|
יליד 1990.
שחקן ויוצר.
כתב לשעבר בעיתון "טיים-אאוט" ו"במחנה".
מוצא עצמי מתאמץ
לאמץ טיפה של אומץ,
שיסמן את תחילת עונת הגשמים.
|
כשכל דבר מרווה נשתה מהן עד תום
והותיר רק גוש בגרון.
|
בדרך הארוכה/ בה רגליך לא נחו/
ינוקה ראשך מכל מחשבה/
רק רגליך הדואבות צעדו באחו/
|
היא רקדה עמו, במורד שעון החול -
בדרך אל מותו.
על בדים, כחולים רכים.
רגליה תחת עורפו.
|
בין בגדים מתייבשים, היא נשענה מקומטת,
מביטה בחלון, ובעיניה קנאה להולכים.
היה זה יום קודש, ואני, והיא,
|
עליתי במעלות עלומות -
דמעות מדומות שאבדו מתוכי.
טיפסתי תהומות תמוהות.
בשביל לזכות מחדש באשר אבד בדרכי.
|
זונה בשמלת ערב,
נתפרה לחניונים.
ריקדה במחול
אורות ושדים.
|
כרסיסים של זכוכית
היא, ננעצה בבשרו.
שבר הכלי שפעם הייתה.
|
ואם את תזכרי אותי כך/ אזי מה ישאר
מדמותי/ נאבק באבק שנותר מתוכני/
קורי הקור שנקרו בעיר.
|
כוונה.
ניטחת על דף,
ורסיסיה מילים.
כל רצון אחר,
|
רציתי לטבוע בין שדרותייך,
להיות כאבן ריצוף.
לגלף הם יוכלו, אך לעד לא לגרוע,
מחום האספלט על הגוף.
|
וליבה אדום רותח,
צעק את שנדם.
פיסקה את רגליה לכל אורח,
פיסקה גם את שירם.
|
השיחה במסיכה
מסיחה את עיניך:
זהו נשף חגיגה,
ואינך היחיד המחופש.
|
פנים מתפנות, לפנים אחרות,
והשנים משתנות
בשנית.
|
של רצון לרצות את דמותך,
המאסתי עצמי, בנמסי משפתייך,
בנימוס של הרך הנולד.
|
הן עץ של זית,
אך לך הזמן יכאב.
את תלכי, הן הוא מוסתר -
דמנו מעליו.
|
וארון הקדושה
בנקל נישא,
כי עייף ורוקן מתוכנו.
|
|
|
חריצים שקטים
נחדרים עמוק
-החריץ המזמר |
|
