|
 
ילידת 1981.
מנסה למצוא את הטוב שבחיים. שואבת את ההשראה שלה
בעיקר מטיולים בעולם ומדמותם של אנשים שפוגשת לעיתים
קרובות ובדרכים מגוונות. חושבת הרבה ומעבירה מעט
מהמחשבות אל הכתב...
אני ילדה של קיץ
אני אוהבת להיכנס לים בלילה.
לא יודעת למה.
אולי בגלל שהכל כל כך שקט מסביב
ושומעים רק גלים.
ואין אנשים.
אולי בגלל שהים
כל כך יפה בלילה,
כל כך לא ידוע.
כל כך משוגע.
כל כך עמוק ולא צפוי-
קצת כמו החיים
מרפסות בסגנון הבאוהאוס מרמזות על שהתרחש כאן לפני כמה עשרות
שנים מעטות... וניתן להביט ולדמיין איזה זוג יושב בהן, מורם
מרחוב ומעם, ומנהל שיחה פרטית על אבטיח קר... וגם הרצפה בסלון
קרה ודאי... כמה יצרים היו כבר אז, אני מדמיינת לעצמי...
|
"זה כל כך כואב", היא ישבה מולי ואמרה. דמותה מסתתרת מאחורי
עיניים מכוסות בדמעות ואדומות נורא. "אני מנסה להדחיק, לשכנע
את עצמי שדי, מספיק כבר לחשוב. מספיק לרצות, שמספיק לאהוב אותו
בכלל."
|
"איפה הדולפינים שלי?" שאלתי בבהלה.
"עשיתי לך הפתעה - זה הרבה יותר יפה מהוילון הדהוי הזה -
שידרוג אקסלוסיבי כיאה למקלחת של נסיכה כמוך", ניסה להתחנף
בצורה נראית לעין במיוחד. "כן, אבל אני אוהבת את הוילון עם
הדולפינים. אני מתה על הדולפינים האלו".
|
דפנה מתאהבת בכל בחור שעובר לפניה. טוב נו, בוא לא נגזים. לא
בכל אחד - אלא במיוחד באלה שמחייכים אליה או מחליפים איתה
מילה. באלה שאומרים לה שהיא נראית פשוט מצוין היום ובאלה שאי
אפשר להתעלם מיופים או מגופם התמיר.
|
והיא נסחפת לרחשי הקהל ,למראית העשן שעל הבמה, לטעם של לילה
מואר בירח מלא - כל החושים פועלים כאן במלוא עוצמתם ומעצימים
את החוויה, למעט חוש אחד. ואני רוצה כאן לגעת.
|
אני חושבת שעשיתי את זה.
בחורה צעירה שגרה אי שם- ביקום הענק שלנו. בעולם הגדול. בארץ
הקטנה. בישוב הכמעט בלתי נחשב.
פענחתי את הקוד. הבנתי את הצופן. כל הקלפים פרוסים על שולחני
ואני לא זו שעומדת להפסיד במשחק שלפני. הכל גלוי. הכל פתוח.
אני עומדת מול עצמי ומבי
|
היא שוכבת כעת על צידה כשכל האנרגיות פרחו מגופה. הוא מחבק
אותה חזק אליו. ליבם כבתחרות. מי מביניהם יירגע ראשון . אל מי
תשוב הנשימה. הוא מעביר יד בשערותיה ושואל לשלומה. היא שותקת
ולא משיבה רק מתנשפת בכבדות ודמעות זולגות מעיניה. אוחזת בו
בעדינות, ממאנת להיפרד
|
אני משתתקת ממבוכה ואתה מנסה לדובב אותי מילה אחר מילה.
משפט ועוד אחד זורמים על גופי ורק קולך מחבר בינינו. הידיים
בפעולה מוגברת והדמיון נוסק לעולמות אבודים שבהם מעולם לא
ביקרתי. אני מתעופפת על מיתרי קולך הליליים, נרגשת ודועכת
בנקודת השיא יחד איתך.
|
"יש משהו מוזר באוויר", היא אמרה לי... "מין תחושה כזו שהחורף
מזדכה על ציודו ואילו הקיץ בשמחה בא להחליפו בשמירה.
ימים של אי-שפיות שבהם יום אחד גשום וקריר ולמחרת שרב תוקף כל
פינה , אינו משאיר מקום לנשום."
|
במהלך היומיים החולפים בין משחק למשחק, בין כוס קפה לכוס תה,
בין חיוך לחיוך, הספקתי להכיר את אשתו של הגבר היפה. בחורה
שחרחורת וצעירה, נאה אך לא יותר, את ילדתו המדהימה שתמונתה
התנוססה על הלוח הכחלחל, ואת ילדם הנוסף.
|
"אני מתחתן עוד שבועיים", הוא זרק משפט ידוע מראש לחלל החדר,
שלף מעטפה מכיסו ותחב את לשונו לפי שלי. ככה, בלי הכנה, בלי
לשאול או לנעוץ בי מבטים מקדימים. נעמד על רגליו על מנת להוציא
את ההזמנה, ואותי ניסה להשכיב על מנת לבדוק את רגשותיו או בתור
ניסיון נואש להיפ
|
תמיד נדמה לי שרכבת זה המקום האידיאלי לפגוש אנשים מרתקים.
ארבעה מושבים צמודים זה לזה. כל שצריך זה להישיר מבט לשכנך
המזדמן לנסיעה, ולהתחיל בשיחה. אולי תלמד דבר מה חדש ומיוחד.
אולי תקבל הצעת עבודה מפתה, ואולי תמצא בין ספסלי הרכבת את
אהבת חייך.
|
...קיבלתי חושה על המים. תדעו לכם שבשבילי לקבל חושה על המים
המופלאים הללו זה יותר טוב מלקבל חדר במלון חמישה כוכבים עם
ג'קוזי ענק שחלונותיו פונים לבריכה או אפילו לים. איך הייתי
מאושרת כשנכנסתי לחושה הזו- יאא'לה-
|
כוס אמא של מרפי. מרפי הבן זונה.
לפעמים אני חושבת לעצמי- בשביל מה בכלל היה צריך להיוולד???
אומרים שלכל יצור בעולמנו ייעוד כלשהו. כל דבר מתחבר לשרשרת
ארוכה של הישרדות וקיום. אפילו יתושים משפיעים על העולם.
|
לך תסביר אהבה.
תוכיח לה שאתה אוהב אותה כפי שלא אהבת בחיים שלך. תגיד לה
שלעולם לא הגעת לרמות הריגוש שיש לך איתה. ספר לה שהיא הכל.
לפחות בשבילך.
|
ורגע לפני הכל היה רגיל. פני המים היו כה שקטים וסופה לא נראתה
באופק. הקירות ניצבו במקומם, נותנים מחסה לחיים ביניהם והרצפה
יציבה ובטוחה בעצמה, הרהיטים חיבקו את יושביהם ואתה היית כאן
איתי.
|
"הדבר הכי חשוב בחיים, זה לאהוב את עצמך". ככה הוא אמר לי
באותו הערב. "למות על עצמך. להשתגע מעצמך. לפנק את עצמך. לנשק
את עצמך ולגעת בעצמך תמיד"
הוא לקח נשימה החוצצת את מילותיו והמשיך, "כשאת נוגעת בעצמך
גופך מכיר את התחושה ואת יודעת היטב מה נעים לך ואיפה לג
|
בזמן האחרון
בעידן האינטרנט והזפזופים
אני מרגישה שאני מחליפה גברים
(או שהם מחליפים אותי)
כמו שאני מזפזפת בין תחנה לתחנה
|
מלטף לי את האגו
ממולל אותו בין אצבעותיך המוכנות
מטביעו במילים מתוקות.
והוא כגור חתולים נשכב על הגב ומגרגר
|
אהבות
מתנגנות בחוצות רחובות
נחבאות אל הכלים
אהבות ישנות, עלומות
מספרות סיפורים
מעלות נשכחות
|
ואני זו ההיא
שכל כל כך אהבה
והייתה בטוחה
שאתה זה אתה
אותו האיש שחיפשתי יובלות
איש יפה תואר
איש מרטיט לבבות.
|
אם היה לי ג'וינט עכשיו
הייתי אותו מציתה
ושואפת ממנו פרפרים של שמחה
|
אם תלך אדאג לך
אם עצוב אתה ומר .
ואם אכלת כבר
אם הווה אני או אם עבר.
|
ואני שהזדחלתי לתוך השמיכות
ומצאתי אוצר בתוכן
מחפשת את הפתח כעת
תועה בחשיכה ואיני מוצאת
|
אני יצור מיני
הלילה הוא שותה מכוס ייני
והמיטה מצד שני
לפי כך אני מודעת
שיצור מיני אני
|
אני לי
ילדה שובבה
צוחקת בפה פעור
לקול שקשוק מים ניתכים ממטרה
|
אתה חורט בי צלקות מבלי משים
מבקש סליחה וממשיך
על העור אין סימנים
אך ליבי קרוע לגזרים
|
אתה לי דרך פתלתלה
אצעד בה צעד אחר צעד
לא אדרוך על הפרחים
ואגיע
|
גלגל אותי במורד ההר רצוף המדרונות
תור אחר צחוקי בעיניים עצומות
נשק את שפתי בעדנה מלוחה
כנס אלי עכשיו ולך לדרכך.
|
בסוף מתים הרי,
אז למה לשבור את הראש?
כל שצריך לעשות הוא ליצור כמה שפחות רגעי סבל ולהחליפם ברגעי
קסם ורדרדים.
|
שתי כוסות מושקות זו לזו בנקישה
נפגשות לשנייה.
משמיעות ניצוצות
בתוכן יין אדום והוא למזל.
את האושר בקרוב ממני תגזול.
|
ביום שאכתוב על האיש האחר.
שירטיט לבבי ויגע מבפנים.
את כל השירים שכתבתי עלינו
אלקט כמחרוזת פנינים.
|
בוא איתי לסינמטק
עולם שלם גיליתי שם
ולו פנים רבות
חושף רעיונות.
|
בפאב השכונתי ישובה עם אחר
|
באולם הקרנות חשוך
מלא אדם
|
בשירים שכתבתי עלינו
הרווח היחיד והאמיתי
היה הרווח שביני לבינך.
|
אך הדמעות גם הן, כמו הדיו -
על הדף מטפטפות
ומטשטשות -
|
הדפים הלבנים מחליפים את אהבתינו שחלפה
ליבי מצוי במהומה-
האם אדם אתה
או עוד דף לבן מתוך מחברת עלומה.
|
הבדידות פנים רבות לה
משתנה היא משנה לשנה
רוקמת עור וגידים
מחליפה פרצופים
|
הגוף זוכר
מגע ידך עליו
הגוף זוכר
ימים טובים
דבש וחלב
|
היורה היכה בחלוני
מוקדם מן הרגיל
ואתה -
אחרת לבוא.
|
בעיניים עצומות
קשורות במטפחת משי עדינה
בוחנת אותך
|
הכתיבה והזמן
שני מרכיבים
שישכיחו אותך מעליי
|
בשנתך, רוקם חלומות וסיפורים
על להקה יפת כנף של פרפרים
אשמור לך על אלה, היפים
פן יחלפו על רקע שורות קברים.
|
השקט חודר לי לעצמות
מעיר אותי בלחישה
נותן לי להניח את ראשי
כאצבע שאת פי מהסה.
|
האם תשלח אותי אל החוץ
או שאותי עוד ועוד תכמה
לאהוב
|
זמן
מושג מופשט
דקה
שנתיים
|
בכל טיול אנשים את עצמם לדעת מעשנים
מלאי הזיות. תהיות. רצונות נחבאים.יצרים.
כמו חתולים שסביב זנבותיהם סובבים.
ולא מגיעים לעולם ליעדם.
|
ואתה - לא תצבוט ישבני בקריצה שובבית
ואני לא אחליק כף ידי על גבך למזכרת
|
בא בי בשקט.
בלי שארגיש מלטף ונוגע
ואני חשופה כל כולי
המגע לא חודר את עורי.
|
אני מוחמאת אני מושפלת
אני ילדה טובה
שלרגע מתרשלת
|
כשאני נוגעת בעצמי
אני מרגישה הכי לבד
עוצמת את עיניי
ומנסה לדמיין כל אדם אפשרי
|
והלכת פתאום
והשארת אותי לבד
במיטה גדולה שהייתה לי לים
|
יכולה אני לחוש חיוך
גם אם מבצבץ מתוך פניך
בחושך מוחלט בין השמיכות
|
מן החוץ יללות כלבים שחותכות את הלילה,
מכווצות את ליבי
וחתולות מקמרות את גבן צווחות -
רוצות לא רוצות...
|
לנפץ את הקירות
ולצאת אל החופש העצמי
המרחב המרחב.
אל הטבע
|
ושנינו נושפים בלהבה בכח
מנסים להחיות את אהבתנו
|
בסך הכל רציתי שתאמר לי שאתה אוהב אותי כל כך .
למרות שאני יודעת שכן.
אני רוצה עכשיו.
|
נתענג על הגוף
לשם הנאה וסיפוק יצרים.
עם החך. והלוע. הזרועות. אברי המין.
|
הפגישה עם הקרקע כואבת שבעתיים
אם לפניה נגעת בשמיים
עפת גבוה לכוכבים
קטפת את הפרי האסור
|
במסע של חיי יצאתי אל הטבע,
|
מפעם לפעם
בזמנים קצובים כעונות השנה
משהו מדגדג לי לנסוע.
|
כל אדם
ראוי שיצא ממצרים
אולי היום. אולי מחר.
|
מחכה ללילות נוטפי הזיעה
שטופי הזימה
והאושר -
|
השפתיים שלי - קמוצות הן אליך
מביאות עימן ריח של חופש וחום
הים הכחול שנמצא בעיניך
רק מי שמביט עמוק לצלול בו יכול
|
על דלת ליבך בשנית אני נקשתי
|
בעוברך בדרכי הותרת עקבות
על אם הדרך צעדיך שקועים
עטיפה של מסטיק שלעסת,
שיירי ארוחת הצהרים בכיור.
|
ערב חג שקט בעיר זרה שהיא הכי שלי.
מרפסות ירושלמיות תלויות מבניינים.
הרחובות נושמים לרווחה.
|
הפנטזיה שלי-
חצי שעת נסיעה מכאן
ואני-
כמו גדולה נוסעת
|
מפחיד לחשוב על פרידה
פרידה היא כמו מוות קטן
קטן אך כואב לא פחות
פחות או אפילו יותר
|
זוג עיניים אלי נפקחות
את שלי אני מיד עוצמת
פן תגלה מה בזמן שנתך אני עושה-
במקום לנום
כל לילה עם משקפת למעמקיך צוללת.
|
הייתי רוצה להיות אושר ושקט עבורך.
אך כל כולי
אש להבה
|
בערב ראש השנה
כשכבו האורות
נפתחו ארובות השמיים
לדקות ספורות
|
אביב מתפקע בגינתי
ספוג גשמי ברכה ואור
חסר סבלני וחצוף.
|
שדות קרב אבודים
בם מנסה אני לשתול פרח
לטעת עץ
|
עם סכין ולהב חדים
מבתרת את כל שנשאר מאיתנו
חותכת לפרוסות גסות והדם נוזל.
|
קנה לי סוכריה ענקית על מקל
עשני קטנה ושלא אתקלקל
|
לכתוב בגוף ראשון זה קל
אך מה על השירים
שירים עם אידיאל?!
|
זהו שיר מסע שבא מתוך הלב
שיר מסע אדום-כתום
הרחק מכל כאב.
|
עשרות שוקולדים זעירים עטופים נייר וצבע
מתנת זיכרון אחרונה ממך
ואני אחד בידי מעלה וקולפת
מכניסה לפי באיטיות ודעתי עלי נטרפת
|
פעמים רבות את פני ילדי ראיתי
מסתתרים בין תווי פניך היפים
והיום כל גופך הוא סימן שאלה
|
היינו שם אתה ואני
בסירת מפרשים בלב ים
ואתה-כולך רוך ועדנה
אך פניך חידה
|
היא יפה כזו . עדינה. קטנטנה כזו... אצבעות דקות וארוכות עם
ציפורניים שקופות- ורדרדות. עור חלקלק, ריסים ארוכים, בטן
שמנמנה ומתוקה וחיוך מדהים שלא משאיר מקום לטעות- אהבה.
|
ללכת הכי רחוק שאפשר. לנסוע לצידו השני של העולם . לנגוס
בגלובוס הזה כאילו היה תפוח מזן משובח במיוחד ולהיזהר מלהיתקל
בתולעת שאולי יום אחד תערוב לי בו.
|
במדרגות המטפסות לביתו, הוא היה פוסע אחרי, ואני הייתי מתכווצת
תחת מבטו הממוקד. שיער עורפי סמר והיה גם את רגע הרטט הזה...
כבר ראיתי בחיי סרטי טבע על התנהגותן המינית של חיות פרא
גדולות, אלא שעד כה לא הרגשתי כמותן. חיכיתי לרגע בו ניכנס
והיצר ישתלט עליו ואז
|
במדרגות המטפסות לביתו, הוא היה פוסע אחרי, ואני הייתי מתכווצת
תחת מבטו הממוקד. שיער עורפי סמר והיה גם את רגע הרטט הזה...
|
וניסיתי
וטעמתי
וזללתי
וריגשתי את עצמי
וראיתי סרטים (הודיים וסיניים ורומניים ומה לא...)
והלכתי איתו בגשם בשלוליות
וזרמתי עם הכל כמו ילדה גדולה
|
רגעים משכרים שכאלה,
בם נרפה לו הגוף
מתמוסס כמו קפה בכורסא
מאבד את צורתו הנוקשה, המקורית,
מתענג על החולשה.
|
וכמו מעולם לא נגעתי בגוף אחר, וכל גוף מלבד שלך כל כך זר
ומנוכר. וגם אלה שלשפתיהן נשקת אתה, נמוגות הן מעיני והן חסרות
קיום בכלל עבורי.
|
כל המכאובים הנפשיים שקברת בתוכך נעלמו. שנות השתיקה נסתיימו
באנחת רווחה. כל מה שחסר לך. כל מה שלא היה. כל מה שהפריע ולחץ
לך בפנים פרח לו יחד עם אותה ירייה. כל החלומות והתקוות
והייאוש. הכל הפך לסלט מעוך אחד גדול.
הייתי רוצה להיות בתוך ראשך בשנייה הגורלית
|
הודו קסמה לי בעצמתה ברגע בו הפסקתי לחפש בה את שהורה לי
דמיוני. ברגע שהפסקתי לחפש את הייחוד - את השקט.
|
הודו קשה ומלוכלכת
צבעונית ומרתקת
חריפה אך ממותקת
|
היא שוכבת ערומה על מיטתך הערב
את כוס היין הפילה ושברה ברישול אופייני כזה רק לה
|
הכל בתנועה,
השמש נטועה במסלולה
והנהרות
והאנשים ברכבות התחתיות
נעים. נעים
|
מתוך המולת חיי הצועדים קדימה
החלו זיכרונות לצוף
כקרשים מרוטים בשוך הסערה
נסחפים אל החוף
מבקשים מנוחה.
|
כבר חודשים שלא כתבתי דבר...
בוודאי הייתי כותבת משהו מרגש מאין כמוהו אם הייתי כאן לבד,
בחורף הקר והגשום הזה, מתכרבלת לי בין השמיכות. הייתי כותבת על
טעמה של כוס שוקו חם ועל תוכנית טלויזיה מצוינת. על יציאה
נחמדה עם חברה. הייתי כותבת על האדיוט ההוא מאתמול.
|
גופה נתקל בשלו וצמרמורת אחזה בה. ידיה אחזו במותניו בביטחון
שאין שיעור לו. גררה אותו אל תוך תא השירותים המרווח. הרימה את
ישבנה המוצק והתיישבה על הכיור. את שתי רגליה כרכה סביב גופו
הרחב והגברי. נושק לה ותופס בעורפה בעדינות לוחש לה כי ידע
ורצה אותה גם כן.
|
אין על אינטואיציה נשית. זה מתחיל עוד בגן הילדים כאשר אנו
נדרשות לבחור בין השמלה הירוקה לבין נעלי העקב הענקיות שבפינת
התלבושות. זה ממשיך לבית הספר, גיל ההתבגרות שבו אנו מבינות
שטעות אחת קטנה ובחירה שגויה ואווילית תשלח אותנו למיטה עם
טונות של ניירות טישיו
|
מכירים את מאית השנייה בה אתם מתעוררים משינה עמוקה וארוכה,
ברגע שלפני פקיחת העיניים, עדיין נמצאים בגבול הדק בין החלום
למציאות. מנסים להתנער מכבלי השינה שנתנה לכם לברוח לעולמות
רחוקים, במהלך השעות האחרונות, השינה שהייתה לכם מקלט לנפש
מימים עמוסים ומתוחים
|
בשעת לילה מאוחרת עלה בי צורך מוזר
לקום ולהדליק את האורות בכל הבית.
לשבת עירומה על המרפסת עם לאונרד כהן.
אם מישהו יציץ לחלוני...
|
כאשר הטבע עוצמתי כל כך בגודלו
האדם שסובב בו הופך
(לעיתים באל כורחו)
לצנוע יותר
|
אני אתחתן עם ח'לילה או ג'מילה או הודה - לא חשוב... אצלנו
בחורות לא כמו אצלם שם בישראל, יאאלה הישראליות - אלה הבחורות
הכי יפות בכל העולם. כוסיות סוף הדרך, פצצות לגבות רסיסים
לריסים... אפשר להסתכל בלי להתבייש.
|
חצי שנה שיש לי פרפרים בבטן.
נשמע מפחיד לחיות ככה זמן כה רב...
הם מתעופפים להם בלי הפסקה בחלל הגוף, כנפיהם נוגעות בדפנות
שלי ולפעמים הם פשוט לא נותנים מנוח.
|
החיים האלו שלי, עשויים מרגעים מאושרים שאליהם אני מסיחה את
דעתי. לוחשת לעצמי באוזן שזהו רגע מיוחד ושאני מאושרת כעת.
בדיוק עכשיו. לעולם לא נותנת לרגע לחמוק ממני. מיד שולחת את כל
הריחות, התחושות והצבעים למאגר הבלתי נגמר שנקרא הזיכרון.
|
איך אתה ממיס את הגוף הזה שלי. ואת הלב. שהיו נוקשים פעם -
יחסית לעכשיו - וכולי נמסה כמו כפית קפה במים שרק עכשיו הורדו
מהאש.
וגם אני עולה על גדותיי - איתך -
|
וכל מה שעושה לי המקום הריק הזה/ כשפתאום/ הטלפון לא מצלצל/
בתחתית הבטן סערה/ כמו בכאבי מחזור/ משתוללת/ מכלה/
ואתה מין פנטזיה עלומה שכזו/ שבא לי לקום איתך/ ליפול איתך/
שתקשור לי את העיניים/ ואלך אחריך לאן שתגיד/ מה שתרצה/ איך
שתרצה/ ואיפה/
|
בגיל עשרים וקצת למדתי שבכל רגע מאושר טמון כאב.
שאחרי כל חיוך יבוא גם בכי.
שיבוא- לא אקח יותר ללב...
|
ואחרי ימים ללא שינה נפרדנו בדמעות מזו האהבה. החזרנו הציוד,
המפתחות במקומם הונחו , כיבינו את האור ונשקנו זה לזו.
|
אם חובקת את בנה באיים הצפים של פרו
|
הפארק הלאומי באושוואיה- ארגנטינה- העיירה הדרומית ביותר
שבדרום אמריקה!
|
אומנם לא אני צילמתי את התמונu, הנפלאu, האלו... אבל הייתי
חייבת לפרסם אותן! אז תיהנו...
אה כן- תודה ליהונתן שלי...
|
צולם ממעלה הפיגומים שבחברת חשמל בחדרה...
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
מדוע אין לי
משמעות ?
חשב האיש בקו 51 |
|
