|
נולד בצפת בסוף 83', גדל בכל מיני מקומות ותמיד
השתדל לקרוא לכל אחד מהם בית. נהנה מהשגרה, מערימת
ספרים מאובקת, וכל בוקר חושב שימצא התחלה חדשה, או
לפחות חיוך אחד שעוד לא פגש.
מהלך ימים רבים
מדייסתך אכלת
אותה אתה יצרת
או לפחות אותה הנחת
|
לא צלצל שום שעון
לא קרא לי הגבר
הכתלים נמשכים לתקרה
האוויר העומד משמר את החדר
מתעקש שליל אמש קרה
|
חבלי חשיכה מחושרת
בכעס וחסר חמלה
גלגלת של צדק טוחנת
וונוס דמעה מעלה
|
לאט לאט, מחשבה רצופה
עוזרת לכתוב, מלמדת כיצד.
|
ממורמרת עוטה אצטלת הגונים משובחת
בפנים מתחסדות זעמה בפניי היא מטחת
בלשונה השלוחה שבקשה לעקור את הכל
לחרף לגדף לחרב לנתץ
|
ומול הרעש בחוץ נאלמתי
הפכתי שייך ל-
הואלמתי
|
תפסת אותי ככה
פתאום
ערב בהיר
|
בריח נגעתי בך
לא יכולתי אחרת
|
גּוּף מֻתַּש נִטְלָה הַנֶּפֶֹש
חַי אוֹ מֵת מָמָש כְּאֶמֶֹש
רֹאש נִסְחַף אֶל גֹב הַכַּר
הַכֹּל יִהְיֶה שָם גַּם מָחָר
|
- ההיית מקפיד על סומא מגשש?
על שה משוטט בחולות?
הן בני הוא וגם אם ברפש בוסס
|
תעשן
תרוויח זמן
הדמעות יופיעו ולא מעצמן
|
המדריכה אמרה שאסור לצחוק.
להוציא את המסטיק ולא לצעוק.
צריך לכבד את הקירות האפורים
את עמודי הבטון, את הנרות הדולקים
|
נקודות אדומות, אולי מספר אבדות
כרמז יחיד לליל אמש
|
עשב חרש רגב ערש
ירק דשא קרן שמש
שגב נפש ילד גבר
|
זה לא שזה את או אני.
זה "אנחנו".
זה לא שאת רעה או אני.
זה הטון הזה שיש לך. זר
|
את שמסתכלת על כולם
לתוך תוכם
הם מסתכלים בך
לא רואים
|
פנה היום אדם חושב נזעק מקפאונו
להיות! קובע באחת השבח לקונו!
ימים רבים לילות אין ספור בזבז במחשבה
על מי הוא מהו ועכשיו גילה את התשובה
|
ייחול קצר של שכחה
להתעטפות בחשיכה
את מתעוררת -
ושתיקה
|
"כמה עולה?" אני חסר נשימה
עיצורים בעשן: "כמה עולה מה?"
לרגע אני מתבלבל,
לבגאז' מסתכל
ובד בבד שואל:
"זה לא אתה האיש,
ההוא עם הרמקול המרעיש?"
|
כל המילים היפות שאמרתָּ
סגורות במחברת קטנה
האבק מכסה גם אותה
גם אותנו? - שאלתְּ
אך איש לא ענה.
|
זו לא יצירה. זה רגע שבמקרה תפסתי.
|
|
|
ליפה זה לא
אוכל!
חרגול לכינה
נחמה |
|
