|
שלום.
אני הגוף השלישי של יאיא. בחור טוב. באמת! תמיד
משתדל לעזור לאנשים, ותמיד מקשיב לאנשים עד הסוף,
והוא לוקח אתכם ברצינות.
אבל הוא לא תמיד כנה. בטח שלא עם עצמו.
אני חושב שהוא אוהב אותי, יאיא. אבל הוא לא יכול
לעזור לי ממש. לא טיפוס מועיל במיוחד, כי הוא תמיד
מרוחק מכולם, למרות שהוא באמת משתדל. גם אני אוהב
אותו. הוא באמת עושה מאמצים כבירים למצוא חן בעיני,
אבל היחסים ביננו לא כמו פעם.
לפעמים אני חושב שאני בכלל הגוף הראשון של יאיר,
ששדות מבצעים הוא הגוף השני, ושיאיא הוא הגוף
השלישי. אבל כרגע, אני אחרון בתור. אבל בינתיים אני
נח, עד שיאיא ושדות יסדירו ביניהם את העניינים. כי
זה בסה"כ לא עסק כזה מוצלח להיות הגוף הראשון של
יאיא. החיים לא היו מספיק מתוקים בשבילו.
כמה מילים על מה שיאיא עושה:
מקים קהילת העריכה gedigs.
חבר קבוצת "און" לאמנות רב תחומית שחבריה
ענבל כהנסקי
מיכל חכם
עופר צוק
רז סופר
תומר רץ
ענבל שפריר
אבל אני עדיין פוחד מפני החשיכה. עדיין אני מסתכל בשולחן באותו
מבט חושד ושואל האם יש כאן משהו שאינני מכיר?
|
הטיזר מושך את עיני. מעניין. לא ראיתי טיזר כזה בבמה אף פעם.
אבל יש בו משהו מפחיד, בכל זאת, מישהו החליט שדווקא הסיפור הזה
יהיה סיפור אימה
|
(שלושה אווזים שמנים, יושבים על ערימת קש ומתלחששים בינים.
לפתע נכנס משה, לבוש בגדי איכר)
|
כל יום אני פוגש משורר, כל יום!
ידיו סמוכות על המגירה, לבל תתפרץ
|
ובאגדה
עירומה הייתה שוכבת נחה בשדה
|
השנה נגמרה לי באמצע אדר כי,
דבר מה לפתע אזל.
כי שיחקתי בכיף וצחקתי באושר
|
השנה נגמרת באמצע אדר
(ראה אין)
|
הן לא מסכימות להשאיר את פיטר פן על הרצפה.
הן לא ייתנו למשקל גופו להפיל אותו, שוב ושוב, בין החריצים
בכביש.
הן אוחזות בידיו, ותהיינה לו ככנפיים
|
כבר שנים לא נגעה עם מכחול בבד.
אולי אוויר טרפנטין מחק נשמתה.
|
האין זהו הודי מושלם?
הבט בו ימתק העולם.
|
אם אאט את הנשימה,
אם אנמיך את סף הבאס באוזן,
ואם אשכח את הצליל ששמעתי לפני דקה...
|
אמת היא, יש רק משורר אחד, ושמו אחד.
|
אתה שונא לרדוף אחריו, עד שהוא כמעט
נושף בעורפך
|
כשבאתי מן הים,
נתת לי חול.
וחפרת לי בור בחול.
ובנית לי ארמון בחול.
ובנית לי טירה בחול.
ובנית לי ארץ חלומות בחול.
|
גם אם זה כל כך דומה,
היד שלי,
על הגוף שלי
|
איזה יופי כשסתיו,
מפזר את העלים,
וצובע אותם,
וגוון אדמדם שולט בעיר.
|
בידיים האלה ממש, בנה מכונה.
כל בורג וזיז בה הכנס למקומו המדויק.
הטב להדק את ברגיה, הטב לשמנה.
וכך היא תגבור על רוחות, על לכלוך ואבק.
|
בוא, עכשיו השד משתולל,
מפרק ממני פיסות, יורה מפי וגפי
|
אני חייב להגן, על הלחי
השניה.
כי הראשונה כבר ספגה די.
|
שיר אשיר בגשם הגדול
על אוקיינוס
|
חצה באדום
כי אני אקח לך את הירוק.
|
ממש כמו שלא ידעתי פעם, להיות בגוף אחר,
התקשיתי לגעת בדף.
הייתי מביט בדף. מלטף את המילים,
בלי לדעת אותן.
מוקדש לענבל...
|
זכור לי כי היה זה לילה חשוך, אך האור הספיק בהחלט בכדי לבלוש
אחר גופים זרים בחדר. מבטים, לשונות, וידיים נשלחו בחלל, דבקים
זה בזה מעשה שטן. מבטי יצא לשוטט בחלל אף הוא, אך היה מקומי
זכור לי.
ואני זכרתי את עתידי, היטב.
|
אמא נופלת
שלולית דם
רשת עוטפת
|
יום אחד, אתה עובר ברחוב, ורואה אקורדיאון. אתה אומר לעצמך,
וואו! אקורדיאון! אני אנגן במסיבות בשירה בציבור, ואכבוש את
ליבה של ציפורה, אהובתי משכבר הימים.
|
אנו כאן, כדי להביא בברית גבר ואישה. שני עולמות, שאין יודע מה
להם זה עם זה, ובכל זאת בכל פעם מוצאים את עצמם זה עם זה.
נוגעים זה בזה. מביאים לעיתים עונג, לעיתים כאב, וגם אושר זה
לזה.
|
"פתאום לא רציתי למות..."
מדבריו של מחבל מתאבד ערבי,רגע לפני שיד אלוהית החליפה את
קיומו כמחבל מתאבד בקיום אחר.
(פרוייקט סיום סדנת וידאו וקולנוע שנה א')
|
התעוררתי שטוף זיעה, על המיטה הקרה. הגשם בחוץ דפק על החלון
שלי, כמאיים להתפרץ אל תוכו. זה היה רק חלום.
עתה, הסתובבה אלי, בחיוכה המלאכי.
"הכל בסדר?" היא שאלה בקולה המרגיע.
"תחזרי לישון", אני אומר לה, והיא נעלמת.
|
כל אמצע השבוע, היו הנערים בעסקיהם. אחד היה לומד, אחד היה
מתבטל, אחד היה עובד. אבל בסוף השבוע, היה משהו חזק מהם עוצר
את הכל, ולוקח אותם אל הדיסקוטק. כולם צעירים, כולם יפים,
וכולם אוהבים לרקוד.
|
אחרי שעה אני קם. "בוקר טוב" היא אומרת לי. אני לא מגיב.
ובכלל, מה אני חייב להגיב לכל בוקר טוב שאומרים לי? אני מתיישב
בקצה של החדר בו תיערך הפעילות הבאה. "רק שלא תשב קרוב" אני
חושב לעצמי. "אני לא רוצה לראות אותה יותר בחיים."
|
"ומה דעתך על מינה", אני שואל אותו. אני מקווה שהוא יסכים איתי
שהיא אחת מהנשים הנפלאות ביותר בעולם. "פוסטמה" הוא אומר
בביטול. "כל הקיבוץ מציץ לה ולנמרוד". המילים מכות אותי בהלם
מוחלט. "מה היא ונמרוד עושים?" אני שואל. "מזדיינים כמו שפנים,
כמובן."
|
התעוררתי בבהלה. עתה הסתובבה בחדרי ערומה לגמרי.
"היי", אמרתי לה, וניגבתי את קורי השינה מעיני. היא הסתכלה
עלי, צחקקה ועברה דרך הקיר. קמתי אל החלון, וצעקתי
"מה את עושה?"
|
לעזאזל, על מה אני מדבר. זה הסיפור הכי נדוש בעולם! גבר אוהב
אישה, לא יכול להגיד לה. כוורת כבר עשו מזה בדיחה. פולח כמו
כאב בגשם, זרקתי את השמיכה על הרצפה, ורצתי אל מחוץ לחדר,
מותיר את קולו של רובס, לספר לי על זמרת בודדת עם פסנתר.
|
"שדות הוא זה שמייצר את כל זה. שדות רוצה לנקום בי. אני חייב
לפגוש את שדות." עברו המחשבות בראשי. אבל איך נראה דבר כזה כמו
שדות?
"אתה רוצה לראות אותי?" שאל אותי קול.
|
עודד הביט בקפה נשפך אל הכוס, ושתק.
"יאיר". אמר לבסוף. "נניח והיית רוצה להתחבא מעצמך. מה היית
עושה? לאן היית הולך?"
|
"שחררי אותו!" צעקתי מנסה לחמוק מן השיתוק ברגלי. התהפכתי
בנסיון להכניע אותה, אך היא צחקה את הצחוק המרושע ביותר
שיכולתי להעלות בדעתי. היא החליקה מבין ידי, ושלחה את שיניה
בין רגלי. ציפיתי לכאב שיבוא, אבל השדות נעלמו ממול עיני
פתאום.
אני בחדר.
|
"שדות, שדות, שדות" הפכתי את המילה בראשי. מעולם לא העזתי
להפוך בה בראשי כל כך הרבה פעמים. אולי מאז שהפסקתי לטייל בהם.
שנאתי את השדות, את כל מה שייצגו, ובכל זאת - הם היו התשובה
לשאלה "מי אתה".
|
"רינת?" גד הניח את העטיפה והתקרב עד כמעט נגיעה אל נמרוד.
"אתה מדבר על זו שתכננתי סט שלם בשביל להפגיש אותה עם הבחור
השרירי, שם? זו שעכשיו נכנסת לכאן חינם? זו שברגע שהיא מחליטה
ללבוש משהו, כולן לובשות אותו?
|
"את השיר הבא, אני מקדיש באהבה לתמי מהצוות באר שלנו!" צרחו
הרמקולים, וכל העם רואים את הקולות. תקתוק קצבי של תופים,
הודיע על בניסתו של הזמר ל"Take on me". נמרוד עצר להסתכל
סביבו. קל להבחין בחוקיות הנסתרת כאן.
|
אז היא כבר לא יכלה לסבול יותר. הוא סתם ישב שם ושתק. בהתחלה
ניסתה להבין איפה טעתה או אם המציאו ריקוד חיזור חדש שהיא לא
הכירה. ניסתה להסיר את המשקפיים, למחוק את הנמשים, או לחשוף
קצת יותר מהחזה, אבל האדישות של נמרוד, נשארה אותה אדישות.
|
חיים: אני מתלבט בין הסטייק טרטר לכבד אדם. מה אתה מציע?
מלצר: אני בהחלט אמליץ על הכבד.
|
|
|
על אדן החלון
ישבתי
ועל ניסוח למכתב
התאבדות חשבתי.
חשבתי חשבתי, מה
כבר אכתוב,
חוץ משאני מקווה
שבעולם הבא יהיה
יותר טוב. |
|
