[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










יעל כנען, ילידת 1974, עדיין ירושלמית בנשמתי, אבל
גרה בתל אביב עם אישה, שני ילדים וכלבה (פעם היה גם
חתול. תהי מנוחתו עדן...). נושמת, חולמת ורואה מילים
בכל פינה. אולי פעם עוד יצא מזה ספר.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"כמה סוכר?" אני מנסה לשאול, אבל היא מניחה אצבע על שפתי.
"ששש..." היא אומרת, "תרגעי, אני לא נושכת". ומניחה את שפתיה
על שלי. נשימתי נעתקת. אוויר, אני צריכה אוויר, אני חושבת. ואז
הלשון שלה נדחפת לתוך פי בהיסוס ואחר-כך בחוזקה ואני מרגישה
איך הרגליים שלי נמסות

קמתי בבוקר ופנייך מול פני. ריחות הבוקר שאחרי נצמדו אלינו כמו
ריח של טוסט טרי. והיית יפה כל כך בשנתך. שלחתי את ידי לגעת בך
ונעצרתי בחצי הדרך, פוחדת לשבור את הקסם, פוחדת לגלות שאת רק
עוד יציר של דמיוני.

מבחוץ התחילו קולות של בוקר למלא את העיר,

ידעתי שאת צודקת. ההורים שלי לא יגיעו, או לפחות ככה אמא אמרה
לי ביום שבו עזבתי את הבית. אני לא יכולה לשכוח את הצעקה
המהדהדת שלה ''ושלא תצפי שאני אבוא לחתונה שלך!''. זה היה הדבר
האחרון שהיא אמרה לי. כל נסיונותי לשוב ולחדש עמה את הקשר עלו
בתוהו.

"אני לא אוהבת מרק עגבניות" אמרה לי פעם, בהתחלה. "לפחות
תטעמי", אמרתי לה בטון של אמהות, "אם לא תטעמי איך תדעי שאת לא
אוהבת?". היא התקרבה מעט והביטה על ידי הבוחשת את המרק
שבסיר... אינני יודעת אם היה זה מבטי המפציר או הכף שקירבתי
לפיה אבל היא טעמה את המ

גם אנחנו היינו כל כך קטנות פעם? ילדות במדים שחושבות שהן בעצם
נשים? אני מחפשת בתוכי את התשובה ויודעת שאפילו עכשיו אני עוד
קצת ילדה. ילדות שאומרות לילדות קטנות אחרות מה לעשות, ילדות
שאנשים בקולות רועמים אומרים להן להכין קפה שחור ורק אחרי
שמוזגים להוסיף לו

מתקשרת ואת לא שם. נכנסת לתא הקולי ושומעת את קולך. "אוף
איתך... שיח חרשים אילמים ועיוורים גם". חיוך. "בבקשה, בבקשה
תנסי ליצור איתי קשר, כבר מתגעגעת". נאנחת. גם אני. אולי תקומי
כבר?

"את ואבא שלך מרימים את הזיתים מהקופסא בדיוק אותו דבר", אמא
תמיד אומרת. "מנסים לא ממש להרטיב את האצבעות". ותמיד כשהיא
אומרת את זה אני מוצאת את עצמי בוהה פתאום בידי הניגשות
לקופסא, מנסה להבין למה היא מתכוונת, איך היא רואה את השתקפותו
בתנועותיי.

(ואנחנו שוקעות בהתעלסות בתוך המכונית, כמו זוג תיכוניסטים
נטולי בית... מדי פעם אני מרימה את הראש, מודעת למכוניות
החולפות).
(לפתע עוצרת לצידנו מכונית... אני מרימה את ראשי).
- מישהו עצר לידינו.
- (עודה מתנשמת) מה?
- יש כאן מישהו...
(אנחנו מתבוננות הצידה

אמא רק הביטה בי במבט הזה, שיש רק לאימהות. ובתוך עיניה ראיתי
שהיא יודעת שזה יקרה שוב. וראיתי שהיא רואה שאני רואה. מין
מעגל כזה, ריקוד ששתינו משחקות כבר שנים.

הוא לקח את המטפחת וקשר אותה לעיניי. הכל הפך שחור. עמדתי
רועדת, הרגשתי אותו נושם באוזניי.... "קר לי", הצלחתי ללחוש,
עדיין עטופה בחשיכה, והוא קילף ממני גם את החולצה והוביל אותי
למיטה. ישבתי עליה והרגשתי איך המגבת מרטיבה לי את התחתונים.

ידיים, תמיד ידיים. יד אחת, חמש אצבעות. וביד השנייה - גם.

כמה כלבים שעמדו בחדר האשפה התבוננו בדמותי הרצה בגשם ופליאה
על פניהם, כלב אחד פסע מעט אחרי, כמהסס, ואח"כ שב למחסה היבש.
מנער מפרוותו את הטיפות הכבדות. רצתי עד שלא נותרה בי נשימה...

חצי שעה עברה. הלב שלי מאיים להתפקע. לא נראה לי שהייתי לחוצה
כל כך במבחן של עצמי. הפה שלי יבש. שלושים ואחת דקות. אם תנצלי
את כל הזמן שעומד לרשותך זה אומר שאני אשמע את קולך בעוד 150
דקות. זה נראה לי נצח. מכשירים ארורים. את לא שומעת את הלב שלי
מדבר איתך? שלו

עירומי מכאיב פתאום, מדגיש לי כל פגם, כל קפל.
אור המחשב מדגיש הכל, אינו מכסה דבר.
שונאת אותי.
ערימת שומן חסרת עמוד שדרה.
אני נמסה לתוכי.

מוטב מוקדם שיננתי כשספרתי אותם - צהובים, כחולים, לבנים...
מוטב מוקדם. מוטב מוקדם, מוטב מוק...

התבוננתי בידיה המשחקות בעצבנות בשקיות הסוכר שהיו מונחות על
השולחן. "חשבתי", אמרה. "הכל בסדר?" שינתה לפתע את הנושא.

"איך לעזאזל את יכולה לשתות כל כך מתוק?" שאלתי וענית, כתמיד,
"נו, אם זה לא יהיה מתוק זה לא יהיה טעים". ושתינו צחקנו בשל
המילים שנאמרו כבר אלף פעם.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אהבה
כשתבואי,
אני אקלף לך אבוקדו
ואזרה עליו הרבה מלח.
ולידו אני אשים כמה זיתים
בלי חרצנים.

ידיי כבדות לפתע
שוכחות את הדרך
אל המחר
והאתמולים של פעם
חורצים בגוף כאב.

שולחת לך ספר שאהבתי,
שילווה אותך בדרך לשם,
חבילה של טישו
(האביב קצת מזיק לבריאות)
ושלושה מסטיקים ירוקים
בטעם של אבטיח.

בלילה,
גופך הנגלה למול גופי הלבן,
מספר לי סודותייך.

שולחת יד
מתחת שכבות של יומיום,
שולחת אותה עמוק
לתוך שכבות של חג.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אירוטיקה
אני לא מתאפקת ומצמידה אותה אלי. היא הודפת אותי בחיוך, נושקת
על שפתיי, ופתאום אני מרגישה את היד שלה זוחלת בין הרגליים
שלי. היא קרה ואני מצטמררת, השערות על ראשי סומרות פתאום. הפה
שלי נפער בהבעה מטופשת של תענוג.




הו הו פאקינג
הו

כולנו עובדים
עבור סנטה ולא
מקבלים גרוש







מונטי פייטון
(באנגלית זה
נשמע יותר טוב)


תרומה לבמה





יוצר מס' 7496. בבמה מאז 5/11/01 2:02

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ליעל נור
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה