|
גיבורי סרטים לא יכולים לפרוש באמצע המסע, לצאת מהמסך, לרכוש
כוס קולה ואולי גם פופקורן בדוכן בכניסה, ולצפות בפנטזיה
שלהם.
אם אתה חי בסרט או בסיפור אגדה, או בחלום, גם אתה תמשיך למרות
התחושה בצד הבטן שקובעת בפסקנות שאחר כך תרגיש אידיוט.
אתה פשוט תחליט ללכת
|
וכך, ביום סתווי אחד, בעודי מהלך בכביש החוצה את הכפר לשניים
שאינם שווים, בוהה בכוכבים, ובעוד החום המשפחתי המתקתק נוטף
החוצה עם האור מחלונות קטנים של בתי היישוב, אני חש כאב חד
מפלח בביצים. כשאני מתעורר מעלפוני, והכוכבים בשמים מסתדרים
לאיטם במקומם הטבעי...
|
שירים על גל של השחתה. גם אני כבר מדמיין את הסוף שלי כאן,
מלוכלך מדם, על ההגה, ראשי שמוט קדימה, אולי נוגע בזכוכית
האולי מנופצת. פצוע קשה, אחר כך כבר לא מרגיש, ואז זה כבר לא
באמת משנה.
|
אחד השדות השורשיים, הפוריים וידועי השם באזור זה היה שדהו של
הארי, שדה ששערה אחת משערות ראשו לא שרדה את סופת הטורנדו
שקנתה לה את פרסומה בשל הנזק הטהור שחוללה.
מכאן יובן זעמו של הארי שיתבטא בעוצמה בהמשך הסיפור, ומכאן
יובן מדוע ייסלח לו ולו אפילו באופן חלקי
|
יצאתי מהסרט, ונכנסתי חזרה למסלול הפתלתל של חיי.
וברגע שהבחנתי בכך שחיי יושבים להם בנחת על כורסה יקרה מעור
שחור, מול טלוויזיה רחבת מסך, הבנתי שאני מת.
|
את טעמם של מי ים המלח הנבלעים מלוא הלוע, לא נבראו מילים בשפה
כדי לתאר. אוצר המילים הדליל שהקצתה השפה העברית לתיאור תחושות
טעם ותחושות בכלל, לא היה עשיר מספיק כדי לתאר את סמיכות
התחושה שצרבה בפיו וקיבתו, ואחר כך גם בעיניו.
|
בימים אלו אין לו גוף מלבד הידיים שקרעו את החולצה שהייתה חלק
ממני בתקופה כל כך רוויית משמעות בחיי. הוא שותק בהתרסה
כשאנחנו מתחילים בצחצוח המבטים. דבריו הנוקבים של אבי אינם
מצליחים לחדור את מסך האוויר שבין הגוזר ובין הנגזר.
|
|
|
כשהורדתי לה אתה
החולצה היו לה
מחושים על הגב.
לחברה שלי,
מחושים, בחיים
לא!
אני חוזר לזיין
את החתול של
השכנה השמנה.
סמיילי, מחייך
כל הדרך לשכנה. |
|
