|
מוחו נודד חזרה אל מתכונת ההתעוררות הרגילה.
מזהה את שעליו לעשות בכדי לצאת ממה שהיה בעיניו חוסר קיום
ממשי.
|
אני משתנקת ונופלת על הרצפה ביסורים
הגוף, מאבד מהממשות
ואני מרגישה גוף נוסף
|
אני גוזרת את דמותך המתרחקת.
גבך רם ונישא
וכתפיך רחבות
כתפיים שגהרו מעליי לילה אחר לילה
|
לחש בי סודות של אש.
אני אקשיב, מבטיחה.
|
שמם נתלה
בין לבין,
מהדהד תחת
מלמולי התפילה
|
ואולי הטל הוא הלילה שנתחכך לו ברשעות על המכוניות שלנו ועל
הבתים וחילל לנו את הרצפה ואת המדרכה שמובילה לתוך הגינה ואת
האופניים של הילדים, ככה מרושע הוא.
|
אולי ככה נגיע לגן עדן סוף סוף.
נמרחות על חול שאינו זהוב כלל
|
את ואני, אנחנו יוצרות לנו דמויות גבס, מרטיבות אותן
בדמעותינו, בזיעת הלילה.
|
אני הולכת והמבט שלי נודד סביבי... שמש של סוף יום.
עייפות של סוף יום. בגדים של סוף יום.
|
אני מטילה ספק אל תוך מים רדודים
|
הייתי יושבת שעות ארוכות על מדרכות בטון. מבצבצת במה שהיה נראה
לי כמו עירות קטועה. ככה, מתעוררת עם מגע האור המלאכותי על
הפנים. נעלמת עם שובו של החושך. הייתי מביטה מעלה הרבה. מחפשת
אחר נקודות אור צחיחות
|
אתה היית דויד שלי
אני סירקתי את תלתליך בעודם צפונים בזהב של
מילים
אני צפיתי בנמשיך, ראיתי את אפך בלובנו מתמלא סומק
את השפה נמתחת בחיוך,
או נפערת תחת עומס הרגשות
אני צפיתי בך במחולך
|
אתמול נהייה פתאום שקט. בין המולת הרעש שניסתה להסוות את
המחשבות שלי, נהייה שקט.
החשמל צנח כמו כוכב נופל והשמיע רעש גדול. ואז היה שקט.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
תכנסו לי
לרקטום!
פרובוקטורית. |
|
