|
19/3/05
הגזמה: הפרזה, הפלגה, תאור דבר בצורה מוגזמת.
הקצנה: גרימה או נטיה לקיצוניות.
החצנה: הפניה החוצה, הבלטה כלפי חוץ.
מעניין מה קורה כשמחברים...
נולדה ב1990. רוב זמנה נמצאת ביאס"א, ירושלים, לצד
מצב רוח סוריאליסטי לחלוטין שמעולם לא זכה לביטוי
הולם.
לפני לא הרבה זמן מישהו ניסה לשגר חתול לחלל במהירות האור שהוא
שאל מהאיש של החורים, בשביל לבדוק כמה זמן - אם בכלל - ייקח לו
להזדקן. השותף שלו לדירה כתב על הקיר של הבית אלפי משוואות
מסובכות נורא שלאכזבתו לא הצליחו לתת מידע אמין כתשובה לסוגייה
החשובה מאוד
|
הכלוב היה מלא עד לאפס מקום בילדים קטנים, ערומים או לבושים
בקרעים. הם הסתובבו בכלוב, משועממים מעט, סחבו ארגזי עץ מלאים
במשהו שחור ושיחקו עם ענן של עשן בצורת פטרייה. "מלחמת העולם
השנייה", הכריזה לוחית העץ שהייתה מחוברת לכלוב, "aka גן
ילדים, 1939 - 1945".
|
מתוך שינה, שמעתי את החתול שלנו מהמשענת של הכורסא, מדבר לעצמו
בקולו הג'ינג'י - "היא לא הייתה אמורה להיות כאן. היום יום
שני. לא חוזרים מצבא בימי שני. ככה זה".
"שלישי", תיקנתי אותו מתוך חלום, "זה כבר יום שלישי".
|
וברגע הקצר הזה, חשבתי שאולי, למרות שהייתי מודעת למעשיי בצורה
מלאה, אולי עשיתי טעות, אולי זה היה, ועדיין, בלתי נסלח, אבל
המחשבה הזו נעלמה במהירות שבה היא הופיעה. היו לי את הסיבות
שלי, והן היו הכי מוצדקות שאפשר.
|
גוף מכווץ בתוך עצמו פוקח עיניים עם אישונים מורחבים מבהייה
בחשיכה, מחפש מקום של אור בין הצלליות, מקום בשמש הכתומה של
אדון האשליות.
"חשבת פעם שאתה יכול לראות את העתיד?", אני שואלת אל תוך
החושך.
|
מעניין אם הירח יכול לזרוח. אור הירח לא באמת שייך לו, הוא סתם
משקף את אור השמש, שנגנב ממנה בסוג של חוצפה שתמיד תיסלח לו.
רצפת האבן קרה ומחוספסת למגע. אור הירח נח עליה בפס אלכסוני,
דק ומנוכר, של אור שמש כמעט-נעלם
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
-בוא'נה, נורא
רטוב פה.
-כן, ויש גם מלא
חול.
נשבע לכם ששמעתי
את זה - שתי
פרחות (נו טוב -
שתי בחורות
ממוצא מזרחי,
מאותגרות
נדל"נית) בחוף
טנטורה |
|
