|
 168587575
קצת יעלי, קצת ליליה, וקצת לא.
כותבת לא כותבת, אוהבת לא אוהבת.
מי אני שאדע לספר לכם עליה.
שורות קצרות
אותיות מכווצות
צמצום שברים
עד שנתקרב לאחד מול אחד
|
זה כאילו שחוץ משני זוגות עיניים
אנחנו כלום
אפילו את שיחות הנפש עד הבוקר אנחנו לא מדברים
רק שותקים ומסתכלים
|
איך עופפת בקלילות מענן לענן
נוחתת עליהם ברכות ילדותית
|
מילותייך המתוקות
מתובלות באהבת אין קץ
השכיחו את כאביי לפרקים
|
ידך, זהירה ואוהבת אחזה בידי.
בייאוש מלטף ביקשת שאשב
|
הרגליים שלי רועדות מתחת לשולחן
אצלך הרעד היחיד נמצא בזויות השפתיים
בין חיוך למילים שלא נאמרות
בין התפקיד
לרעד שאינו תלוי בדבר.
|
שדות נרחבים של וויתורים ופשרות
|
בדממה משחררת כנפיהן
לעוף ממנה
|
בספקנותך
הדבקת את שפתיי זו לזו
ולא נותרו לי אלא
סקיצות של מילות אהבה
|
תן לעצמך להנות מהספק.
אל תלאה את עצמך במחשבות
לגבי רגשותיי האמיתיים.
|
יש גבול
לכמה שהגלים
גואים ומשתפלים
|
התכלת האינסופית לבנה כמעט
מזמינה אותי לשייט בתחומיה
להישאב לריק הפלאי הזה.
|
סוגרת, חוסמת, עוצרת,
אוטמת,
זו מלחמה.
|
אך חייך היו ועודם רחוקים
ועל המרחק לא אוכל לגשר גם ברגש,
|
שילחי את ידך אלי
החזיקי בי בכדי שלא אפול
|
את תשרפי בציפיה הזו, ילדה
בחכיון שקיצו אינו מובטח,
|
והמחשבה
נ מ ס ה
אל תוך הזמן אשר עוצר מלכת.
|
תכלת הפכה לשחור,
אך ניחמוני המנצנצים
|
חושבת שאולי יש לי סיכוי
לצאת מתוך עצמי יום אחד
ולגלות חיים.
|
אין זה משנה אם הייתי כאן מאז ומתמיד
מספרים הם כוח עליון.
|
פיזרת אבקה של קסם על מרחב הזמן,
על מרחב הרגש המתרחב באור.
|
ואני חושבת במילים מחוספסות
שזו היתה יכולה להיות התחלה נהדרת לשיר
זו היתה יכולה להיות כניסה מרשימה למלנכוליה טהורה
|
תלויה על חוט במרכז עולמי
תוכני נוטף ממני,
|
אני כבר יכולה לדקלם בעל פה
מילים יפות שאת אומרת שוב ושוב
|
ואפילו שם אני מופתעת לראותך
אך את שם, בגוף ובנפש
רוקדת איתי את אותם רגשות.
|
מציירת תמונת ענק במכחולים דקים
ובלב צעיר
|
עיניי שוחות בין שורותייך
כל כולי טובעת בנבכי נשמתך,
נשמתי?
|
ללטף בדמעה של אושר את זו ההרגשה
של מעבר לקשת
|
מחייכת מתוך בכייה שנרגעה
סערה קטנה בתוך הבטן מסדירה לי את הנשימה
ואני חושבת שאולי מרץ לא כל כך משוגע
הוא רק מחכה שתזרח השמש
|
מודדת בקפידה צעדיי
ציונים דהויים מהדהדים
בין חדרי לבי
|
ועוצמת עיניים
שנייה
לפני הנחיתה
|
הסר מחיי את האקסטרווגנטיות של ליווי מתוחכם
|
אני באמת לא רוצה לאבד אותך רק כי
המוח שלך יותר מדי חסום בשביל לקבל את ה
חופש שלי.
|
סגורה בתוך החושך
ומנורה קטנה מאירה ידיה
עת סורגת את חייה החדשים
|
בנסיעה ארוכה ארוכה
החלון חצי פתוח והרדיו דולק
שיר שמחדיר בי תחושות ישנות
מתנגן ברקע
|
אני שלי
והלוואי ולא הייתי
כי מישהו אחר היה
הווה אותי
טוב יותר.
|
הם הציעו גלולה לאיבוד השפיות
לא במזרק כדורים או אבקה,
רק מפתח ברגים
לשחרר את שמהודק חזק מדי
אצלה בראש.
|
ויד ענקית חופרת בי,
מוציאה ממני את הפרפרים
|
אני מרטיבה את הכרית
וחושבת שמזמן לא בכיתי סתם כך,
על עצמי,
ודווקא מגיע לי להקדיש לי כמה דמעות.
|
לסדוק לך את עדשות המגע
בחדירה טוטאלית
לשדה הראיה שלך.
|
ושתי נשמות אבודות נפגשות בנקודת ההשקה.
השיפוע שווה,
ואולי רק בערך מוחלט?
|
כותבת ארספואטיקה בגרוש
כשבעצם זה היה אמור להיות שיר עצב מופתי
שיר בדידות מעורר הזדהות
|
עיגולים פיתולים
נפתולי הנפש
|
אתה תקרא לי נצח כשתחכה לי
אבל אני-
נגמרת מהר,
|
שמי, מסגרת חלולה
תווית לשם זיהוי
שתי הברות פלוס טעם
סקיצה בעיפרון אפור דהוי.
|
אם תפנה אליי בשמי תמיד
אחשוש שמא אתה זקוק לתזכורת
מול מי אתה עומד.
|
והופכים אותי
לעיסה
נוזלית
של מישהי
שפעם היתה יציבה,
|
אלוהים, תן לי קצת צניעות וקח ממני את המודעות האיומה הזו, תן
לי מחשבה אחת צלולה, תן לי להתנער מהקדחתנות שבה אני חושבת את
חיי.
כמה אירוני זה שהכי מסובך להגיע לפשטות.
|
השמלה שלך נקרעת בעודך פושטת אותה מנשמתך ולובשת את המדים.
האדמה סביבך נהיית קשה, כאילו מתאימה עצמה לשינויים שבך, או
שאת זו שמשתנה לפיה?
|
עכשיו זה לחיות בין רסיסים של בועות שהתפוצצו מזמן,והרסיסים
הפכו לזכוכית שבורה ששורטת את עורי ונשמתי, זכוכית בה אני
משתקפת ורואה עיניים נפוחות ואדומות ושבילים של דמעות על
הלחיים. והמבט המיואש שמנסה להיות רגיל ונורמאלי ושמח לפעמים.
מנסה..
|
קולי כרחש הרוח בשבילך. אינך מגיבה כאשר חולפת היא על פנייך,
אינך מגיבה למילותיי.
|
ואני - כשהייתי אז - הכלתי אותך, את המהות שלך, את העיניים
בעזרתן הסתכלת על העולם, ואלו השאירו בי מעין זרעים שצמחו
וגדלו למהותי שלי, לעיניי שלי, דומות לשלך, אך עדיין ייחודיות
לי. ואליהם אני כותבת.
|
השארתי מילים
ורמזים
השארתי מחשבות ישנות, ואמיתות בלויות כמעה.
כה רציתי להעלם ברגישות, להיות זהירה בחסרוני,
|
ואז היא מוציאה מהמגירה שלה נגזרת נייר של שדים שחורים ומראה
לי אותה, הדמעות לא מפסיקות לרדת על הלחיים האדומות שלה, נדמה
שהן לעולם לא יחדלו. היא מראה לי את השדים השחורים שלה שרודפים
אותה כבר שנים. בלי מילה כמובן, כדי לא להרוס את הקסם האפלולי
הזה...
|
ואת מנסה להסביר לעצמך דבר מה, אינך יודעת אפילו מה בדיוק, מהי
אותה תובנה חמקמקה שאינך מסוגלת לתפוס.
ואת יודעת שאת היחידה שתשמע את ההסבר הזה, את היחידה שאולי
תבין. לפחות יש לך את האולי הזה. מאף אחד אחר את בכלל לא מצפה
לקבל קצת הבנה.
|
כל כך חזקה אותה התחושה עד שאינה משאירה שום פתח לקישוט או
רומנטיזציה, אין צבעים ואורות, רק פעימה בלתי מתפשרת שמהדהדת
בכל תאי הגוף.
|
לכי תנמקי להם את הדמעות שלך
נראה אותך שמה את הידיים שלך על הלב
לא על הבטן.
|
משהו בחורף המתקרב מטשטש הכל כמו מסך ענק של ערפל לח ודביק,
האני שלי מתמוסס בין הסדקים של השפיות של העולם הזה, הדחיסות
הזו של הדימויים מתערבבת עם מין ריק מתפשט שמכלה הכל וכל זה
גורם לי לאבד את האוויר שלי מוקדם מדי.
|
אל הארכיון האישי (62 יצירות מאורכבות)
|
|
