|
תמיד חשבתי
שלכתוב זה דבר משעמם.
כאילו, רק אתה והדף
ואתה פשוט כותב?
ואיך זה כשאין השראה?
ובשביל מה לכתוב?
ואז, כשהתחלתי לכתוב
אהבתי את זה
ועכשיו אני כותבת
לעצמי.
הסטתי את הווילונות העבים והגדולים שכיסו את החלונות, וקרני
השמש חדרו כמעט בחוצפה לחדר הגדול. התיישבתי על הרצפה, לא היו
בביתי הרבה רהיטים, והתחלתי לקרוא. קראתי את כל פיסות הנייר
הללו, את כל העיתונים.
|
"לא.
אני רוצה לקחת אותך, למקום אחד.
את תאהבי אותו."
"אני לא יכולה.
אני חייבת לחזור."
"את לא חייבת לחזור.
את לא אוהבת אותי, נכון?
את כבר לא..."
|
ושמונים שנה אחרי,
היא עדיין יושבת בכיסא הנדנדה,
מסתכלת מבעד לחלון של בית מתקלף.
|
עוד סיבוב אחד,
עוד תנועה אחת, המוזיקה לאט לאט נחלשת.
היא מרגישה שהיא לאט לאט נעלמת,
נהפכת לשקופה...
|
היה לנו טוב יחד. אהבתי את הריח שלך, את הפנים שלך. ואת
העיניים. את אמרת שאת אוהבת,
שלעולם לא תעזבי, והאמנתי לך. באמת האמנתי לך, להכל.
|
|
|
