם...
|
הוא דחף. דחף יותר מדי חזק ולא ויתר. היא קרסה תחת כובד משקלו.
כמעט מאה קילו מול 43 קילואים בודדים. זה כאב, היא צרחה מכאב
אבל הוא לא ויתר, לא היה מוכן לוותר.
|
פקודה-
עולה שוב
לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה!!!
|
פינוקיו, כלבי האהוב, החליט שזה הזמן המתאים לטיול. תמיד טענתי
שכלבים הם החיות הכי אינטליגנטיות, הם רואים מתי בעליהם במצוקה
כלשהי ומיד נחלצים לעזרתם. והאמת- הוא צדק, טיול קצר בלילה
הנעים הזה יעזור לי קצת
|
ערימות של שיער חום היו מונחות סביבי, הרמתי חופן של שיערות,
חלקם גלשו מתוך ידי.
|
הוא אמר לי לשתוק.
"לא רוצה לשתוק, אני אדבר כמה שבא לי, אם יש לך בעיה עם זה- אז
אל תקשיב!"
התעלמות מוחלטת, זה מה שקיבלתי...
|
דואבת ובוכה וכואבת
ורוצה גם לא רוצה,
מתבוננת ומקשה,
מושיטה יד ללא מטרה
|
העיניים שלהם חושפות אותי
מנסות בכל הכוח להפשיט אותי
להביך.
|
מחר אני אלך לרופא,
אולי הוא יצליח לתקן משהו, לסדר את המוח המעוות שלי.
|
מתחת לפרצוף עקום
מסתתר מוח חולה
מתחת לחיוך עצוב
נמצא מה שכולם מנסים להסתיר,
|
לא אשתוק רק אצרח,
עד ידעו כולם,
|
אני לא רוצה להיות מאושרת כי כולם עצובים. תמיד הייתי חריגה
ועכשיו גם בפנים. הלב של כולם מחוץ, נשבר ושלי עדיין חי, עדיין
פועם ושר.
|
התעללת בי - גרמת לנשמתי לדמוע.
הכאבת לי - גרמת לגופי לדמם.
|
והוא חושב על המילים,
רואה אותו מנסה להבין את פשר המילים
והוא יוצא מן המיטה
מביט בי ישנה
|
ועכשיו, כנראה
בלי שום סיבה
הוא לא יביט יותר
לא בפנים
ולא בגוף
ולא במה שיש מבפנים.
|
...ואז נסגר השער ואיתו נפרץ תהום.
|
בלילות,
כשאף אחד לא רואה
אני מדמיינת לעצמי...
|
למה לי לסלוח, אם כבר למדתי איך מוחקים אנשים?
נכון, זה לא קל
ואולי אפילו צריך בשביל זה כישורים מיוחדים
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
חברים קרובים
קוראים לי כבשת
הרש.
כבשל'ה בוידוי
קורע לב. |
|
