|
ג'קי
ג'קי.
טיפשונת.
אמנון כבר כמעט בן עשרים ושמונה אביבים,
הוא מהאנשים שלא צוחקים בחורף.
לאמנון הייתה אחות, היום כבר אין - היא רועה באחו עם הכלב
והחתולה והאוגרים שהיו לו כשהיה בן שמונה, עם הרבה חברים ושמש
שזורחת גם בלילה וכוכבים שמאירים את היום.
|
זכרתי פעם איך כשהייתי בת חמש לקחו אותי לשיעור ניסיון בנגינה
על פסנתר ואיזושהי מורה עם ריח של שום מהפה לקחה את הידיים שלי
בשלה, ליטפה אותן כמה פעמים ומלמלה לי: "אצבעות של מלאך יש לך,
אצבעות של מלאך".
|
אצבעותיו רכות כנגד שלה, שעה שהצמידו את קצות כריותיהם. הם היו
לבד באותו הערב, הוריו נסעו לסופשבוע והיא הוזמנה לבלות אצלו
את הערב.
|
אני לא מטורפת, באמת.
אנשים נכנסים למקום המכוער הזה, עם הקירות המתקלפים ומסתכלים
עלי ברחמים - כאילו אני מקרה סעד כלשהו. כאילו שלהם אין בעיות.
|
סבתא הייתה רקדנית. מאז שאני זוכרת את עצמי, היו מסתובבים בבית
סיפורים על ימי הזהר שלה והערצתי את סבתא. רציתי להיות כמוה.
|
רציתי להיות בלתי נראית,
להפריח בלונים בחושך.
|
האמנת ונשארת
כמו שאת בשבילי
והיינו רק שתינו בינתיים.
|
והכאב מתחיל בבטן
כמו עקצוץ שמתפשט
|
ומעולם לא
ביקשתי דבר פרט ל,
גבולות
|
ודניאל נולד בן מלך
לדניאל הייתה תקווה.
לדניאל מלאו עשרים ושתיים -
וכרתו לו השפתיים,
שילמד ולא ישאל -
יותר מדי.
|
להחליט למות זה,
להפסיק לחיות.
|
את צורחת בי,
כמו כאב מתפרץ
אני זוחלת אל הפלג
בנהרות צרים של דם,
אני זורמת.
|
ואתה לא צועק
אתה-
רק שותק
לוחש
אני לבד
ואני לבד
|
וכמה אני רוצה
לאהוב
ולא רק
להרגיש אותך
בפנים.
|
כשהיא עצובה היא לא בוכה,
לא נותנת לרגש להשתלט עליה,
|
חתך נייר,
כמו נשיקת פרפר.
|
לפעמים, כשיש לי כח,
אני קמה מהכסא הנוח,
מעסה קצת את הכתפיים,
ומזיזה את הידיים.
|
את נסיכת מהלומות
מקיאה עם אור ראשון
הוא נסיך של מלחמות
את נופלת בין סדינים
|
כמו עלה שעף ברוח,
אני אפול לבד
|
ניסיתי לשמר הבטחות,
לקלף ענני צמר,
|
קיוויתי לטוות לך שמלה,
כלה בתולה ללא כתם.
|
רציתי לקטוף לך פרחים,
סמוקי כותרת
|
ורב החובל שלי
היחיד שחי
נושם
דגים מנופחים ממטבעות זהב
|
אני נשרפת
באש חיה
כמו יהודים בגטאות.
|
נתן
ולקח
ונתן ולקח
תפוחים מהאדמה
ובכה
|
משוך בשערי מראשי הקירח
ממחשבות
רדוף אחריי, נכה
|
שטפי את גופך מצחנת האדם
גרדי את הדם שנקרש על ליבך
לבשי את הלב, לבן בתולי
והכריזי: 'הו אמא, לקח אותי איש.'
|
ופעם נספינו כולנו
נפלנו כמו ציפורים שנורו
רק מאדמה אל לב השמיים
וחלק עפר
|
בלילה,
כשאני חושב עלייך,
אני נוגע בעצמי.
|
כשאהיה גדולה יהיה לי אושר.
|
אני שואפת מהסיגריה, אתה נושף. אתה מעשן קאמל ואני, שלא יכולה
לסבול את הריח, דבקה בפרלמנט.
מעניין איך אנחנו נראים מהצד,
זוג סנובים עם סיגריות יקרות,
מדליקים את הקצה עם הזיפו המעוצב שלנו ומכבים את הסיגריה עוד
לפני שהגענו לפילטר.
|
את מותחת את היד הימנית שלך מעלה,
האמה שלך מצביעה אל נקודה לא מצויינת ברגע השחור שמקיף אותנו,
בעוד שאר האצבעות שלך מקיפות אותה, כמכתרות את המלכה.
|
תצמיד אותי חזק אליך,
כן, ככה.
כל הכבוד, מותק. רק אל תשכח להחזיק מעמד.
|
אפרת אמרה לי שאם לא אדאג לחבר תריסים, היא לא תבלה אצלי את
הלילה יותר. אני לא מקשיב לה בעניין הזה מהסיבה הפשוטה שאם היו
לי תריסים, לשבת על אדן החלון היה עסק חפרני ומייאש.
אני תמיד יושב על אדן החלון כשגשום, מפסק רגליים ומביט קדימה.
|
את רוצה להיות אני?
באמת?
מאיפה בא לך הרעיון המטורף הזה?
אני נראית לך מיוחדת?
|
אנחנו יושבים ככה, ביחד, בוהים קדימה.
אולי סרט, אולי עיתון, או תמונה, אהבה.
|
כן, אני מאלה.
מהסוג המשעשע.
|
אני בוכה כשאנחנו מתחבקים
וקצת בכיתי כשהתנשקנו בגשם.
אנחנו כואבים ומכאיבים ו-מאוהבים.
|
למה, מדינה שלי
דיממת חיים
אל מחוץ לכתלייך
השארת אותנו כפצעים פתוחים
וקילפת הגלד גם
מחילייך הנאמנים
הרי אנו חיילייך!
|
יהיו לו אצבעות של פסנתרן, ארוכות ודקות.
לא אצבעות של גיטריסט, מחוספסות ומהירות.
לא אצבעות של סקספוניסט, מגושמות ועבות.
האצבעות שלו יהיו כ"כ רכות וכ"כ ארוכות שכמעט ולא אוכל להרגיש
אותן מלטפות אותי.
|
אני פותחת את השרוכים של הנעליים שלי, אלה נעליים ענקיות כאלה,
וואנס מגושמות, ככה שלהוריד אותן זה ממש לא עניין, וזה נגמר
צ'יק צ'ק. ובכל זאת, אני מספיקה להיזכר ביום שבו יצאנו ביחד,
אני ואתה, לקנות את הנעליים.
|
אני לא באמת בוכה, טיפשים.
|
זאת מין שגרה שלנו,
אני חוזרת מהעבודה,
כל יום, בערך באותה השעה.
|
|
|
לשנא הבאא בבמא
דהחדשא
אפרוח ורוד
ברגע של ארמית. |
|
