[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 113447033 113447033
יליד 82.
היה תלמיד, היה מדריך, היה ש"ש, היה במאי, היה
מוזיקאי, היה מלחין, היה ש"ש, היום חייל . תותחן
(ודי נטחן). יחסית ל20 שנה הוא חושב שהוא הצליח
להשיג קצת הרבה (יותר נכון קצת שונה מאחרים). הוא לא
יכול להגיד שזה הביא אותו לאיזשהן תובנות מדהימות,
אבל את מה שעלה לו בראש מדי פעם הוא הכניס לכאן. הוא
מזמין אתכם לקרוא את היצירות שלו שהוא מעריך (וגם את
אלה שלא, הוא לא טרח לעשות סלקציה) ומבקש שתגידו גם
אתם מה אתם חושבים וגם שתחשבו קצת על איכות הסביבה
לפעמים, בשביל הילדים שלנו ;)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
הבית שבחרתי להתיישב בו, נראה כמו מאיזשהו סרט אמריקאי כזה.
אתם יודעים, מהשכונות האלה של הבתים הפרטיים שכולם נראים אותו
דבר- דרייב וויי, חצר קטנה וירוקה ליד.

היה הייתה לפני זמן לא רב, במקום לא רחוק מדי, נסיכה.
נסיכה מאוד ממוצעת, נסיכה מסוג הנסיכות שיש בחיים האמיתיים.
נסיכה-סטודנטית שבימים למדה, בערבים עבדה, ובלילות למדה עוד
קצת.

אני שונא להיות ילד קטן, להיות חלש.
אני שונא את זה בייחוד כשאני הולך לים ובונה ארמונות בחול, מה
שאני דווקא אוהב. אני בונה אותם יפה מאוד, רק עם חול כף ודלי.
אני בונה להם מרפסות יפות שפונות אל כולם

אני אלך ברחוב, ואעצור ליד אחת מהתיבות האלה שיש בתוכן
עיתונים. בכותרת יהיה כתוב "דוור נשך כלב". בטח באמת אין להם
משהו יותר חשוב לכתוב עליו, אני אהרהר לעצמי, ובאמת לא יהי
להם. אם אני אמשיך לקרוא, אני אגלה שזה היה הכל חלק מהתערבות
ידידותית.

אני הולך לצוד היום, צריך להתכונן. צריך לעמוד מול המראה
ולהראות מתאים לציד.
צריך לקחת בגדים מתאימים לציד, צריך לקחת את הרובה המתאים,
צריך להקפיד על כל פרט, כדי שהפעם הציד יהיה מוצלח.

הוא ידע שכל הרצים האחרים כבר מאחוריו, הוא ידע שהוא הולך
להיכנס לאצטדיון, ולסיים את ההקפה בזמן שיא מדהים אל מול קהל
מריע ושואג.

היפרדות
איש יושב, אוכל פיצה, בבית מופרד בחימום מהקור שבחוץ. נערה
הולכת ברחוב מחפשת משמעות ולעבור את הבגרות במתמטיקה בהזדמנות.
אישה מסיטה רשת ברזל ונועלת עם מפתח, זמן ללכת הביתה. אדם
נגמר. ילדה קונה פלאפל והולכת לשבת עם כמה חברות לשעתיים. גבר
חונך מכונית חדשה.

כשקהלת נהיה בן 16 נפל עליו מצב רוח מהורהר. הוא שם דיסק של
איוב במערכת ושמע אותו מתלונן על מר גורלו של האדם, ופונה
לשפוט את השופט. הבל הבלים הכל הבל, הוא אמר לעצמו כשהוא פתח
את הטלויזיה והסתכל פנימה, ראה אומנים חולפים, כסף עובר, אנשים
נולדים ומתים.

בנימין החזיק את הראש בין הידיים. דמעות זרמו על לחייו. אהוד
בא וטפח לו על השכם, גם לו בצבצה דמעה בזווית העין.
לעומתם, העיניים של איציק היו כבויות כשהוא בהה בחלון הסגור.

יש רחוב בעיר שלי, רחוב די ראשי, שבו יש ריכוז של חנויות
להחלפת מטבעות זרים. בין החנויות תמיד בלטה חנות אחת והמוכר
שלה - "החלפות ברק". תמיד יצאו צעקות של המוכר משם. למרות שזה
לא היה שוק, הוא תמיד היה מנסה למכור את עצמו. "לירה בשקל
לירה בשקל"

כל יום הוא היה עובר באותה פינה - איש צעיר, מוצלח, עם הרבה
עתיד, בדרך לעבודה. הוא היה עובר ליד ההומלס המסומם, שהיה יושב
שם ולפעמים היה מוציא קצת כסף מפראיירים והולך לקנות עוד קצת.

אני מרגיש אותו תקוע לי בגרון.
כמו איזה חתול שמת עם הציפורניים בחוץ, הוא שורט לי את מערכת
העיקול כל הדרך למטה. אני מרגיש אותו יושב לי שם כמן כדור.

תארו לעצמכם מה זה להיות תלוי כל החיים שלך באיזה כלב שיודע
להבחין בין רמזור אדום לירוק, שיש לו קצת ניסיון בלראות יותר
ממך, וזה אמור להפוך אותו לכשיר להדריך אותך

פעם, במארב בלבנון נכנס לו רסיס למוח. הוא לא הרגיש שקרה לו
כלום, טבל למרות זאת לקחו אותו לבי"ח ונתנו לו חופשה לאיזה
חודש.
הרופאים, כמנהגם של רופאים, בישרו לו שיש להם חדשות טובות
וחדשות רעות.

היה היה לפני שנים רבות, בכפר רחוק-רחוק, איש.
לא סתם איש- האיש הגמיש. האיש הגמיש היה מוכר בכפר, וכולם אהבו
אותו. תמיד היה שמח וחייך, ולמה לא באמת? כל פעם שמשהו הפריע
לו, הוא התכופף איכשהו

הילדה הכי יפה בגן.
אני לא בטוח שיש לה את העיניים הכי יפות בגן, ואני יודע שהשיער
שלה יפה, אבל לא הכי בגן, אני חושב, אבל עדיין היא הילדה הכי
יפה בגן.

אכזבה
אני צריך ללמוד להקשיב יותר לאבא שלי.

בגן החיות שלנו היה שד כלוא. CAGED DEMON בלעז. הוא היה חלק
מהמשפחה הגדולה של החיות שהיו לנו כאן, אבל בו היה משהו
מיוחד.
כדי שתבינו, אני אסביר לכם קצת על השד הכלוא: השדים הכלואים הם
חיות מאוד נדירות ואכזריות.

מדהים איזה זיכרון יש לפילים.
כשאתה מרגיז פיל, הוא זוכר את זה לתמיד. ויש הרבה אנשים
שחושבים שזה מיתוס, אבל זה נכון.

באזור קטן במרכז אפריקה קיים סוג של זבוב שהחיים שלו הם באורך
של שאכטה.
כמובן שזאת לא ההגדרה המדויקת שאומרת שהוא חי לזמן קצר של בין
2 ל-5 שניות, למרות שנצפו מקרים שהגיעו אפילו ל-15 שניות, אבל
אני שמעתי פעם משהו אומר את זה, וזה מצא חן בעיני.

מהמקום שישבתי בו, יכולתי לראות את זה טוב. האדם היה שרוע על
הרצפה, דם ניגר מבטנו, מעיו נשפכים החוצה. על הכורסאות ליד
ישבו מספר אנשים, מקשיבים לו מפזם שיר.

התוכנית הייתה פשוטה ויעילה: קודם כל לבנות את הישובים גבוה
בקווי רכס, אח"כ - העברה של הרבה משאיות קרח תמימות אל תוך
השטחים כדי ליצור מצבור ענק של קרח, העברת כל התושבים
הפלסטיניים לישובים בשיא גובה בטפטופים קטנים, ואז,כשהכל יהיה
מוכן, וכולם יהיו עסוקים מיד

שוב הוא מכה בי בלי לרחם.
לא פעם ראשונה שהוא מתמודד מולי, ולא פעם ראשונה שהוא מכניס לי
מכות כאלה. כבר כמה סיבובים עברו ולא הכנסתי לו אפילו מכה
משמעותית אחת.

לא! אמר הקול שבתוך ראשו בטון אסרטיבי מאוד.
"לא!" הוא הוציא מפיו, "לא" קטן כזה, לא בטוח וחסר משמעות.
הוא נתן מבט אומלל אחרון במנהל שהסתכל עליו מלמעלה.

את הלב היא שלחה לי בדואר באריזה יפה בתוך קרח אחרי יומיים.
לא היה לי הלב לזרוק אותו, אז שמתי אותו בצנצנת עם נוזלים,
למקרה שיום אחד אני עוד ארצה להשתמש בו.

כשהיא בעטה זה הכי כאב.
לא זאת הייתה בעיטה חזקה במיוחד, אפילו לא בכוונה, אבל עדיין
כואבת מאוד. מספיק כואבת כדי שאני ארגיש את כל האיברים
הפנימיים שלי נופלים לערמה חסרת תועלת בתחתית הבטן שלי.

הרופא נעץ בי מבט משתומם אחרון, ושלף את זה מהקופסה שהייתה
לידו. גופו המתכתי של העצם בהק כשהחזיר את אורות החדר, פועם
ושולח אותות וצלילים שאת זרותם כבר הכרתי פעם, כשהיה לי חם.
הרופא פתח את חזי ושתל את זה שם בתנועה מהירה-חדה-מיומנת.

אינטרוספקטיבי
כולם הולכים ומוצאים לעצמם את הדרך שלהם, ואני יושב בבית
ומתעסק באיברים פנימיים, או בחוסר שלהם, או בנוכחות שלהם כבר
הרבה הרבה זמן בפריזר שלי, במקום לנצל את עצמי.

אני עומד שם, לא מסוגל לזוז. את זמני השפל אני מעביר בלנסות
לתפוס כמה שיותר אוויר, בשביל זמני הגיאות. את זמני הגיאות אני
מעביר בנסיון להוציא את חוטמי אל מעל המים ולהזכר איך לנשום,
כדי להגיע לזמן השפל הבא.

מולי עומד לוח השעם שלי, עמוס לעייפה, מלא דברים ישנים שממלאים
אותו עד אפס מקום- תמונות של אנשים, מספרי טלפון, דפי קשר
מכיתה ו', פרוספקטים של ארגונים שונים, כתבות על דיסקים
שהולכים לצאת. הלוח עומד שם, כמעט נופל תחת המשקל של הכל

התבגרות
היא הדליקה לי את הסיגריה. יש אנשים שאומרים שנשים עושות את זה
רק למי שהן רוצות לשכב איתו. אני לא חושב שהיא חשבה עלי ככה.
בשבילה הייתי עוד "פגישת קיוסק", אחד מהאנשים האלה שפוגשים רק
בקיוסק, המפגש שהולכים אליו, לקנות סיגריות, למלות טוטו, דברים
כאלה.

זה היה בגלל שהייתי הולך בגשם בלי חשבון- בלי מטריה, בלי מעיל,
בבגדים קצרים, והייתי שמח. מהדלקת הזאת שחטפתי בסוף סבלתי הרבה
זמן, והיה לי קשה מאוד להיפטר ממנה, עד שביום חם ויבש אחד,
החלטתי ללכת עם מטריה.

מעבר הגבול היה שקט. שקט מאוד יחסית לתקופה. החיילת שעמדה
בביקורת דרכונים שחקה בשעמום עם עט. לפתע נשמע מהכניסה תיפוף
בקצב קבוע, מהסוג שיש בטקסים צבאיים, ונשמע כאילו גדוד שלם
עומד לפלוש למעבר הגבול.

באחד מן הימים הוא הגיע. עובד חדש, קטן, צנום, עם משקפיים
קטנות ועבות. מסוג האנשים שהיית מסווג בתור רואה חשבון, חנון
שגדל.
כשהוא הגיע, הוא ישר התיישב ליד השולחן שלו, שם מספר דברים על
השולחן ובמגרות, וישר התחיל למלות טפסים בשקדנות, ללא הפסקה.

היה לי חבר עם ריץ'-רץ' למוח. היה לו ריץ'-רץ' שהוא היה פותח
מתי שהוא היה רוצה, והיו יוצאים משם כל מני דברים, תמיד דברים
שהתאימו לאווירה- סיפורים מפחידים בא"ש לילה, בדיחות במסיבות,
המשפט הכי נוגע ללב ברגעים שמרגישים הכי קרובים.

כבר כמה זמן שמתנגנת לי מנגינה בראש. יותר ממנגינה- נושא. הוא
עולה ויורד, מוסיף כמה קישוטים, ומראה באופן כללי פוטנציאל טוב
מאוד. היום התיישבתי בפעם הראשונה ליד הפסנתר, וניגנתי אותו
בקלילות. חשבתי מעט והתחלתי להוסיף הרמוניה פשוטה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
היום אני אתאהב בך. אנחנו ניסע ביחד במכונית
ונדבר, ונדבר, ונדבר.
ואולי יהיה לך חבר, ואני אקנא,
ואולי לא, ואני אקווה,
אבל אני אתאהב בך-

כמיהה
את חוצפנית -
כמו הילד ההולנדי הקטן
שעצר את כל כוחות הטבע
כשם את אצבעו בחור בסכר
כך גם את

ידו זזה במהירות, משלימה עם העט את המהלך המתקדם, לקראת קדנצה,
סיום סחוף ומאוד מאוד סופי.
באך הבא בתור ניגש אל המקלדת, ומעליה הניח את התווים שהדיו עוד
לא יבשה בהם, והחל לנגן.

הכי מוזר זה כשבני אדם הופכים לקירות.
הם מעדיפים להוציא מעצמם את החמלה,
את האפטיה,
את רגשי ההזדהות,
ומשאירים את עצמם חלקים, לבנים.
ואולי זה דווקא בסדר,
שאדם הוא קיר לבדו.

רגע לפני שאני נרדם,
באמצע הלילה:

הזיה של שתי פירמידות לא שוות של סיגריות,
מחוברות בבסיס, נשענות על קצה,
נראית לי הגיונית.

כשאיש הברזל, חרש המתכת העצמי,
הולך במים הזורמים לעד, מתחלפים ונשארים,
הוא מעורר אותם, ומפריע לזרם להמשיך,
ומרות זאת, כשעשב קטן שעובר משפשף לו את הרגל

ובחיים האלה נגזר עלי להיות המספר.
אני הולך צעד אחר צעד בדרכי הדמויות.
אני מבין את מחשבותיהם וחודר עמוק לתוך נפשותיהם.
אבל אני לא יכול לבכות, כי העצב הוא שלהם.
אבל אני לא יכול לצחוק, כי הבדיחה היא שלהם.

לפעמים, בשנת בצורת,
עולה לפתע ארז חזק ויציב,
שצמוד לאדמה, ולאחיו העצים

הקאתי דם מהעפרון שלי,
דם מהרסיסים שבפנים,
והגשתי אותו לאדם.

בדידות
הייתי רוצה להיות כמו שלמה ארצי,
לפני אלפים בקיסריה,

חיי הם שתיקה
כל מה שנשמע זה פעימות הלב שדופק בלי להחסיר.
ואולי חיי הם בעצם רומן גרוע,
עם דיאלוגים שטחיים ומעטים,
ומונולוגים לא ברורים,

רשמתי את עצמי על הדף. קיפלתי את הדף ושמתי אותו בתוך הכיס
ויצאתי לדרך.
וככל שהמשיכה הדרך, הדף התמלא בי, ומילא עוד כיס ועוד כיס.
וכשנגמרו לי הדפים, התחלתי לכתוב את עצמי על היד,

הרבה מחשבות עולות לי בראש עכשיו
וכל מחשבה היא בלוק
וכל מחשבה אני מטייח בהתמסרות
ושם במקומה מאחורי

יד אחת בונה, מחזיקה לבנה.
יד שנייה ריקה, נשלחת קדימה.

רגל אחת רוצה לקפוץ מעל.
רגל שנייה תקועה עמוק ברצפה.

נמאס לי מלקשור קשרים
נמאס לי מלשמור עליהם
נמאס לי מלחייך ולקוות לטוב
נמאס לי להתחמק מהרע

שכול
יש מקומות שמדיפים ריח מוות,
הם לא יתפסו אותך באף, למרות שתחשוב שתריח,
הם לא יצבטו אותך בלב, למרות שתרגיש צביטה.
הם יתפסו אותך עמוק בפנים בבטן
ויעשו שם סערה, אפילו עד כדי בחילה.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
היפרדות
ולפעמים הייתי צועקת עליך, ולפעמים הייתי סוטרת לך, ולפעמים
הייתי מנשקת אותך, ולפעמים נערתי אותך, לפעמים נקרעתי לפניך עד
דמעות, ושום דבר לא זז אצלך. אתה יצאת ובאת מתי שבא לך, בוהה
באותה נקודה. לפעמים גם מזיל ריר.

מכתב
אז למה לכתוב מכתב התאבדות? לא יודע. אולי בשביל התשומת לב.
אולי כדי לחסוך זמן ביום האמיתי. אולי כדי להזכיר. אבל טוב
שיהיה, לכל מקרה. אולי אפילו אני אוסיף גם צוואה.

ארצישראל
היכן היו כולם כשאלוהים המציא את הכללים? איפה אני הייתי? אני
לא זוכר, אבל אלו היו כללים לימים שהחיים היו מוצקים, לא לזמני
נזילה.

התבגרות
האם הוא יכול לעשות החלטה כזאת רגע לפני שמגישים לו את
הסוכריה? או ברגע שמגישים לו אותה? או הרבה לפני זה? או בכל
זמן שהוא, אבל אחרי שהוא רצה אותה מאוד, הרבה זמן?
יש מישהו שיכול להחליט ככה? או ,יותר נכון, להרגיש ככה? כי
להרגיש זה הרבה יותר קשה.
אני לא שואל

אהבה
בואו נגיד שעכשיו זה לא עכשיו ושאני זה לא אני (אתם יכולים
להיות מה שבא לכם, מתי שבא לכם, זה מה שטוב במשחק הזה).


לרשימת יצירות המסה החדשות
נגיד שאתם קמים יום אחד בבוקר, פותחים את העיתון, יחד עם הכוס
קפה או תה, או מה שזה לא יהיה, ובמקום שאתם מצפים למצוא את
המעללים הפוליטיים של אתמול, נמצאת כותרת גדולה: "נמצאה התשובה
לאמת של היקום והכל", או משהו בסגנון.


לרשימת יצירות המחזה החדשות
דרמה חברתית
מר ג'קיל: "כל ריבוע זה טלוויזיה. כל ריבוע זה טלוויזיה, עם
מסגרת ברזל, ששלה במסגרת, ששלובה במסגרת.
כל ריבוע זה טלוויזיה. כל ריבוע זה טלוויזיה. כלוב של מסכים
קטנים, שפועלים 24 שעות ביממה, שלא מפסיקים לשדר, ואני יושב
וצופה, מדליק ומכבה מה שבא לי.




הפלה זה רצח!
בשר זה רצח!

אז אם נופל לי
הבשר?




קומיצה, לא
פרובוקטור,
אבל אקסצנטרי.


תרומה לבמה





יוצר מס' 270. בבמה מאז 26/8/99 21:12

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליאיר גרינברגר
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה