|
נולד ב-1979 ומאז מנסה לעשות מהחיים משהו טוב ונעים
עבורו. מתבגר ומתגבר וחוזר חלילה...
התחיל לכתוב שירים בכיתה א' - בהתחלה רק בחרוזים
ולפי עונות השנה והחגים ובהמשך הסגנון נעשה יותר
פתוח ויותר אישי. קריאת ספרים היתה מאז ומעולם תחביב
מרכזי עבורו.
קרא בשקיקה את כל ספרי: ג'ינג'י (גלילה רון-פדר),
חסמבה (יגאל מוסינזון), השביעייה הסודית (אניד
בלייטון) ובנוסף את ספרי אריך קסטנר וז'ול
וורן.הדמיון שהיה פורה ממילא, הרקיע שחקים ומילא את
הילד יניב בהשתוקקות להרפתקאות משלו...
הילדות העשירה במלל השפיעה באופן מכריע על סגנון
החשיבה וההתבטאות שלו, כפי שניתן להתרשם מהיצירות
שלו כאן ב-"במה חדשה".
היו לו כמה שנים שבהן לא צמח בשדה השירה שלו שום
יבול. זה היה בשנות התיכון (בערך בגילאים 13-15). מה
שהתחיל מחדש את הזרימה והתנובה היה קריאת הספר:
"פרחי הירושימה" (אדיטה מוריס).
יניב מקדם בברכה כל הערה או הארה מפרגנת או
ביקורתית, כל שאלה או תמיהה וכל הצעה לשיפור!
יותר מזה: יניב מאמין באמת ובתמים בשיח האמנותי כאן
באתר "במה חדשה" ובטוח שרק בזכות תגובות אותנטיות
ניתן באמת להתפתח!
לאחרונה הוא מתכנן להוציא ספר שירה. כל מי שבעיניו
השירה של יניב קובץ', כפי שהיא מופיעה באתר זה,
ראויה לצאת לאור, הוא ישמח לדעת על כך:
kovyaniv01@gmail.com
אתם מוזמנים! תיהנו!
יניב משתתף מזה מספר שנים בסדנת כתיבת שירה
למתקדמים בבית אריאלה בתל-אביב בהנחיית המשוררת רחל
חלפי.
הנשיקה הראשונה (שאת יזמת) היתה מתחת לעץ ליד מוזיאון תל אביב.
בכל פעם שאני עובר שם אני מצלם אותו. למזכרת. אני מתפלא שהוא
עדיין קיים. הרי עצים באים והולכים לפי מצבי הרוח של
העירייה...
|
ככל שמתעמקים במחשבות - לכאורה כדי למצוא פתרונות יצירתיים
וטובים למה שהן מעלות - מוצאים את עצמם בני האדם רק עסוקים
יותר ויותר בדברים שהם נסתרים, בדברים שנועדו לא להיות בעלי
פתרון אחד ברור ובהיר.
|
בסוף היום התיישבתי לי על אבן
זה זמן שמבקש לשקוע ולחלום
|
לאקי הוא כלב בר-מזל, חשב לעצמו ולכן הוא תמיד יזכה לפינה חמה,
לליטופים, למזון ולשתייה, לקורת-גג כשצריך ולכיפת שמיים מעליו
כשאפשר.
|
הוא החליט לצאת מהארון קְבַל עם וְעֵדָה. בעצם, קבל עם
ופייסבוק.
|
כל החיים שלה היו בנויים על השאלה הזאת.
|
"אתה בדרך הנכונה, אתה בדרך הנכונה וגם אם תטעה בדרך או תתעה
בדרך, גם אם תיפול ותיפצע, אתה תקום ותמשיך".
|
ואני מנסה לעשות סדר בתוך אי הסדר ואין לי מילים יותר
להסביר לעצמי על לינקים מקושרים מבלבלים
עולים ויורדים באנרים מגבילים אותי
יותר ויותר אייקונים זוהרים
|
אני מתגעגע לניתור של הנחליאלי
ולשחור-לבן שלו.
משהו ברור ומוחלט
מגיע כשמתקרר ומשובב את לבי.
|
והאדם בכללותו
הוא עולם תלת-מימדי
שנמתחים בו צירים בין הקצוות המנוגדים
ועל כל ציר וציר
יש כפתור לויסות עצמי.
|
ונדמה לפעמים,
כי כלום לא השתנה
ומתחת לשמש עדיין רואים
את אותם פרצופים מוכרים
|
פעם היה בנאדם שקראו לו אני
ואני נעלם מהמרחב שביני לבינו.
היינו פעם קרובים. אני ואני.
בעצמי לא ידעתי לאן ללכת,
אך נשבעתי להמשיך לנוע.
|
שאהיה חזק,
שאמשיך,
שאמצא,
שיהיה לי מה לחפש
|
אז מחייך לי פתאום האיש,
שעד אמש היה מזעיף פנים
ורוחו נכאים ועיניו כבושות בריצפה,
אך עתה הוא מסביר לי פנים ועיניו מאירות.
|
לו רק היית
המים היו נעשים צלולים
|
אֲנִי מוֹדֶה
מוֹדֶה אֲנִי
בְּמִגְרְעוֹתַי
כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹדֶה עַל
מַעֲלוֹתַי
|
בְּתוֹךְ כָּל הַשְּׁטָחִים הָאֲפֹרִים
בְּתוֹךְ כָּל הֲלֹא שָׁחֹר וְלֹא לָבָן
אֲנִי עוֹש-ֶה לְעַצְמִי
שֶׁטַח יָרֹק
|
אֵיךְ יָכֹולְתְּ
אוּלַי קָלַטְתְּ אוֹתִי בְּזָוִית-הָעַיִן
אוּלַי חַשְׁתְּ בְּצִימְאוֹנִי
בְּעֵינַי שֶׁיָּצְאוּ מֵחוֹרֵיהֶן
|
מְדוּרָה שֶׁהֶעָשָׁן שֶׁלָּהּ לְעוֹלָם לֹא יִתַּמֵּר
מַעֲלֶה
לְעוֹלָם לֹא יִרְאֶה אוֹתוֹ מָטוֹס אוֹ סְפִינָה חוֹלֶפֶת
|
שׁוֹמֶרֶת אֶת הַקְּלָפִים קָרוֹב לֶחָזֶה
אֵין כְּנִיסָה לֶשֶׁם
|
סָגוּר בֵּין כְּתָלָיו
כְּתָלָיו סוֹגְרִים עָלָיו
אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא
|
הִבְטַחְתְּ לִי
כְּשֵׁם שֶׁהָיָה לָךְ טוֹב
כָּךְ שׁוּב יִהְיֶה לָךְ
כֵּן, יִהְיֶה לָךְ טוֹב
|
אני תוהה עד כמה ילד מתפרע בו
מתפקע מצחוק בו
אבל נתון בשלשלאות
|
אבל אני
כל-כך כל-כך
רוצה להיות
כמוהו
|
מנסה לשחות
עם ידיים קשורות מאחורי הגב
הרגליים מתנועעות בפראות
הראש נאבק להישאר מעל המים
|
אדם שאינו יודע
מה מקומו
עלול להרגיש
שאין לו מקום בכלל
|
ושואל אותי: "אייכה?"
הייתי מסתתר מאחורי עץ הדעת
ומחריש.
האימה היתה חזקה מהפיתוי לצאת ולהעז.
|
אהבה - ואין לה על מה ללכת
אם עליי או עלייך, אם בינינו או מעלינו
כי אין גשר חזק דיו
להעמיס עליו שאלות כאלה
|
בָּרֶגַע הַזֶּה מַמָּשׁ
לְהַרְגִּישׁ אֶת כַּף-יָדֵךְ הַחֲמִימָה
לָדַעַת
|
לדעת אך זאת:
אני לא יכולתי להציל אותך
|
רציתי לבהות בו
עד שעיניי יכחילו כרקיע השביעי
עד שייספג הַכֹּל
עד שארעד מהתרגשות
|
על אי בודד
בלב אוקיינוס רועש
רק קוקוסים ומדורה קטנה
ועשן
|
ש-וֹחַחְנוּ עַל טַעַם הַחַיִּים
לֹא, הוּא לֹא קוֹקָה-קוֹלָה
וְלֹא הַמְבּוּרְגֵּר כָּפוּל נוֹטֵף רְטָבִים
וְתוֹסָפוֹת לְמִינֵיהֶן, לֹא, הוּא לֹא נִמְצָא בַּמָּזוֹן
|
ולפעמים פניך מאדימים ממאמץ
גרונך ניחר מצעקות
כפות רגליך נסדקות
ואיש אינו רואה
|
המורכבות הבלתי נסבלת הזאת
מתישה -
|
לא.
לא הייתי רוצה לשנותך.
לא הייתי רוצה לגרוע ממך דבר
ואף לא להוסיף לך מאומה.
|
אם היה בך חום
הרי שציננת אותו
|
לא קיבלת את מנחתי
פניי הושבו ריקם
לא רצית להיות מלכה
הסתכלת על השרביט שהבאתי לך
|
את יושבת
על הגדה
וברכייך בחיקך
|
את שהיית בשבילי
שמש ירח וכוכבים
הפכת בִּבְלִי-מֵשים
חצי ירח שקוף
|
הכל קורה כשאת
לא כאן
הכל ממש מתחת לאף מתחת לעיניים
הכל בהישג יד
|
ממתין לנשיקת אהבת אמת
שתהפוך אותי מצפרדע לנסיך
שתעשה אותי אחר
בלתי מנוצח
|
אתה שהיתה לך ראשית
ולא תהיה לך אחרית
|
כשביקשתי לַחְסוֹת בְּצִילֵךְ
לשאוף אל קרבי משהו מניחוח גופך
הָדַפְתְּ אותי לאחור
|
לֹא אֵלַי תְּשׁוּקָתֵךְ
וַאֲנִי לֹא אֶמְשֹׁל בָּךְ
לֹא חָלַקְנוּ גַּן-עֵדֶן
|
כְּשֶׁהוּא בָּא לְלֹא הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת
אַתָּה בָּאֶמְצַע מַשֶּׁהוּ
לוֹבֵשׁ חֻלְצָה
|
כֵּן, כָּךְ לְלֹא אַזְהָרָה
לְלֹא הֲכָנָה מֵרֹאשׁ
בּוֹקַעַת הַשִּׁירָה הַזֹּאת
מִתְגַּבֶּרֶת עַל שְׁאוֹן הָעִיר
|
מְנַסֶּה מִפֹּה, מְנַסָּה מִשָּׁם
מְנַסֶּה מִכָּל מָקוֹם
לְהַחֲיוֹת אֶת רוּחוֹ, לְרוֹמֵם אֶת נַפְשׁוֹ
לִזְקֹף אֶת גַּבּוֹ
|
לַחֲשֹׁב בְּקָטָן.
אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתִי עַכְשָׁו
|
הַמִּכְנָסַיִם שֶׁלָּךְ מְכַסִּים בְּקֹשִׁי
אֶת הַמָּקוֹם עָלָיו נָהוּג לָשֶׁבֶת
|
עֵץ הַבְּרוֹשׁ בַּמֶּרְכָּז הִתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ אֶת
צַמַּרְתּוֹ
יוֹדֵעַ הֵיטֵב מָה עָתִיד לִקְרוֹת
זוֹכֵר אֵיךְ הָאוֹר מִדַּי עֶרֶב מוּעָם בַּשָּׁעָה הַזֹּאת
|
שם הזיכרון לובש דמות
משהו מוחש
מתחיל ללכת יחף
באין מפריע על החוף
|
בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר
עֵת אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נִפְרֶדֶת מֵהָעוֹלָם
וְאוֹר חִוֵּר מַתְחִיל לַעֲלוֹת
אֲנִי מֵקִיץ מִשֵּׁנָה טְרוּפַת-חֲלוֹמוֹת
|
בלב חשוף לצאת אל תום אשמורת אחרונה
כשהאור רק עולה על העולם
|
רק איתך ידעתי טעמו של חטא
מתוק וחריף בה בעת
|
הבדידות היא תולעת
צוללת למעמקי פרי הדעת האסור
בקצה פיה היא מפרישה רוק
אנזימים לפירוק
|
כשבמראה משתקפת בבואתי,
כשהבגדים עולים על גופי
|
מישהו אוהב אותי בחינם
ולא איכפת לו בן כמה אני ומה גובה ההשכלה
מה הניסיון שלי במערכות-יחסים
וכמה אני טוב במיטה
|
ואני מבוגר רך במילים
נסוג פנימה ונאלם דום.
|
בְּכַפּוֹת-יָדַיִם חֲש-וּפוֹת
לַחְפֹּר גֻּמָּה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת
לַהֲפֹךְ אֶת הַבִּלְתִּי-מֻשּ-ָג לָאֶפְשָׁרִי
|
ביום שבו אלוהים יפסיק להאמין בעצמו
יחזור לנו פתאום החשק לשחק.
זה יהיה היום שבו נלעג כולנו לעירום של המלך
ונבין שכולנו, למרות הכל, עדיין שוטים.
|
המקום שבו ישבתי אתך
עכשיו די שקט
החיים הפכו לי את הבטן מאז
זוכר איך ישבנו בניחותא בחוץ כדי שתעשן
|
במגע מבטך
מקצה החדר או מקצה העולם
|
בואי, הראי את עצמך
אני אתן לך במה
|
מבט ילד קט
תם
חף מפשע
רעב למגע
|
אחר-כך הייתי צריך
ללכת יחף
על הרסיסים
|
בְּנַפְשִׁי יֵשׁ
מַעֲרֶכֶת שֶׁל כְּפוֹרִים
חֶלְקָם גְּדוֹלִים חֶלְקָם קְטַנִּים
|
עתה הוא מנסה לתפור
בחוט וּבְמַחַט
כְּסוּת חדשה
|
בעל ידיים טובות
בוא והתקן לי מראה
|
שעת הדמדומים שלפניו
צובעת את שמיי בפסים ארוכים של שמש אחרונה
אחר-כך
הוא סוגר עליי בעלטה מוחלטת.
|
בפעם הבאה שאפול
אל תתאמצי להושיט לי יד
כי הפעם הבאה
תהיה שונה
|
איש אחד
יושב בצד הרחבה
של היכל התרבות
|
אִשָּׁה בָּש-ָר וָדָם
שֶׁקּוֹנֶה נְיַר-טוּאָלֵט בַּסּוּפֶּר
וּמְדַבֶּרֶת בַּטֵּלֵפוֹן
עִם אִימָּא שֶׁלָּהּ
|
כל הזמן הזה לאורכו ולרוחבו
שלא היית איתי שלא הייתי אתך
צייצו הציפורים על העצים כהרגלן
הגשם התנקז לאורך מרזבים
|
כְּשֶׁגִּלְגַּלְתְּ אוֹתִי
מִלְּמַעְלָה הַצִּדָּה
מֵהַצַּד לְמַעְלָה
מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה
|
ולפעמים הגעגוע
כל-כך צורב
אבל הוא לא ישיב
את מה שאיננו
|
כשאין איש איתי
ושוב יורד עליי
ערב חד-פעמי
|
לו רק היו לי כנפיים,
הייתי זה מכבר דואה מעל הכל.
|
לו רק היו לי כנפיים,
הייתי זה מכבר דואה מעל הכל.
|
החיים לעתים
מקרבים אותי אל פי התהום.
מעליה מתוח חבל דק.
|
לו רק היו לי כנפיים,
הייתי זה מכבר דואה מעל הכל.
|
הנה אני גוחן מעליה,
כמנסה לאמוד את עומקה.
הנה אני נאחז בחבל,
לא מרפה.
|
מלמטה עולים אדים,
נושפים עליי;
לו רק היו לי כנפיים,
הייתי זה מכבר דואה מעל הכול.
|
ראית די שמעת די
מיששת די
הרחת וטעמת די
עתה אתה מפציר בעולם הזה
|
מִי שֶׁמְּנַסֶּה לִרְדֹּף צֶדֶק,
סוֹפוֹ שֶׁיִּרְדְּפוּ אוֹתוֹ
סוֹפוֹ לַעֲש-וֹת מַעֲש-ִים שֶׁיּוֹבִילוּ אֶת סוֹבְבָיו
לְדִכּוּי רוּחַ-הַלְּחִימָה שֶׁלּוֹ
|
לֹא חַשְׁתִּי כְּלַפָּיו דָּבָר מִלְּבַד
רֶגֶשׁ שֶׁל הַכָּרַת-תּוֹדָה
|
הַיַּנְשׁוּף לֹא יָשׁוּב הַלַּיְלָה
זֶה הַלַּיְלָה הַקָּצָר בְּיוֹתֵר בְּשָׁנָה
וּמְלַאכְתּוֹ מְרֻבֶּה.
|
עַתָּה הָרוּחַ מְש-ַחֶקֶת
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת לָהּ מִנֶּגֶד
הַשָּׁמַיִם מִתְמַלְּאִים עֲנָנִים
|
הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי
אָמַר הַתַּפּוּז לְמִי שֶׁקָּטַף אוֹתוֹ
וּבְכָל זֹאת אָסַף אוֹתוֹ הַקּוֹטֵף
|
הירח הולך ומתמעט
האור הולך ומסתלק ממנו
אני מכסה את פניי עם אותן כפות ידיים
שנגעו בשלך
|
הטי לבך לתרמיל שעל גבם
כמה הוא מחורר
כמה משא שהינו מיותר להם נושר מלמטה
וראי נא את גבי השחוח תחת עול קיומי
|
והרעב שלי והתיאבון שלי
זעקו יותר מן האיש על הגשר
עם הפה האליפטי
|
וְאֵין מִי ש-ִיחוֹן אוֹתוֹ
וְלֹא יִהְיֶה מִשְׁפַּט חוֹזֵר
הֲרֵי הוּא הָיָה הַקָּטֵגוֹר וְהַשּׁוֹפֵט
וְהַנֶּאְשָׁם
|
הַחַיִּים אֵינָם תָּכְנִית כְּבַקַּשָּׁתִי
אַף לֹא קְרוֹבִים לְזֶה
|
החיים זה עכשיו
ליד הזבוב שנח על הגדר
והנה הוא איננו
|
אז לעיתים
כשמנקרת בי השאלה
אם נועדתי לעולם הזה
|
הייתי רוצה להכאיב לָךְ
בדיוק במקום בו פגעת בי
|
לומר שאת לא יכולה ואת לא יכולה ואת לא יכולה
הכי קל בעולם
|
כשמתבררים מימדי הזוועה,
מאוחר כבר מדי בשביל לתקן.
|
וְאִם אַתְּ הוֹלֶכֶת עִם מַחְש-וֹף נָדִיב בַּחֻלְצָה
אָז מָה?
|
כָּל אָדָם יוֹדֵעַ
שֶׁהוּא מֻפְרָד.
שֶׁהוּא יְחִידָה אַחַת שְׁלֵמָה
מֻרְכֶּבֶת כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה
|
נלחם יום אחר יום
בשיניים ובציפורניים
נאחז בזיזים לחים חלקלקים
|
אַל תֵּחָש-ְפוּ בְּפָנַי
כִּי רֹאשִׁי מָלֵא בְּמַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת
וּטְפָרַי כְּמוֹ שֶׁל חַיַּת-טֶרֶף
יִנָּעֲצוּ בָּכֶם וְלֹא יִרְפּוּ
|
כַּאֲשֶׁר הַזֵּעָה מֵהַנַּקְבּוּבִיּוֹת
הִדְבִּיקָה גּוּף לְגוּף
כֹּבֶד מִשְׁקָל גּוּפָהּ לֹא הִכְבִּיד עַל שֶׁלּוֹ
|
ושוב את שולחת לי שאריות
טפטופים
ושוב כבודי העצמי
צורח מִן הַפְּנִים, אל תיתן לה, אל תיתן
|
זְוָעָה מִתְרַחֶשֶׁת עַל מִפְתַּן בֵּיתִי
מִדֵּי יוֹם הִיא מִתְרַחֶשֶׁת
עוֹלֶה וְיוֹרֶדֶת
מְפַרְכֶּסֶת כִּיצוּר חַי
|
הנער קורא: זאב, זאב,
אבל איש אינו מבחין בךָ.
|
אני רוצה לצאת מזה
אבל בלי לדעת מה זה הזה הזה
אני לא יכול לצאת מזה
|
תן לזמן זמן
תן לו קצב משלו
הבט בו מן הצד
|
עֵת יִשְׁקַע הָאָבָק
מֵאֲחוֹרֵינוּ
תִּתְבַּהֵר הַתְּמוּנָה
נוּכַל לִרְאוֹת
|
בצבעי מים
את טובלת מכחול עדין
ועוברת איתו על הדף
|
חיפשתי אותך
במשעולים אשר הותוו בחול הרך.
אקליפטוסים סוככו עלי
וענפיהם הדקים רשרשו ברוח.
|
עצמי ובשרי חלק ממני
לא תהיי לעולם
כי כל גוף לגופו של עניין
כל גוף לגופו של דבר
|
בלילה במדבר כשאינכם מחוברים
שִׁכְבוּ על החול הרך
והשאירו בו
סימנים לקווי המתאר של גופכם
|
יום אחד אתה תתעורר
על החיים שלך
ותראה איך ניתן לאחוז בהם בחופשיות
ולא במאמץ אינסופי עד כדי כאב
|
בכל מקום בו נגעו אצבעותיי במקלדת
חשבתי עלייך
|
טַעֲמֵךְ מַר בְּפִי
כְּטַעֵם לַעֲנָה
מָרוֹר צוֹרֵב אֶת לְשׁוֹנִי
|
איש מהם לא מבין
שחמלה היא קודם כל
כלפי חסרי-הישע
ורק אחר-כך לבני-אדם
|
להיות שולם-שולם לעולם
איתךָ.
|
נשאר ילד בפנים
נשאר בפנים ילד
שרוצה לעשות
מה בא לו בראש
|
יצאנו לטייל
בשדרה.
אט-אט
דעך היום
הבוהק
|
יש חלומות העולים מתוך אכזבות,
מבין שברי הכלים והפרת הכללים,
יש משאלות אשר צומחות מתוך ההריסות
של כל האתמולים.
|
הם מדברים בשפתך
בניב מקומי מדוייק שאי-אפשר לטעות בו
|
בקרים אפרוריים כאלה
שמתחילים בארבע בבוקר
כשעדיין חשוך בחוץ.
|
תְּבוּאָה לֹא קָצַרְתִּי
לֹא רִנָּה לֹא דִּיצָה לֹא גִּלָּה
פֵּרוֹת שֶׁהֵנִיבוּ הָאִילָנוֹת בַּשּ-ָדֶה
נִשְׁאֲרוּ בֹּסֶר, נוֹתְרוּ בְּאִבָּם
|
זר לא קשור זר כתוב כאילו הדף הוא כל כולו של אותו זר
פתוח חשוף ואין אסיסטנט למנתח שיבוא לתפור ולהלחים
|
אֶמֶשׁ, כְּשֶׁוִּתַּרְתָּ עָלַי
הָיָה זֶה לִפְנֵי רֶדֶת-הַחַמָּה
לִפְנֵי הִשְׁקִיעָה הַגְּדוֹלָה
וְיָצָאתִי מֵחַדְרְךָ מוּבָס
|
לֹא-כְּלוּם
לֹא, אֵינְךָ רוֹצֶה מִמֶּנִּי כְּלוּם
הָאֲווִיר בֵּינֵינוּ מִתְמַלֵּא
|
אני מונה את השניות, הדקות, השעות
בטרם יקיף אותי
מכל עבר.
|
אני חושב על כל מה שכתבת
שירד לטמיון
|
מתי שוב תיתן לי במתנה ספר שירה, רומן או משהו אחר,
מתי תבוא שוב כדי שאוכל להגיד לך עוד כמה מילים
כי לא הספקתי, גדי. סליחה.
|
בְּכָל מָקוֹם זֶה מוֹפִיעַ
לְלֹא הַתְרָאָה, לְלֹא הַתְרָעָה
זֶה תּוֹפֵס אוֹתְךָ
בִּנְקֻודּוֹת הָרְגִישׁוֹת בְּיוֹתֵר
|
עף על עצמי
מכל פירור של תשומת-לב
|
כן כל היפות כבר נשואות פלוס
כל היפות והחכמות וטובות המראה
וטובות הלב
כבר במקום אחר בלתי מושג
|
כשרוצים להראות לך
קור וקשיחות
מצליפים בך
בשוט עם דוקרנים
|
בחוץ תענית אסתר תמה
הסכנה חלפה
ואפשר לחגוג את פורים
|
השקט הזה בראש
כאילו משהו הצטלל
משהו מן הים האדום
נפער נפתח לשניים - ניתז עד אליי
|
אנה אלך? אנה אפנה את קריאתי? את קריעתי?
את נשמתי? את מחמל נפשי?
|
כשאת מסרבת להציל אותי
פעם אחר פעם
ראשי נתקע מתחת לרפסודה
מחפש נואשות מים פתוחים
|
הלעג חורץ בגופי שריטות עמוקות מאין כמוהן
חיית-טרף בתוכי משוועת להסתער
|
שאפתי אל קרבי שוב
בפעם האחרונה
|
כתיבה תמה אבל
כבר לא נאיבית,
משתוללת כמו סופה על הר
והתבל כולה לרגליה.
|
הוּא מַמְשִׁיךְ לִצְעֹק
שֶׁסַּכָּנָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה
שֶׁאִם אַמְשִׁיךְ
יְבֻלַּע לִי
|
לִפְעָמִים אָדָם צָרִיךְ
לִרְאוֹת אֶת הַקַּרְקָעִית
בְּמוֹ עֵינָיו
|
כָּל אֶחָד וְהַפִּסְגָּה אֵלֶיהָ הוּא נוֹש-ֵא אֶת עֵינָיו
כָּל אֶחָד וְהַסִּבָּה שֶׁלּוֹ לָקוּם בַּבֹּקֶר, כָּל בֹּקֶר
|
סוֹפְסוֹף אֲנִי יָכוֹל
לְחַבֵּק אוֹתְךָ
מִבְּלִי לַחֲשֹׁב
|
לָלֶכֶת לַעֲש-וֹת כְּבִיסָה
לַעֲש-וֹת כֵּלִים
לַעֲש-וֹת אַהֲבָה
|
לוּ רַק הָיִית קְצָת שֶׁלִּי
קְצָת יוֹתֵר מֵעַכְשָׁיו
הָיִינוּ מִסְתַּגְּרִים בְּחַדְרְךָ
וּמֵעַמְעַמִּים אֶת הָאוֹר
|
לִפְעָמִים אֲנִי מַגִּיעַ.
לִפְעָמִים אֲנִי ש-ָם
|
לֹא לָדַעַת
מָה יָבִיא הַמָּחָר
רַק לְנַחֵשׁ בְּלַחַשׁ
לְהַמְתִּיק סוֹד
|
בִּכְאֵב חוֹתֵךְ בַּבָּש-ָר הַחַי
בְּסַכִּין בִּלְתִּי-נִרְאֵית
עֲקֵב אַכִילֵס
מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
|
אֲנִי מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִי
מִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ גּוּפִי
מְנַסָּה לְהַחְנִיק זְעָקָה
|
לֹא תִּהְיֶה שׁוּב אַחַת כָּמוֹהָ
שֶׁתֵּדַע מָה טוֹב
שֶׁתַּפְרִיד מִמֶּנּוּ אֶת הָרַע
|
לֹא, מֵעוֹלָם לֹא נָתַתְּ לִי מִקְלָט
אַף לֹא לְרֶגַע
לֹא, מֵעוֹלָם חֵיקֵךְ לֹא נוֹעַד לְרֹאשִׁי
|
פתחתי את אגרופיי
שלא יהיו כפות ידיים קפוצות
דרוכות ששות אלי קרב
|
העניין הוא, יקירתי
מחמל נפשי,
שלאהוב אותך היה משימה בלתי-אפשרית
ולכאוב את היעדרך הינו כאב מתמשך
|
לאהוב ולכאוב אותך
באותה נשימה
זה לנוע בשני כיוונים מנוגדים
|
הכל בידיים שלך
הכל את יכולה
|
שירת יומי מתחברת מעצמה,
רצה לאורך נהר פרוע,
כתובה על קני הסוף וגדות הגעגוע
לכל מה שלא יהיה לי לעולם.
|
הוא הלך לאיבוד
אפילו שכולם אמרו לו לחזור
הוא המשיך לאיבוד צעד אחר צעד
אפילו שידע שלא יגיע
|
כשאתה לא מבין אותי
יורדות כל המילים לטמיון
אוזל הצבע מלחיי השתיים
ההתלהבות שהייתה בתחילת השיחה
|
כשאני מתאמץ
לשאוב מן הפְּנִים
את האמת
ואת מסיטה את המבט החוצה
|
לגעת בו בטרם ערב יורד
על העיר
|
להחזיק אצבעות
להחזיק ידיים
להחזיק מעמד
|
בין אנשים זורמים
את לכודה
קירות שקופים סוגרים עלייך
|
לא לעשות דבר
מלבד לרבוץ שם בחוסר-מעש
|
אהבה עצמית לא יכולה
לא היא לא יכולה
לשגשג באקלים כזה
|
לו רק הייתָ פֹּה
וודאי היית לי פֶּה
וודאי היית שותק עבורי
היית מוציא ממני בכוח את כל מה שדָרוּס בפנים
|
האפשרות לחלום בהקיץ
לא ניתנת לי אלא ברגעים מסוימים,
הבזקים של חופש עולים מול עיניי,
האופק נפתח מול ידיי.
|
לכתוב בבוקר
כאילו אין מחר,
כאילו רק היום,
רק הרגע הזה קיים בעולם כולו.
|
קִירוֹת זְכוּכִית שְׁקוּפִים
חָשׁוּךְ
בָּלוֹנִים תְּלוּיִים בְּכָל צַד
צִבְעוֹנִיִּים
הָיָה לָךְ יוֹם-הֻלֶּדֶת
|
נראה שאיבוד זה ללכת
ללכת לשם
בלי לדעת לאן
ולא יימצא שם דבר
|
האם אפשר לעצום את העיניים?
האם אפשר עכשיו?
להרגיע את הלב הפועם בחוזקה
להשקיט את הרגל הקופצנית
|
ערב יורד על העיר
לאט-לאט התכלת בשמיים
מתחלפת בכחול כהה
המנגינה הפנימית מחשיכה
|
אָמַרְתְּ לי פעם: "אתה מיוחד, יש בך תּוֹם"
כל-כך לא רציתי להפוך את האותיות
|
לפעמים זה מעייף
להיות עצמי
אתה יודע?
אני שואל את עצמי
|
חייך כרוכים בחיי
חיוכך מניע
גם את גלגלי השיניים החורקים ביותר
|
כֵּן, כְּשֶׁהַכֹּל עוֹמֵד לְהִסְתַּיֵּם
אַתָּה מַתְחִיל לְהָבִין.
|
אֵי-שָׁם בְּתוֹךְ יַעַר עָבוֹת
דַּרְדְּסַבָּא וַדַּאי מְבַשֵּׁל בְּתוֹךְ סִיר גָּדוֹל
שִׁקּוּי פְּלָאִים, שִׁקּוּי שֶׁיַּצִּיל אֶת הָאֱנוֹשׁוּת
|
הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹצֶה
לְהַרְאוֹת לְךָ
רַבִּים מִסְּפוֹר
|
מָתַי תִּזְכְּרִי אוֹתִי
מָתַי תִּשְׁכְּחִי
|
בָּךְ לָגַעַת לְלֹא סִימָנֵי-שְׁאֵלָה
בְּפַשְׁטוּת וּבָרוּךְ
|
ציפיתי למצוא אצלך
אמבטיה חמימה.
פשטתי כבר הכל
הסרתי כל כסות
|
מגדלור אחד בנמל
שומע הכל.
|
להחזיק אותך
על הידיים
עולם קטן - גדול שֶׁכָּמוֹך.
|
למה אתם לא מניחים לי, רגשות נוראיים?
למה אתם מתפזרים, לא שפויים באפילה המתנפלת עליי?
במה פשעתי?
איך אציל את עצמי מידיכם?
|
סוכן כפול בין אבסטרקט לבין מוחש
יודע כל שולף מן השרוול
מכשיר הקלטה
מצלמה ננסית
|
וכפות רגלינו האנושיות שאין בהן טופרים
ואין בהן הרגל להיאחז במשטחים חלקלקים
|
וְאוּלַי כָּל נִסְּיוֹנוֹתַי לְהַעֲלוֹת עַל הַכְּתָב
אֶת חֲוָיוֹת חַיַּי הַשּׁוֹפְעוֹת בְּכָל הַטּוּב שֶׁיֵּשׁ
בָּעוֹלָם
הַמְּלֵאוֹת בְּכָל הַכְּאֵב וְהַיָּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
|
האהבה הרטובה נכנסת בשקט,
מנערת מבגדיה את הגשם
ומשאירה בחוץ את השרב שנשבר.
חול דק שרוי עדיין על הריסים שלה,
אך פרט לכך היא נקייה מאוד.
|
על הרגש הזה, שמצא לעצמו מקום,
פינה חמימה ומחסה.
עכשיו הוא מתאושש. עכשיו הוא מנסה מחדש
להתמלא.
|
שְׁנֵינוּ כְּבָר יוֹדְעִים
שְׁאֵלָה גִּשְׁמֵי בְּרָכָה
|
כבר עבר בו האור מקצה המנהרה ושוב כבה
ושוב נדלק ושוב הוא מהתל בו
ושוב איננו יודע אל-נכון אנה הוא בא
|
המתנת לי במטבח.
הסתכלת מסביב
לוודא שלא שכחתי
דבר.
|
מילים אינן דבר של מה בכך
אמנה אותן
אדע אותן עד כלות
עד קץ כל הקיצין
|
מילים מתכופפות תחת הנטל
כורעות תחת אוקיינוסים
לא שקטים
גואות עולות אל פני השטח
|
נלחם על חיי
כנגד כל הסיכויים
נפשי בנפשי נלחמת
יוצאת חורצת את הדין
|
מן הלב
בוקעים קולות
שהיו דוממים
ועתה הם חיים רוטטים
|
מקומות שֶׁטָבַעְתְּ בי
סימנים שלא יִמָּחוּ
גם אם אקרצף במלוא-המרץ
היו ועודם נקודות רוטטות
|
לזאת שרואה הכל
ומחפשת ומחפשת
אותך בקטנות
ולא מחסירה דבר
|
מתחת לדברים
יש אותות וסימנים
יש רבדים על גבי רבדים
יש גרעין חשוף
|
כשהוכחת לי את עצם היותנו מופרדים
הִכְּתָּה בי ההכרה
דבר לא יושב אל כַּנוֹ
|
בעיניים שוקקות
נמשיך לבלוע את העולם
כולו
|
נפשו של משורר
אינה שוקטת אינה רוגעת
אינה יודעת מנוחה
|
נרקיס מתבונן בבבואה שלו
והוא נורא מבסוט
עלי הכותרת שלו כה יפים
הכתר במרכז
|
איך שרפתי את עצמי
וכל גשר שחיבר ביני לבינךָ
תלוי עכשיו כחוט חרוך
מעל הבקע.
|
לימדת אותי קירבה מהי
איך לגעת, איך להיות נגוע,
לימדת אותי קשר-עין מהו
למדתי על בשרי ומתוך שתי עיניי מבט אוהב מהו.
|
תמיד אמרת לי
שזאת העת לטייל בעיר האורות,
לראות איך האור נמוג מנוטרדאם
בשקיעה.
|
וכאילו אין בזה כלום
וכאילו יש בזה הכל
|
שתה קפה שחור
חזק.
קרא בתחתית הספל
את הצפוי לך.
|
עַד כַּמָּה רְחָבוֹת הַכְּתֵפַיִם
עַד כַּמָּה עָמֹק הַנָּהָר
|
והכל נכון ואת יפה
והכל נכון ואת אישה
|
בבית חולים גדול אני נשבה
נופל מגובה הפנטזיות
מטה-מטה עמוק
אל בין הסדינים
|
אֲנִי עוֹקֵב אַחֲרַיִךְ
כְּשֶׁהַנָּהָר גּוֹאֶה
עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
|
הענפים ישרטו אותך, הנחלים יצננו את הכאב,
אוויר נקי יחדור לריאותיך ואתה תשאף ליותר.
|
מה עורי לי?
כסות מחוררת
מילים דקות מנסות לשווא
מותחות עצמן שתי וערב
|
היום מדפים מלאים גדושים ארגזים עמוסים מתפקעים
בכל טוב? בכל רע? בשניהם גם יחד?
איש אינו יודע, איש גם לא יידע
|
עֵת הִסְתַּכַּלְתִּי עַל הַתִּקְרָה
וְהִיא נוֹתְרָה אֲדִישָׁה אֵלַי
כְּמוֹ כֻּלָּם
דִּמִּיתִי בְּעֵינִי-רוּחִי
|
פָּתַחְתִּי לָךְ דֶּלֶת
פָּתַחְתִּי אוֹתָהּ לִרְוָחָה
בָּטַחְתִּי בָּךְ
|
בעולם משל עצמו
חי בחוקיות שאינה כתובה
עם פנטזיות נטועות בעבר
וכאב שאין לו חיבור
|
דם ניתז מן הפצע -
כהה להחריד.
מנסה לשים חוסם עורקים לבד
לקשור אותו חזק.
|
הדקירות בלב עדיין מורגשות, כאילו זה עתה ננעצו בו, כאילו זה
עתה. כאילו -
איך להניח פה יסודות לדבר חדש, איך להתחיל מהתחלה שוב
|
איך זה שהטוב מתפוגג
נמוג כהרף עין
|
כַּאֲשֶׁר שׁוּב וְשׁוּב
אַתְּ לוֹעֶגֶת לְמֻגְרְעוֹתַי
עוֹש-ֶה מִמֶּנִּי קָטֵן מִנְּמַלָּה
שֶׁיּוֹדַעַת לְדַבֵּר רַק עַל עַצְמָהּ
|
ושום דבר אינו גלוי ובהיר ושום דבר אינו חד-משמעי
תיקים לאלפים
|
כהרף-עין פורשת כנפיים
והקקטוס שלא הספיק להיפרד
ממתין לבאות.
|
עמי ותמי היו רעבים
הם חיפשו עורבים
שיוכלו לתת להם
מספר מטבעות.
|
ואיך לעזאזל מצליחים ליהנות מהטבע העצמי
ואיך דוברים בשפתו
|
וליבו הפועם בחוזקה
רק משתוקק לזוג-עיניים אחד
שיראה את כל זה
|
בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה
קוֹלְטוֹת כָּל פְּרָט וּפְרָט
מִזַּחַל יָרֹק שֶׁנָּפַל עַל עָרְפִּי
עַד אַחֲרוֹן הַפִּילִים גְּדוֹלֵי-הַמְמַדִּים
|
כאשר גאו המים
והסכר לא עמד בפרץ
את לא הבחנת בשיטפון
הממשמש ובא
|
אמרתי לעצמי:
שמש היא סימן לחמסין.
חשבתי על השפעות מזג האוויר
|
רַבּוֹת הֵן דְּרָכַיִךְ
בַּגֵּיאָיוֹת, בַּמִּישׁוֹרִים, בְּפִסְגוֹת הֶהָרִים
מִתְפָּרֶשֶׁת אַתְּ עַל כָּל הַשֶּׁטַח
לֹא מַשְׁאִירָה מָקוֹם לַחֲרָטָה
|
רַק רָצִיתִי
רַק רָצִיתִי לָדַעַת
אִם שְׁנֵינוּ בְּאוֹתָהּ סִירָה
אִם שְׁנֵינוּ חוֹתְרִים יַחַד
|
לכאן הגענו
צרובי-שמש
בעיניים כלות
ובטן מקרקרת
|
רָאִיתִי אוֹתוֹ שׁוֹכֵב עַל הַצַּד
רֹאשׁוֹ שָׁמוּט זְנָבוֹ מוּטָל לְלֹא רוּחַ-חַיִּים
|
הייתי רוצה
לשוט איתך בכל הימים
|
בְּלֹא-כְּלוּם
לִפְרֹש- אֶת הַזְּרוֹעוֹת
וּלְחַבֵּק אֶת הָאֲוִיר הָרֵיק
|
ערב מִתְמַהַמֵהַּ לרדת לא יודע אם בא זמנו או טרם
רז אחד נגלה על אוזני חושף פני ילד רך בִּפְנִים
|
רציתי לחוש את ניחוח הבושם
את רכות המגע
את עוצמת החיבוק
אבל מפרידים בינינו
|
רציתי כל-כך
להיות קיים בעולמך
שתהיי נר לרגליי
לחלוק איתך את אותו עור
|
רציתי ממך תְּשֹוּמִי
השתוקקתי לזה כְּצָמֵא אל מים חיים
רצית ממני חזרה
נתתי לך בִּמְשֹוּרָה
|
מן הַדּוּמִיָּה
קח רק את מה שנחוץ
|
והרזים ייספגו בך
מדויקים להפליא
עד שארווה ממך נחת,
מחברתי.
|
שִׁיר בּוֹעֵט סְתָם כָּכָה
בַּמּוּזָה, בְּהַשְׁרָאָה
בְּאַמּוֹת-הַסִּפִּים שֶׁל הֵיכַל הַתְּהִילָּה
|
נִמְלַט עַל נַפְשׁוֹ
אֶל תַּרְמִילוֹ תּוֹחֵב
אֶת כָּל מָה שֶׁמַּסְפִּיק
אֶת כָּל מָה שֶׁהוּא מַסְפִּיק לֶאֱסֹוף
|
אַתְּ בָּחַרְתָּ בּוֹ - עָש-וּי מֵעֵץ פָּשׁוּט
דַּקִּיק כְּקֵיסָם
מָלֵא בָּךְ
מָלֵא בְּכָל-הַטּוֹב שֶׁלְּךָ
|
אָכַלְתִּי מִמֵּךְ בַּכַּפִּית
בִּיס וְעוֹד בִּיס
וְהַכֹּל נִמּוֹחַ בַּפֶּה
נִבְלָע בִּשְׁקִיקָה
|
וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
אַתָּה שׁוּב מוֹצֵא אֶת עַצְמְךָ
עוֹמֵד מוּל שֹׁקֶת שְׁבוּרָה
|
לֹא תִּהְיֶה שׁוּב מִישֶׁהִי כָּמוֹךְ
שֶׁתִּקַּח אוֹתִי תַּחַת חָסוּתָהּ
שֶׁתְּפַנֶּה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ מִמּוֹקְשִׁים
|
ונשאלת שאלה
שוב ושוב
לאורך חיי בני-אנוש
|
פחד שוב בא אליי
בידיים ריקות
ואין לי מה לתת לו בתמורה.
|
זה שוב אותו חושך
שוב אותה עלטה
אבל אתה השתנית
אינך אותו אתה
|
גלריה עם ציורים יפים בחלון הראווה
סגורה
חנות עציצים עם בחורה יפה בכניסה
עם רגליים ארוכות
|
בתיבת קש
לא אירא לא אפחד
הגלים ייקחו אותי
הרחק-הרחק
|
והוא יישטף אל הביוב.
מישהו עלול לדרוך עליו,
הוא כהה, לא צבעוני, לא מאיר עיניים,
חרק מאוס הינו - הפרפר שלי?
|
אולי נאריך ימים עד מאה ועשרים
לפחות,
אולי לא נאלץ לחשב את הקץ
של הריקוד הזה
|
שני ערבים עמדו בקצה השביל
פועלי בניין
דווקא אחד מהם ראה אותי משותקת
|
נשיקות מצמררות מודבקות על לחיי,
כמו בולי-דואר, כמו סימנים קטנים של אהבה,
אני מתחמם והבעה של שלווה נסוכה על פניי.
אני שוכח מעונות השנה
כי כמה וכמה נמשים מתקרבים אליי מאוד.
|
תן לזמן זמן
לעשות את שלו
שורשים יתארכו
חלומות שחלמת יבקשו אָרְכַּה.
|
תגיד, מה אתה חושב עליה?
תגיד, יש לי סיכוי איתה?
אני מספיק טוב בשבילה?
אני לא אחזור על אותן טעויות?
|
על השדרה הרחבה, בין עצי הפיקוס
מוצא את עצמי מתגעגע.
|
לְשׁוֹנוֹ אֵינָהּ מְמַהֶרֶת לָנוּעַ
תֵּבַת הַתְּהוּדָה שֶׁלּוֹ אֵינָהּ מְשִׁיבָה
כָּל אֲשֶׁר אָגוּר בְּגוּפוֹ
נִשְׁאַר מִתְאַסֵּף צוֹבֵר כּוֹחַ
|
עצים עירומים דוקרים את השמיים
ומתנועעים בשקט ברוח הקרירה.
|
תנו לי לשבת עם מחברת ועט ולהישען לאחור בכיסא.
אחגוג את החג הפרטי שלי, את יום העצמאות האישי שלי,
ארים כוסית יין אדום לכבוד הדרך החדשה שאני מתחיל היום.
|
כל-כך קרובים
באותו חדר
עם דלת סגורה
ללא מחיצה או שולחן בינינו
|
האם תישארי איתי
דקה אחת נוספת
|
גבר אחר גבר נופל בפח
במלכודת הדבש שאת טומנת ברוב תּוּמֵךְ המעושה.
|
והחמור הזה מעולם לא שמע אותך אומר לו : "בני היקר, אני אוהב
אותך וגאה בך מאוד!"
|
אני חי בתוך בית-משפט
מהמחמירים שקמו על הפלנטה הזאת
ושופט את עצמי על עצם המחשבות שלי.
|
זה רק לכאורה, כי אחרי כמה רגעים של קהות חושים מבורכת ומקלה
ומרגיעה אפילו, האדם שפגע בעצמו נשאר עם הכאב ועם הפציעה
הפיזיים ונשאר בעצם עוד יותר לבד ממה שהוא היה קודם.
|
אולי זהו סיפור חיי?
אולי באמת.
|
גם אני רוצה
להקיץ בבוקר ללא דף קודם
להתחיל דף חדש
דף חלק
|
תמונה תמימה שסיפקה לי השראה לשיר
|
הֵי, שָׁאַלְתָּ אֶת עַצְמֵךְ פַּעַם
מָה אוֹמֶרֶת הַשְּׁקִיעָה
הַאִם הַשֶּׁמֶשׁ בֶּאֱמֶת יוֹרֶדֶת לַיָּם
הַאִם בֶּאֱמֶת
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
נו, אז מצאתם
סלוגנים מתקופת
האדם הקדמון, זה
לא אומר שהם
דווקא שלי
גרפומן הסלוגנים |
|
