|
בתקופה של חזרה לשורשים מעדכן את הדף ומפרסם קטעים
חדשים
הישועה והאבדון ניבטים מעיניים חמות.
עיניים להן צבע חי המשתקף בעדשות.
אח הממצמץ בין העולמות.
כמגדלור, עומד מוחשי בין החזיונות.
|
זהו סיפור קצר וקסום,
על שיח קטן ועגום.
כל בוקר כשקם פקח את עיניו.
מסביבו כל אילן פרש ענפיו.
והוא לבדו, בקרקע, עניו.
ירוק, מביט בעצים הגבוהים
אורנים, צפצפות וברושים
|
בגוף מצולק מהצלפותיה של גברתי, חיה נפש היפוליטוס.
אך לא גא מבחירה אנוכי, סיבת חטאי ייאוש.
|
גליתי מרחם הגלים,
מתגעגע לארמונות אלמוגים.
במקום זר, צועד על פני מישורים חוליים.
עוטה זימים, סנפירים, מכוסה קשקשים.
|
תמיד האביב, אביב מוזר,
חם ופורח, קר ומנוכר.
|
מעביר את החיים כבמוזיאון,
חולף על פני מוצג ועוד מוצג.
|
רואה את הים, אותך, בוהה בי,
בוהות בי שתי עינייך, שתיים.
מרים עיניי לשמיים,
את שירך שרים השחפים,
הצליל צף על גבי הגלים.
|
לכוד בסבך קורים, בובה על חוט.
שבר כלי, מקושש טיט ובונה פלאים,
אך כתונת הייחוד הושמדה,
ופסי החירות בדם הוכתמו.
|
שבורה לרסיסים אני מחפשת הגנה,
חיוך, ליטוף, נשימה חמה...
קר בעולם הזה ללא אח מזמינה,
הבדידות נמשכת לאורך השנים, ועודני סופרת.
|
הכלוב ריק ועזוב,
הקנרית חופשייה.
|
ואני שוב מתאהב בפייה או מלאך,
קוסמת ממלכה רחוקה שאת ליבי ברשת כשפיה לכדה.
שדה שתיקח ותכתוש את ליבי לאבק,
|
היא יוצאת באישון הלילה,
משחרת לטרף, לכאב רעבה.
מביט מבעד לחלון, צופה בה.
מושכת, מפתה, להזמינה פנימה.
|
חשבתי שכבר אינך בתוכי יותר,
שכן מעולם לא היית, ואני מעולם לא הייתי.
|
העוצמה שבוערת כאש קרה בעולם המראות,
חזקה היא מספיק והביאתני עד הלום.
|
ואז לפעמים מחשבה עולה, וכמו מים חמימים
בעורקים הקפואים זורמת, וללב המאובן מחזירה פעימה.
זיכרון קלוש של זמן שהיה מלבה את גחלי העבר,
מנזל את הדם ונוסך בגוף רכות ותנועה.
|
כל גל המוטח במרחק שנות אור,
במעמקי ישותי פוגע, ובליבי קורע חור.
מה אעשה כדי להמתיק את רוע הגזירה?
להקל על הסובל מגורלו הנורא?
|
גופי הוא מיכל, עגום ומר.
גפיים ראש וחזה עשויים מחמר.
ובפנים לוחשים ורוחשים
מימי שבעת הימים.
|
בובת עץ בחזית הבמה,
פועלת, שוצפת, שואבת, רוטטת,
מחדר אחד לאחר נסחפת.
|
ושוב מאבק ואפר היא עולה,
בוערת וחיה, מעוטרת באהבה.
|
עצים חרוכים, שבילים מושחרים,
מפלצות מונעות באנרגיית מוות בדרכים.
צופה בעולם בו גדול ערכו של אבק לבן מלב פועם,
בו מוטות שנהב נלקחים ממה שבמישורים היה רועם.
|
כדי לשחרר את החץ
אני חייב להתאפס על המטרה
|
אני רוצה לחיות לרגע,
ורגע לחיות
|
באחד מלילות הקיץ החמים,
יצאתי לפגוש אהבה ישנה.
הרחק מעינו המציצנית של הירח,
נערכה אותה פגישה קדומה.
|
בעולם בו שדונים משתובבים, ופיות זוממות תכסיסים,
כל שהיה לעשות הוא להקיש בעקבים.
|
כשצינה מזדחלת לאיטה ממארבה,
ויין פטישים לא ימנע את קהות כאבה.
למגעה החיוור הלב נאטם,
נחתם ונמק מסבל מיותם.
|
קיימת רק את, החוף כבר נשכח
לא רוצה לישון, לאכול, לשתות, רק אותך
רוצה רק אותך, איתך, שלך.
|
תקתוק חלוד משתחרר לרגע לחלל האוויר,
אחריו זמזום קל כרפרוף כנפי פרפרים.
פעימה אחר פעימה משתחררים השליחים,
מסרים מעבירים לכל האיברים.
|
היא הזוהר הראשון, הניצוץ הבוהק,
כל שאשאף הוא את הבעירה לספק.
|
עם כמיהה וכיסופים שמילאו את הסאה,
ארים עיניי אלייך, הו הלבנה.
פניי חופר עמוק בוורד,
אפנה אלייך בתקווה עיוורת.
|
|
|
אני מהיר מברק
ורועש כרעם
אני שרמנטי כמו
בקבוק ללא פקק
של שעם
אני זריז כעכבר
הנמלט מסוסיתא
אני סולידי כמו
יצר המין של
ניקיטה
אני גומא מרחקים
מן הכפר אל
העיר-
קנו עוד היום את
האיש הכי מהיר! |
|
