|
.לכל אוהבי
בוא נפתח חלון.
דלי ריק בגוון ירוק זית נתחייך בכניסה אל בניין הממשל, צרור
מכתבים הוטמנו בידיים רפויות.
שקיקה לא הייתה קיימת בה, רצון דק לסיום. גימור מוחלט של
תפקידה.
לעיתים ביקרה בתערוכות מצויירות, נכנסת ומשלמת את המחיר
המדויק, מצמידה את השטרות מטה, ללא מבט ישר
|
לא שברנו את השתיקה עדיין. הקרח מקפיא את שניי. עיניי חדלו
מהבטה שקופה.
ידיי מנגנות ומחליקות על פיסות רושם וטמטום, מתנות זולות
מדיפות ריח זול כמו זו שקבלתי לבת מצווה מחברה טובה. הייתי
צריכה לחייך ולהגיד תודה וסבתא שלה אפילו רצתה שאני אשים עלי
את הבושם, ב
|
כל מה שרציתי- אדם
האדמה היכתה בי
|
צל רודף המון זמן. אחרי למלחמה!
ואני- בצלו, לא נאמנה לרוח הקרב,
לא מדלגת בשדה מוקשים. נופלת-
כמעט.
|
גרב. אחת מזוג,
שטופה בדמי.
הולדת אותו ממזר
לתוך ריח שיכור,
רצון מתייסר.
|
אני עוטפת אותך בפרווה
של דובים אנושיים,
לראות אותך מתכרבל
שוב
|
לא אוכל לעוף אליך
הזמן הוא זמן אחר
והכנפיים נבראו מחדש
רפויות ויפות פחות
|
ולא אפנה אלייך
הפעם. לא אבקש
קמע,
רק גלימה
בצבע טוב
והרגלים שלא הולדו בי.
|
לראות אותי נובלת
לאט. בדיקנות.
|
ומה ראוי לפרטים נאספים
שנקראים בשמי?
|
אתה מוריד לי חצאית ואת הלב,
יותר למטה -עוד- כדי ש
לא אתרגש מהבשר שלך יותר
|
בוא נפול אל תוך
גדר מחושמלת אבק.
נהיה צהובים שם,
נהיה מילה עברית.
|
הפספוס שלי שרוע
פותח רגליים
שר את שיר העמק החדש
|
עוד מעט אשקע ואדע את הצורות
|
שאפרח לך ולא אדע
מה שרצית
לרצות,לאהוב
|
אקרא לך נחמה
ואבחר בך כי אדע
ששמך הוא צורכי,
ארץ אוכלת זיתים,
גבינות ויושביה.
|
אדע צעקות אמת,
אכרע שתי ברכיי
לעברי.
|
אני יוצאת עכשיו לנגן לכם
ברחובות ראשיים כמו שמקובל
|
בוא נכתוב תוכנית אירועים
שיגרה מתמשכת מביטה בי
הפצרה לכאב
עולם גולן. שמש בורחת מפני
נחשים וחיות שונות
|
כמעט שתפסת אותי
עירומה במים,
שטה.
|
אני מתגדלת בזרימה
אחר עצמי, זאת אומרת,
אחר זרות. רצון אין.
|
פסל שעווה
בין ידייך.
מרחת אותו.
על עצמך.
|
את מלכת ירושלים הנצחית
את בפתח ליל הסדר מחכה רק לי,
חייט שכמותך. תופרת שכמוני.
|
הכי פחדתי וייחלתי אז לזרום ולאבד כל מוסר מקולל שחונכתי עליו
וזה קרה כמעט לגמרי. אז, בבית הטינופת והזיכרון. אנחנו נזכור.
אני יודעת ואת מרגישה.
|
עיר קודש מקדשת קור, אצבעות רגליים נבראות בכל רגע,
מהלכות-שומעות-מקשיבות
אך,
אדוני, אין כאן שובע. שביעות נפש מסתיימת.
נו. בוא אלי.
|
אני יודעת חברות טובה ומבט אחרון לפני מוות. יודעת אמא. פחד.
איך אני בוכה ורועדת ברגליים. יודעת תענוג וריגוש אכזבה. אני
יודעת.
|
לא אפסיק להביט בך מרכיב את זר הבריאה בתיבה שלי.
פנים נאמנות ופסים פשוטים - מופשטים.
ברוך תהיה בבואך.
|
אם הייתי רעייתך,
ודאי הייתי הופכת אישתך במהרה.
|
אתה כאן כל הזמן שלי. קורא לי לשלום עם פיגועים ואברים
מתאבדים.
אדם שכמותך, רק אתה לא מתאבד בין ידיים לראש ולב של המונים
קטנים ממני ושלי.
|
רציתי לטעום אתך שיר ושפתיים ביום חגך, בסוף כתבתי לך מכתב על
דף פוליו של שיעורי אזרחות, בלי הרבה מאמץ, כי ניסיתי לא
להאמין במשפטי יומולדת. תאמרי אם הצלחתי.
|
מרור כורך. כמו איזו סדרת עינויים סינית. עם מטרה בסופה ותוך
כדי.
שליחים מסתובבים שם. מנבאים, טובלים, צועקים.
אנחנו צוחקים עליהם בדיוק. תנועות בידיים ועם הפה, מרוצים
מעצמנו. הם קולטים אותנו.
|
אני מתה להעריץ אותך או כמותך, כמו אז, בלעתי את המילה שלך,
עקבתי אחרי כל אצבע שזזה באי בטחון, הסמים שלקחת, הבגדים
המגוחכים. היית בא אלי והייתי עוזרת לך להתלבש.
כמו שתרצה, איך שתבחר. הגוף שלך לא ייעשה לי כלום.
אבקש את הלחי שלך, לא מגולחת, מסריחה מעמל.
|
רגעים נשיים כאלה, את מרגישה אישה לכל דבר, חושבת על אלפי
הנשים בעולם.
הפטמות שלך, הדגדגן, הרגלים.
אין חומר אחר. את חשה את הסנטרים נמעכים לך בגוף, עיניים
מלקקות במבטים והרעידות הקלות ברגליים. אישה.
|
הכוסות הכי יפות בציורים של פילים ונמרים מעוגלים סגולים
כחולים. כמה יופי בצבעים וביריקה שלהם על כולנו.
|
אתה הוא פרק שלעולם אחזור ואקרא בו, אצבעותיך יהיו הסימנייה
המקושטת בריח פריחה או שיר חדש.
|
היא כותבת אותיות דמיוניות באצבע שלא נוגעת- מנסה להגיד לי
משהו.
אחרי מה אני הולך? המבטים לא מתנגשים, היא משחקת בדמיון,
יודעת
הכל טוב ממני.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
א.ב. יהושע, זה
אח של ג.ד.
סלינג'ר?
(לא, זה בןדוד
של אייבי נתן). |
|
