|
Come, said my Soul,
Such verses for my body let us write,
(for we are one)
Walt Whitman
The same face on the same bus for years to know, and god has
surly turned.
So very little your mind understood the meaning of guiding
time .Sadly, her time was guided by you.
|
ארוחת צהריים ביום אוורירי וצח. לא ידעתי שבאותו ערב עתידי
נבנה במערות עשן.
|
My eyes sculptured his vision
It destroyed me as if I was held
By my own soul
|
A letter to you
Words were expurgating
My palm
|
Riming their bruises of a far, far concern
With a stated chenille
|
I was from the feeling
of the human heart
Yes, we were born to be human
|
Soon the voyage will be taken
By a gentle boy
Who's ready to be departed
from his home
|
Each makes the hatred with kindness.
A violin, A guitar became one soul for the movement
Of fire, a freezing cord.
|
The mystery of time
left me feeling the melted ground
I have been stepping towards the sun
Feeling the warmth of the cold
|
A whole
bible wont be able to complete
My body as a whole chapter
draws steps in a wander path
|
I felt so cozy in me
Like the winter was embraced by the summer
and the autumn left peacefully for the winter to come
|
Too sick the looking man's eyes were
|
On my way to the place
Where my desires desire
The feelings feel
|
When the minutes end
The silent moments will speak
Loudly for us
|
בהגיעך לכאן
נשמתי חובקת את לכתך
|
גיד ועצמות חלחלו לעברי
בנו אותי למחשבות ורודות כהות
כי הוא זה
הגבר האהוב והאוהב
|
הסתכלות צפויה אל עבר
גן עטוף בזהות בדויה
וטובך מעלה תהייה
גם כן בתוכי שבוי
|
והארץ כעפר לאדמת תשוקתנו
לא ידע את את אשר חבוי באדמה
זאת
|
לא ידעתי מאומה ממה שקרה אז
או פשוט הקליפה התקלפה
|
בפאתי לבך
ניסית לבטוח
ולברוח
|
ליטוף הניתן על ידי אלוהים בעצמו
אלוהים שומר אך לעיתים גם לוקח
|
קיומך נושק אל שפתי עקובת הדם
נושקת אליך
סדקי הנשמה מתבהרים מתוך זכוכית נקייה
|
הרגע ההוא
אשר מפלתי התרוממה בעיניו
הוא בעצם היה הגשר בעצמותיי
ראייתי התעוורה בתוכו
|
האור הכהה המשתקף לתוך האווריריות הנמסה,
לבשתי את אותה שמלה אהובה.
|
אוויר מרוח על פני בכי אלוהים
צופה בכיליון עיניים לקריעת מרירות
אנושית
|
ועכשיו
לבך כשביל אין סופי
פוסעת עד פאתי עורך
עורי קמל בעורך
|
מנוח זועק ליבה
החירשות עוטפת
את עיניו
|
זכרונות חיים קלופים
התלקחו בעיניי
לבשו צורתם
|
זלזל האושר המתעכב
לבוא
ועודני כאן נושמת את
חללי השממה
|
האתמול בצעדי ענק
מנסה להקפיא את הזמן
|
העתיד התבקע מתוך העבר
ההווה עטף את עורי
כמעיל ביום קייצי
|
צעד על שלולית ברכת
אהובי המת מקור מותר
ידיעה חסרת שחר קולעת
על ברכיי דמעה קושרת נטילת
יד אכזר
ואני, השתקפותי באחיזתו הרופפת
ברקמת החמלה
|
אותו בחור
חלפתי על פניו
אך לא נגעתי בפניו
לא ידעתי מה רחש לבו אומר
|
שחינו בקול העורב
נעלמים בתוך עשן שוחט
קולו היה טבול ברעש אלוהים
|
הנשמה אותם איחדה
אך האוויר השחית את תמימותם
|
נעמדת
מתיישבת
כבול עץ כבול לאדמה יבשה
|
עיניך משוטטת בין כתלי הזריחה
ואני עודני שם, מסרבת להבין את פלא
הבריאה
|
עיניו נוצרו מחמלת הקיץ
גופי צמא למשקה עצמותיו
הוא איננו כאן
החלום נדם
הלילה נשאר
|
נשות מלחמה אשר שבי החיים שבה במרגלות ההר
|
הם גנבו את ההצגה
הם הראו את גדולתם
|
נהר נושק לרגלי
ביצבץ שיער ראשו
טיפה זוהרת בליל תשוקה כלואה
|
במעלה ההר
שם צופה
ממלמלת מילות אהבה
עורגת ומשתוממת
|
מתיקות עד אין ספור מליחות בגוף
קורא אהבה עזובה
נשמתי מוכיחה את פרח השלום דרך
נתינת יד קטועה
|
תשוקתיהם כחייה מפוחלצת
תשוקתי בו פילחה לילות לכודים בזמן
|
ישבתי בתלם נע
וחיכיתי לו
כן לזה שאולי לא קיים
והשמש זורחת
|
ההווה מנסה להחיות את העבר
אך מותיר את נשימתו האחרונה
לעתיד הנושק לשורשי חיינו
לעמית ליבנו.
|
הכוח העולה מתוך עשן האש
שרשרת הנזקקות לאותה יד מביאה
דמעתה אחרונה
|
התבונה הייתה תלולה
משאלותיך כעצי מכאובי
פרי שלם מכיל ריק חתוך לשקט
נצחי...
|
עצמותיהם התמזגו לגוף אחד
טרפו את חלומותיהם
ושאיפותיהם
|
זריחתו כשמש לחה
נעלם בצאתה
נשימתו כאוויר לשפתיי
|
השקט נבנה
מפעימות תלם רך
נשא אותי על גביו
|
וגופי עוד צמא משקה נשמות
משקה שיכורים ישנים
נשק לי בשתיקת חלומי
ועוד רגע קט
חושיי נבראים לתוך
מותו
|
|
|
שאלה קיומית:
אפשר להרוג
בנאדם עם ארנק?
חתול מכה שנית |
|
