|
יליד 87.
שבע עשרה וחצי שנים חלפון להן כלא היו, ועוד מעט
"התקופה הטובה ביותר בחיי", כפי שאומרים לי לעתים
תכופות, הולכת להסתיים.
Obscure scenery
Twisting one's mind
|
Infinite treacheries murders and thefts
Myriad disasters hastens our fall
|
Staring at her
A heart filled with joy
|
Lying atop her motionless body
Admiring god's creation of beauty
My blood mixed with her tears
Her blood mixed with my tears
|
Of all the times I have sinned
Of all my past blasphemous deeds
None justify such eternal torture
|
Hence on we march into the field
When comforting our women, did we lie?
|
The remnants of happiness
Tortured and slowly vanishing
|
A duck walks down the street
Gets hit by a truck
Guts splattered on the floor
Blood and bone specks kill the whore
|
Disguised as your ally and supporter
I whisper my incantations to your ears
|
Siphon my life no longer
Torment my soul no more
|
Lurking in the grassland
Swarming in their cave
All men who oppose them
Will have to face their odium
|
Reaching out for her silhouette
Her humanity vanishes
And I jump into the darkness
|
Coated in black, looking at my own feet being swallowed by
the newly made mud
|
מחר בהפסקות בין השיעורים הייתי מוצא את עצמי מחזיק את אחד
מעמודי הברזל של גרם המדרגות, במקום לגשת אליך ולהגות את אותן
מילים נשגבות שאיני יכול לבטא.
|
"ארץ עיר תמיד היה כל כך קל," היא פולטת בקול שברירי, כאילו
משקל העולם כולו מונח על כתפיה, דקות ככל שיהיו.
"זו באמת אות קשה," אני מפטיר, קובר את ראשי בין שני עמודים
ובוהה בדף שמונח בין מרפקי ידי. "אם רק תחכי לסיבוב הבא."
|
|
|
אני נכנס
לשירותים ומסתכל
על הקיר ושם
כתוב:
מה אתה מחפש
בדיחות על הקיר
כשיש לך אחת
ביד.
הם לא ידעו כמה
הם טועים. |
|
