|
אדם בתוך עצמו מתכרבל
אוסף עצמותיו לקראת שנת לילה מאוחרת.
אדם סוגר נפשו מאחורי מנעול ובריח
אין מוצא דרכו יותר בעולם התהודה,
כי שומע בתוך עצמו את אותה המנגינה.
|
את יודעת,
יש רגעים שכאלה
שכה יפה להם השתיקה.
את יודעת, כי אמרתי, כי שמעת,
אך לתוכך כלל לא הפנמת.
|
באתי אליך, ממש כמו פעם
עטויה שמלה לבנה, לאותו מקום
שם ישבנו תחת עץ הדובדבן כשאהבנו
ועל גזע העץ אהבתנו חתמנו.
|
לא הובטח לי גן של שושנים
לא הובטחה לי אהבת עולמים.
הוא ברח כשרק בסלו נמצאות התשובות
השאיר כאן אותי לאגור את הדמעות.
|
היא אוהבת אותו
הוא קורא לה אהובה
היא בימים עורגת לו
הוא בלילות חולם תשוקתה
|
ברגעי דממה סתווית
נאחזת כציפור פצועה
בענפי עץ מוצהב.
|
כל המילים הקשות לא יגרמו לה לברוח.
כל המילים הבוטות לא ייקחו ממנה את הכוח,
לבחור בדרך חדשה ואת העבר לשכוח.
כל מעשיך, גם אם אתה בן מלך, לא יביאו אותה לצרוח
היא הייתה ולעולם תישאר היפה בנשים
גם כלפי חוץ וגם בנשמה עמוק בפנים.
|
היא היתה ילדה רכה ותמימה
חלמה על בית, בעל וילדים שישה.
היא למדה בבית ספר הכי טוב בעיר
חשבה שתלמד ותקנה השכלה.
|
להלך בשבילי זיכרונות,
בלילה בהיר כשכל הכוכבים אשר מעל
שאבו אחד לאחת רגעי חושך.
|
להרגיש את הרוח המנסה לחרוץ
וואדיות בין שדיי, הצמודים, כה חזק
לגופך המוצק.
|
באין בים משברים והגאות לבשה תנומה
עומדים כגלים, רוחשים אהבה מתוקה.
יש וים הדמעות הישן, מבצבץ תחת עין מבוישה.
|
השמש ספקה כפיה
בהביטה מטה אל
אותם יובלים אדומים
שסכר השנאה פרץ
ושטף אל אדמת
ארץ לנו, לא לנו.
|
|
|
"שנות השמונים"
מתוך "אין יותר
נמוך מזה"
בהוצאת בוליביה
ושות'. |
|
