|
בתקופה של חזרה לשורשים מעדכן את הדף ומפרסם קטעים
חדשים
הישועה והאבדון ניבטים מעיניים חמות.
עיניים להן צבע חי המשתקף בעדשות.
אח הממצמץ בין העולמות.
כמגדלור, עומד מוחשי בין החזיונות.
|
זהו סיפור קצר וקסום,
על שיח קטן ועגום.
כל בוקר כשקם פקח את עיניו.
מסביבו כל אילן פרש ענפיו.
והוא לבדו, בקרקע, עניו.
ירוק, מביט בעצים הגבוהים
אורנים, צפצפות וברושים
|
בגוף מצולק מהצלפותיה של גברתי, חיה נפש היפוליטוס.
אך לא גא מבחירה אנוכי, סיבת חטאי ייאוש.
|
גליתי מרחם הגלים,
מתגעגע לארמונות אלמוגים.
במקום זר, צועד על פני מישורים חוליים.
עוטה זימים, סנפירים, מכוסה קשקשים.
|
תמיד האביב, אביב מוזר,
חם ופורח, קר ומנוכר.
|
מעביר את החיים כבמוזיאון,
חולף על פני מוצג ועוד מוצג.
|
רואה את הים, אותך, בוהה בי,
בוהות בי שתי עינייך, שתיים.
מרים עיניי לשמיים,
את שירך שרים השחפים,
הצליל צף על גבי הגלים.
|
לכוד בסבך קורים, בובה על חוט.
שבר כלי, מקושש טיט ובונה פלאים,
אך כתונת הייחוד הושמדה,
ופסי החירות בדם הוכתמו.
|
שבורה לרסיסים אני מחפשת הגנה,
חיוך, ליטוף, נשימה חמה...
קר בעולם הזה ללא אח מזמינה,
הבדידות נמשכת לאורך השנים, ועודני סופרת.
|
הכלוב ריק ועזוב,
הקנרית חופשייה.
|
ואני שוב מתאהב בפייה או מלאך,
קוסמת ממלכה רחוקה שאת ליבי ברשת כשפיה לכדה.
שדה שתיקח ותכתוש את ליבי לאבק,
|
היא יוצאת באישון הלילה,
משחרת לטרף, לכאב רעבה.
מביט מבעד לחלון, צופה בה.
מושכת, מפתה, להזמינה פנימה.
|
חשבתי שכבר אינך בתוכי יותר,
שכן מעולם לא היית, ואני מעולם לא הייתי.
|
העוצמה שבוערת כאש קרה בעולם המראות,
חזקה היא מספיק והביאתני עד הלום.
|
ואז לפעמים מחשבה עולה, וכמו מים חמימים
בעורקים הקפואים זורמת, וללב המאובן מחזירה פעימה.
זיכרון קלוש של זמן שהיה מלבה את גחלי העבר,
מנזל את הדם ונוסך בגוף רכות ותנועה.
|
כל גל המוטח במרחק שנות אור,
במעמקי ישותי פוגע, ובליבי קורע חור.
מה אעשה כדי להמתיק את רוע הגזירה?
להקל על הסובל מגורלו הנורא?
|
גופי הוא מיכל, עגום ומר.
גפיים ראש וחזה עשויים מחמר.
ובפנים לוחשים ורוחשים
מימי שבעת הימים.
|
בובת עץ בחזית הבמה,
פועלת, שוצפת, שואבת, רוטטת,
מחדר אחד לאחר נסחפת.
|
ושוב מאבק ואפר היא עולה,
בוערת וחיה, מעוטרת באהבה.
|
עצים חרוכים, שבילים מושחרים,
מפלצות מונעות באנרגיית מוות בדרכים.
צופה בעולם בו גדול ערכו של אבק לבן מלב פועם,
בו מוטות שנהב נלקחים ממה שבמישורים היה רועם.
|
כדי לשחרר את החץ
אני חייב להתאפס על המטרה
|
אני רוצה לחיות לרגע,
ורגע לחיות
|
באחד מלילות הקיץ החמים,
יצאתי לפגוש אהבה ישנה.
הרחק מעינו המציצנית של הירח,
נערכה אותה פגישה קדומה.
|
בעולם בו שדונים משתובבים, ופיות זוממות תכסיסים,
כל שהיה לעשות הוא להקיש בעקבים.
|
כשצינה מזדחלת לאיטה ממארבה,
ויין פטישים לא ימנע את קהות כאבה.
למגעה החיוור הלב נאטם,
נחתם ונמק מסבל מיותם.
|
קיימת רק את, החוף כבר נשכח
לא רוצה לישון, לאכול, לשתות, רק אותך
רוצה רק אותך, איתך, שלך.
|
תקתוק חלוד משתחרר לרגע לחלל האוויר,
אחריו זמזום קל כרפרוף כנפי פרפרים.
פעימה אחר פעימה משתחררים השליחים,
מסרים מעבירים לכל האיברים.
|
היא הזוהר הראשון, הניצוץ הבוהק,
כל שאשאף הוא את הבעירה לספק.
|
עם כמיהה וכיסופים שמילאו את הסאה,
ארים עיניי אלייך, הו הלבנה.
פניי חופר עמוק בוורד,
אפנה אלייך בתקווה עיוורת.
|
|
|
"יש לך אולי
אש?"
מתוך: "מה באמת
קרה בצ'רנוביל?" |
|
