|
יקיר משה מאד אוהב לדבר על עצמו.
בן-אדם יושב בחדר שלו לבד.
בן-אדם יושב בחדר שלו ובוהה באטלס היסטולוגיה/ אטלס אנטומיה/
השלם את החסר,
|
שנים אני צופה בהם ומקנא. הייתי רוצה את הפשטות הזאת, לצאת את
ביתי עם זוגתי, להפנות את גבי לעולם ולניסיוני, כאותם מאמינים
אשר אינם יודעים את חסד בורותם.
|
העיתון עדיין בידי ואני מביט שוב באילן. ברקע שמיים כחולים
וכוכב נופל שזה בעצם חללית שמתפוררת. התמונה ממלאת את כל העמוד
הראשון כמעט, ומשאירה רק מקום קטן לכותרות משנה על מיתון,
פיחות, התרעות ושאר השטויות האלה.
|
הוא פקח את עיניו וראה את המפלצת הקטנה שוכבת בינו לבין החברה
שלו, עיניה פתוחות, ידיה מושטות, וחיוך קטן ועצוב של תקווה על
שפתיה.
|
בשבוע לאחר הפרידה ממנה ירדתי חמישה קילוגרמים במשקל. לא
יכולתי לאכול. בניסיון נואש למנוע מעצמי להתפרק לחתיכות שרירי
הבטן שלי ננעלו. כיווצם התמידי דחה כל מזון שניסיתי לדחוף לחלל
הקיבה.
|
במהלך השבועות התכנסו מעגלי שיחותינו יותר ויותר פנימה. שיחות
פונקציונאליות מצאו דרכן לשיחות חולין, עברו מטמורפוזה
לאנקדוטות משעשעות, והתפתחו לפינג-פונג אידיאולוגי חריף. ה"אני
מאמין" נפרש אל מול ה"את מאמינה" בעמדות מנוגדות אך משלימות.
|
את ידי המלטפת את עורפך
ידגדגו שיערות קטנות ורכות
ואני אנסה לפתוח מאחור
את חזייתך הנפתחת מלפנים
|
הטיחו אותי בקיר
הכי חזק שאפשר
השמיעו לי את מנגינת עצמותי
נשברות
|
שלא יאמרו מילות צער ושיברון
אלא "אחי, בוא תעזור לי עם הארון"
אף מילה מתחנפת או מיפה
רק "מישהו פה עם אוטו חוזר אחר-כך לחיפה?"
|
לעיתים הייתי רוצה
בכל זאת
להאמין
|
בעולם של מתחמים מבוצרים
היית כרוח חופשייה
חודרת תחת מפתנים
של דלתות משוריינות
|
במסדרונות המכון
מתניידת נערת הפיל
על זוג ירכיים עבות
המתחברות בחוסר רצון
לאגן משתפך
|
ועם זאת תמיד
במבט לאחור
אראה רק דרך אחת
ישרה ועקבית
|
לרגעים הרי גורל תמיד
מצטרפים תנועות בנאליות
של סיבוב,וכמויות מוכרות
של רכיבים
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
עוגה עוגה עוגה
במעגל נחוגה
נסתובבה כל
היום
עד אשר נמצא
מקום
לשבת, לקום.
צ'ומפי מגלה
שכבר בגן לימדו
אותו את משמעות
החיים והוא לא
קלט!! |
|
