|
אני עדיין מנסה ללמוד להתנהג כמו בן אדם. יותר קשה
ממה שזה נראה.
"זה המוות המתקרב, לקחת אותך. את באמת טפשה אם חתמת על עסקה עם
המוות" אמרה סנואו באדישות "לחתום על עסקה איתו, כמה אנכי
מצידך. לא לתת לבני משפחתך לנוח, אלא לסבול עוד בעולם הזה,
למרות שהגיע זמנם. כמה טפשי!"
"לא רציתי שהם ימותו" אמרה הילדה.
|
האם האוגרת הייתה מנוסה בכל אלו, שכן, גם היא כאשר הייתה אוגרת
סיבירית צעירה תהתה על כך לא מעט, וכמעט בכל שגר שהיה לה, גורה
או שתיים תהו או התלוננו על הנושא.
"טוב" פתחה האם "כאשר הייתי צעירה גם אני חשבתי מחשבות דומות,
ואימא שלי ספרה לי סיפור בעניין"
|
ההורים לא הבינו. הם לחשו כמה דברים על זה שדנה הביאה אורחים.
אבל יותר מזה לא אמרו. אחר-כך הם הציעו לילדים מים. האח והאחות
סרבו בנימוס. אחר-כך הם הלכו.
"אל תביאי אותם בלי רשות יותר, טוב דנה?" שמעו אחר כך את האבא
אומר, בנימה של "הם לא יכנסו יותר לבית שלי".
|
"ספר לי, מה הם עשו לך?" שאלה, יודעת היטב, שהיא אחת מאותם
ה"הם". אבל היא החליטה לפרוש. יש שיטות טובות יותר להתקיים.
היא ניגשה אל הכירה שעמדה בפינת החדר ומזגה לו תה מקומקום מתכת
ישן ומקומט מעט.
"הם שברו את הצוואר שלה, ושתו את דמה" אמר קול נמוך, אפל...
|
יחסית לאקורו המעטים שראיתי, היה זה כהה עור, ושיערו הסתלסל
סביב פניו. כנפיו הו כחולות כהות, קשתות אדומות בשוליהן.
נרעדתי ונרתעתי לאחור. הוא העביר את מבטו על גופי, ואז הסתובב
אל לאורינקרי בחיוך, מניח את ידו על כתפו.
"אני שמח בשבילך שתפסת אותה. " אמר.
|
התיישבתי במאמץ שהשתדלתי להסתיר. לא ראיתי את פניה אבל ידעתי
שהיא בוחנת כל תנועה שלי. הושטתי את היד אל החרב. היא הרחיקה
אותה ואמרה: "כאן זה לא המערה שלכם, אקורו, אתה עדיין לא מקבל
את החרב שלך".
הופתעתי. היא ידעה אחד מהחוקים היותר סודיים של החבורה.
|
כל חרב שונה, עם אופי משל עצמה ודרך לחימה משל עצמה. למדתי את
דרך הלחימה עם אילונוקי. כל פסיק ותו, למדתי גם בעל פה את
המראה שלה, את הניצב שבה, וכן, גם את הלהב.
|
ניראה שמשהו התנועע בין השיחים בצידה השני קרחת היער. לאחר זמן
קצר פרץ משם שועל קטן ומבוהל, ורץ לכיווננו. בזווית עיני קלטתי
את הערפד צונח מטה. אולי הלך לרדוף אחר השועל, חשבתי. אולי הוא
רעב.
|
"יש לי שאלה אלייך, אשוני," פניתי אליה, מנסה לשווא ללכוד את
מבטה המתחמק.
"שאל." אמרה כבדרך אגב, מסרבת לפגוש את מבטי.
"אתן האשוני באמת נופלות לתרדמת חורף?"
היא גיחכה. "כשאתה מתאר זאת בצורה הזאת, הייתי יכולה לומר
שחלקנו כן. אני לא."
"מדוע?" הקשיתי.
|
"היכן כבודך, שלולית שלג?" קראה לעברי. האקורו הפנה אליה את
פניו.
"כבודה במקומו מונח, פטל מעוך" אמר בלחש "עלייך לפנות בנימוס
אל המחויבת לי, שכן איני אוהב שצוחקים על רכושי".
נשפתי בכעס, המעשה שעשה האקורו הבעיר את כפות ידי ברצון לתת
כאב.
|
ראשי צנח ככל הנראה על כתפו. הייתי מותשת.
"עזוב אותי" מלמלתי. ואז הרגשתי אותו נע, והאדמה נעלמה מתחת
לרגלי. עצמתי את עיניי בשנית. כאשר פקחתי אותן, ראיתי את הירח,
שגם אליו נשאתי תפילה מידי פעם.
|
אבל... הוא ביקש עזרה. והוא לא היה טרף - אם כי אם הייתי מוצאת
אותו לפני הארנב, יתכן והייתי שמה קץ לייסוריו באחת. שקלתי את
האפשרות והחלטתי לטפל בו ולראות מה יקרה.
דחפתי אותו על השלג והשכבתי אותו. הוא נבהל וניסה להרחיק אותי
בידיו.
|
התחלתי להיאבק, אך איחרתי. הידיים שלי צנחו לרצפה. ידעתי רק
שהוא הצליח למצוא את הנקודה, במדויק. גנחתי וצעקתי מכאב. כעבור
זמן קצר זה הפסיק לכאוב. שכבתי בזרועותיו, ולא זזתי. הרגשתי
שהוא עדיין לוחץ. אם ישנה את הלחץ זה יכאב שוב. אך לא יכולתי
לזוז.
|
עמדתי מאחורי גבריאל. מידי פעם הצצתי ליראות ולהקשיב. שיחת
מלאכים רגילה. ואז שמתי לב שמאחוריו עמד מישהו. גם מלאך.
פנים.כנפיים. נעליים ממתכת שחורה. בגדים שחורים.עיניים. אור
שחור,כדור. לא ראיתי אותו עדיין, אבל יש הרבה מלאכים. הוא נפנף
בכנף שחורה וחזר לעמוד מ
|
כל פעם שהגיע למקום ההוא, המקום לא השתנה. נוצות אדומות, שכבה
שעובייה אינו משתנה. אבל כל נוצה שהיא בעולם ההוא הייתה שונה
לגמרי. כמה חלבונים שהסתדרו בסדר אחר. לפעמים רק חומצה אמינית
אחת. לעיתים איזה אלקטרון. הוא לא נע במסלול בו היה צריך לנוע.
|
לקחתי אחת מהן בזהירות בידי ופתחתי וסגרתי אותה. מעולם לא
ראיתי נשק כזה. נגעתי בקצה אצבעי באחת הלהבים. הלהבים היו חדים
מאוד. נחתכתי.
"תיזהר עם אלו, רבים וטובים ממך איבדו ידיים רק משימוש לא זהיר
איתן," שמעתי קול מאחוריי.
|
לעולם, לעולם לא נוכל לדעת
את אשר מתחבא לו אי שם.
לעולם, לעולם לא נוכל לגעת,
במה שנמצא מעבר לערפל העולם.
|
ואומר לך,
כי החיוך הוא אגרסיה,
היופי - שקרי.
המוות תמיד פה,
כל דבר הוא מיקרי.
|
לשקוע, לשקוע, לשקוע,
בתוכך,
בזמן שתשקע בתוכי,
ולשמוע, לשמוע,
איך פוגשת רוחך,
את רוחי.
|
הו, ילד שאינו יודע!
טוב ליבך נתון לרחמי
הכבלים ששולטים בך.
ועת תכה בשוט, ותצחק,
באופן תמים ברשעותו,
התוכל לחוש בטעם,
טעמה החמקמק של האכזריות?
|
סיפורים תספר המילה השקטה,
ושירים תזמר על נערה בבקתה,
על נער השוכב אפרקדן ביער,
וחץ דמיוני בליבו.
|
מי אז שיקר לי?
מי אז אמר,
שלא אוכל לעוף,
ולא אראה דבר?
|
ניתן להגדיר זאת כפאן-ארט להלסינג.
|
בחיים לא חשבתי שהיד שלי תהייה דוגמנית
|
טושים ועפרונות צבעוניים, נייר A4
|
תוצר של משחק מבוכים ודרקונים בטושים זוהרים ועט שחור.
|
זו הכלבה שלי בתנוחה מאוד אופיינית לה. רישום בעיפרון רגיל.
|
עט שחור על דף A4, עם מי ומה שאני.
|
האשוני מהסיפורים, בעט שחור
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
מישהו חוצממני
מקשיב אי פעם
לרדיו במה?
קיפודה מתעניינת
במה שקורה בבמה |
|
