|
יעל תלם (לשעבר שילה),
ילידת שמונים ושתים, מתגוררת בטבעון עם עמית אהובי
ואור ומעין, ילדיי.
זמרת-יוצרת, מורה למוזיקה, מיילדת שירים.
החומרים כאן הם מתקופות שונות - בעיקר משנת 1998 ועד
2004.
אני לא יכול לזכור את קולות הפיצוץ, כמו שאני לא יכול לזכור את
הפעם הראשונה בה שמעתי זיקוקין ביום העצמאות, ובכל זאת יודע
שבתור תינוק זה היה אותו הדבר בשבילי.
|
אנחנו הולכים, נוכחות ליד נוכחות, מרגישים איך הנגיעה והחיבור
נאחזים בעזרת האויר שביננו. במקום ידיים: במקום רעד וזיעה
ותזוזות ומבוכה. אנחנו שמחים על האויר שמחזיק אותנו יחד ומודים
לו בלי לדבר ובלי לעפעף כמעט.
|
אין בעולם מיטה מתאימה
לגובה חלומותי,
לרוחב דאגותי,
לאורך גלותי.
|
חמש שנים הן המון.
חמש שנים מתוך עשרים הן בעצם
רבע חיים.
|
שלשום,
כשהלכתי ברחובות ירושלים
וחשבתי בלבי
"אתה בן זונה, אודיסאוס"
|
קריאותיך בשמי מקבלות בי משקל
ועולות בקרישנדו אל אושר-שיאי:
לו ידעתי לחייך בסטקטו כמוך,
לו ידעת לצחוק בלגטו כמותי,
|
נסו לספר זאת לשבילי הגליל,
לשקט הירוק, לרוח הקרירה
לתחנת הרכבת בחיפה.
|
"אני חושב שהייתי פעם חתול",
אמרת לי פעם, כשעוד היית נער-פרא
וטרפת אותי בכל מגע.
|
טעיתי גם הפעם:
לא מוכנה להיות
פרס-הניחומין
של אף אחד.
|
להצמיד אוזן לחזה שלך
ולשמוע את הלב פועם
כמו פעם
לדמיין מה הוא אומר לי.
|
היום או מחר הבדיקה תהרוג לי
את הילדה שלנו
(עמליה)
שעוד לא החלה להיווצר
|
מאז, יש לי פצע פתוח-תמיד
שם
ויש לי כאב באברי-המין
של כל האנשים בעולם.
|
לפני רגע וחצי הגעת.
בעוד רגע וחצי תלכי ואני
אנופף לך עוד רבע דקה
|
אפשר, כנראה, להתגבר על העבר
אבל לא כשהוא עוד נמצא לידינו.
בואי ונקים לנו עולם חדש,
המקום הזה לא בשבילנו.
|
בחורף של שמונים ושתים נולדתי.
בסתיו של תשעים ושמונה
נולדתי עוד.
|
מבית הקפה הזה
אם מתקרבים לחלון
אפשר לראות את הסוף.
|
שיא הבריאה.
את, קיומך, המאמץ הפשוט שבעצם
המצאתך.
בורא עולם בטח התעורר משנתו עם רעיון,
קפץ מהמיטה, עירני באופן מפתיע
ולא הסכים לחזור לישון עד שיסיים.
|
יום ראשון בבוקר המוקדם מדי.
שני טוראים בצבא ההגנה לישראל אנחנו
שני ילדים במדים.
|
גם כשהוא מתלבט
(ותמיד הוא מתלבט)
כולו אומר סימן קריאה.
|
זכרת לי רגעי - מבוכה קצרצרים
עליהם תחייכי לי שנים אחרינו.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
איזהוא הגבר
הכובש את יצרו? |
|
