|
הכול התחיל בערב נובמבר בו כל העולם עצר מלכת.
תינוקת נולדה. יפה, אסרטיבית, חכמה... כן, יצירת
מופת ממש. היא גדלה, התפתחה (אבל לא מספיק בציצים),
החכימה, יפתה והתחילה לכתוב.
זה מה שיצא...
הדברים שמפורסמים פה הם לא יצירות. אם יש לי יכולת
וכשרון (ויכול להיות מאוד שאין לי), זה לא אומר שאני
עושה אומנות. אומנות זה נשמה ומה שאני נותנת מהלב.
והנשמה שלי תחשף לחלוטין רק בפני מי שאני אבחר.
אתם מוזמנים ברצון רב לקרוא, להתבונן ולהביע דעה, או
סתם לומר משהו. תודה על כל התגובות.
רוב הדברים שיש פה הם (לדעתי) חרא טהור, אבל אם אתם
נהנים, מי שאני שאדכא את השמחה...
שניהם חלמו להיות כוכבי רוק של הזמר הישראלי, אם זה יהיה בלהקה
או כסולו, העקר ולהצליח ולזיין שלוש בחורות ביום.
|
אני תקועה בערב משפחתי אצל האמא של כל הפולניות, שאצלה אפשר
למצוא ארונות מלאי נפטלין שמוכנים למלחמת עולם שלישית.
|
היא הביטה בתמונות שבקיר המסעדה. שילבה זרועותיה בכעס.
|
"בואי", הוא אמר לי עם מבט חולמני בעיניים. השגעון ניכר על
פניו.
"אתה משוגע", אמרתי לו, משתעשעת מדבריו.
"אז מה? נהיה משוגעים יחד".
|
כאילו כל העולם בצד ואני והיא גומרים על השטיח אצלי בסלון.
|
כך זה היה - היא באה אליי מתי שרצתה, לבושה באותה שמלה שחורה,
עטופה באותו מעיל מפרווה (סינטתית, כך נראה לי), ואני לא ידעתי
את שם משפחתה, מתי היא תבוא... אפילו את מספר הטלפון שלה לא
היה לי. וזה היה בסדר
|
ולי נותר רק להתענג על הרגעים היפים שאני מבלה במחיצתו.
|
והעשן מצידו מילא את כל החדר בריח מצחין של ניקוטין ושאר
רעלים.
|
לפני שנה בערך גיליתי שיש לי כוחות על כמו של סופרמן.
|
זה היה ויכוח מוכר. על גרביים, כלים לא שטופים... מי יודע. למי
אכפת. ההטחות והאשמות היו מוכרות, וכבר ניתן היה לדקלמן.
|
דניאלה שכבה במיטה. אמה היתה מכסה אותה ומכבה את האור.
|
זה לא שירון לא אהב אותה, דווקא להפך. היא היתה באמת נהדרת,
יפה, חכמה... הם הסתדרו נהדר והיא ידעה להכין לו קפה כמו שהוא
אוהב.
|
והיא תצחק על מספרים כחולים
והיא תבכה על רכבת נוסעת
|
את רוצה שאהיה לצידך
כדי שאוכל לחבקך בחוזקה
|
רוקד בלשוני
טועם מיין גופך
|
כן, לפעמים אני מרגישה כמו זונה... אבל אני הזונה שלו. וזה
מנחם אותי במובן מסוים.
|
אני יודעת מה אתה מרגיש כלפיי. צריך להיות עוורת כדי לא לקרוא
את זה בעיניים שלך. אני גורמת לך לחייך, אני גורמת לך לחלום.
|
ועתה אני חושקת. ואתה עתה נסוג.
|
ועל כל חיוכיי ועל כל דמעותיי
|
לפעמים אני חושבת שעוד תחזור אליי. שפתאום תשבור את הדממה
ותגיע ותחבק אותי כל כך חזק שאני אדע שעכשיו זה לנצח. שעכשיו
תוכל לקיים הבטחות.
|
ראיתי אותך במסיבה.
נראית עצוב.
|
לא רציתי לוותר עלייך, עדיין לא. ואת חייכת אליי בדמעות
חנוקות.
|
|
|
כן, כאילו
שמישהו ממש
יכתוב בדבר
הדפוק הזה.
בועז רימר בעולם
מקביל בו לא
התקיימה ממלכת
הסלוגנים. |
|
