|
כמו להבות אדישות במדורת הקרבה לעליל פגאני,
בהתמדה עיקשת
ממשיכה להחיות משהו שלא קיים,
משהו שמתעלם מקיומה
בחיוך זדוני של אוייב עתיק לא מסופק מטיפת דמה.
מפסיקה לדבר,
מחליפה את התנאי בכתיבה.
מפעילה צנזורה על מילים,
כדי לא לתת לרגש להתגלות בכיעורו,
מדחיקה סממני מחלה.
מחלת שיקולי הגיון של בעד וכנגד
מפחד להיכנע
לטירוף הוותרנות.
הכחשה תמידית מספקת נקודות משען.
מתנדנדת בערסל המרגיע של רחמים עצמיים,
רק רשתו החותכת משאירה על גופה סימני שליליות.
תרה אחר לילה,
היחידי שיוכל להביא לעינוג את נפשה המיוסרת במדומה.
בת לדור שלא מעריך,
דור נטול שורשים,
חסר תקווה.
בת לדור שעיניו כוסו קטרקט יזום.
דור שאסר על עצמו שימוש במילה אושר.
וכמה שתמשיך להתעקש להישאר כאן,
כך רק תעריך את גסיסת המת ממלא.
היא כבר מזמן מופעלת אך ורק על ידי הרעד
כשל חיה פצועה המתחננת למות,
במלכודת הכחשה הקטלנית,
מלכודת של לתת תמורת לא לקבל.
האם יתפלל עבורה לב רחום,
בשפתיים יבשות למילים
או תפילה חירשת?
האם תנתן מתנת מנוחה
למפעל הפנטזיות,
שפשט רגל מיום הקמתו?
האם מילותיה מוסוות
יגיעו למעון המיוחל?
האם יורידו נעליים
הדורכים במוזולאום גופה,
על מנת לא לטשטש עקבות
המובילים בלבירינט אכזבותיה
אל מרכז הרעל,
המייצר את עצמו
ומתפשט מרצונה?
אשרי אלוהי התמימים,
אלוהי השבורים לא עומדים בקצב
בסתיו- ערב של החיים,
שוב ארדם בזרועות העצב...
|
סרנדות למאה ה-16.
מעריצה אלמונית.
|
בשיטוטיי בפריס ביום מעונן וקר היא התגלתה לי כך, הכנסיה
הלבנה.
|
אל הארכיון האישי (30 יצירות מאורכבות)
|
|
אתם צופים בערוץ
ויוה
לבמה |
|
