|
כשהיה מוענק אותו אדם נברר את דיוקנו, היה נחשף למחזה שרהבו
לאין שיעור, מופשט על מברח שלל גווניו הססגוניים. על פי רוב,
הבעתו הייתה נעשית תמוהה למדי, ותכף היה גם שואל מה בפיו של
הציור, כי את פניו הוא ודאי לא נחזה שם. "זהו אושרך שציירתי".
היה עונה הצייר.
|
נעמד ונדם, מביט סביבו, רק שלא ישפיל מבטו לרגע ויחמיץ, אף לא
זוג אחד.
הוא היה כזה מאז שהוא זוכר עצמו. עוד משנות חייו הראשונות אמו
תמיד הייתה אומרת לו שיש בו משהו מיוחד, שונה, שאין לכל
האחרים: היכולת לראות מבעד לבני-אדם, מבעד לעיניים.
|
and no more should i resist
to beleive.
|
drowing lines
in an empty skies
seeking deep down
she has never been found.
|
מִבַּעַד לְעֵינַיִים
רוֹאוֹת,
אֵינֵךְ רוֹאָהּ
דָּבָר.
|
אני והשינוי שלי
אחוזים בשלשלאות
של מרדף אינסוף
|
אֲנִי שֶׁל אֶתְמוֹל
כְּבָר זָרָה לְעַצְמִי
הַיּוֹם.
|
נִיצָּנֵי בְּרֵאשִׁית
שֶׁל עַצְמֵךְ
הֵחֵלּוּ נוֹבְטִים
בְּיִיסּוּרֵי גְּדִילָה
מִתּוֹכֵךְ
|
אַתָּה מְדַבֵּר אֵלַי
וַאֲנִי שׁוֹמַעַת רַק
אֶת מָה שֶׁאַתָּה
לֹא אוֹמֵר.
|
בְּעֱצְבּוֹנוֹ של ליל,
כשעקביך טובעות בבוץ רחשיך,
כשעיניך נִטְרְטוּ מִרְאוֹת חזיונותיך.
|
הַחֲרָכִים בִּבְשרֵךְ
מְעִידִים עַל זָרוּתֵךְ -
אֶת דַּרְכֵּךְ לְכָאן
חָצַבְתְּ בְּגַפֵּךְ.
|
אֵינֵךְ שְׁלֵמָה,
לֹא נוֹלַדְתְּ כָּךְ.
|
אֵין רֶוַח
פָּחוֹת מְרֻוָּח
מִזֶּה שֶׁבֵּין
עַצְמֵךְ
|
אֶת כָּל הָאֵין הַזֶּה
אֲנִי יָצַרְתִּי,
אוֹ בְּעֶצֶם כִּילִּיתִי
מִן הַיְּסוֹד
|
הַרָת חֲלוֹמוֹת,
הִלַּכְתּ סְגוּפָה
בֵּין אַמּוֹת הַסִּפִּים.
|
ובכורעי אליך
נדמתי,
אליי סערה
בזלעפות נשמתי.
|
אל תגיד
דבר
שעוד רגע
כבר לא תתכוון אליו
|
העיניים מחייכות,
אתה איתי.
|
בכל לידה יש כיליון,
ובכל כיליון חרדה,
שנטעו בך הורייך,
פן תתאייני אל האוויר
|
בְּכָל פַּעַם
שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶקֶת
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
|
קולי מהדהד ממני
כעלה שעוולתו זרה לו,
עובר מבעד מחשכים
אל אזניהם של עדי קיומי
|
לְעִתִּים
אֲנִי פּוֹנָה
כְּנֶגְדִּי,
מַדְאִיבָה עַצְמִי
כְּכָל כּוֹחִי
|
עֲלוּמַות פָּנִים
אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת בֵּינֵיכֶם,
פֶּן תִּרְאוּ לִי
בִּפְנִים
|
בערוב ימיי,
לא אשפט אל המדוחה,
לא אאמד על מידותיי
|
הטי אוזנך
למטרונום המתקתק
את פעימות חייך,
האפוסים כאין בין פחדייך.
|
בבואך,
כבה את הדי ליבי,
המתעמרים בי
הלוך וסחור.
|
הבדידות הזו
מהדהדת את הריק
שבמפגש בין גופי
לגופים רצוצי הקנה
|
בדמים למדתי
שלא לנסות
ליישר את עצמי
|
בין השפיות לשגעון
מהלך קו דמיוני,
בלעדי לעיני השפויים
|
יִתְכַּנְּסוּ לְתוֹךְ
פַּשְׁטוּת רִאשׁוֹנִית,
שֶׁנִּבְרְאָה בָּהֶן
טֶרֶם מַבָּטְךָ
יָצַק בָּהֶן מִצַּלְעֵךְ
|
הרפי ממני,
הניחי לי להתמזג
עם העולם הזה
|
לְעִתִּים,
כְּשֶׁנִּגְדָּשִׁים גְּדוֹתַיי,
אֲנִי בּוֹנָה בִּי
מִרְפָּסוֹת
|
ספרי לו,
על ליבך,
עליו ועלייך,
אל לשתיקתך.
|
ובאותה פרשת דרכים
המסתעפת מעורקיך,
מתנוססת בדם אך שאלה אחת-
באיזו תבחר להלך?
|
וּלְעִתִּים,
כְּשֶׁמִּתְגַּנֶּבֶת תִּקְוָה,
הַמָּטָה לִכְזוֹב
|
כְּשֵׁם שֶׁאַתְּ נִשְׁבֶּרֶת,
נִשְׁבַּר הַחַמְסִין
וּמְלַטֶּפֶת קָרָה,
נִשְׁבָּרוֹת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
|
הגוף הזה
בחזותו העצומה
איננו מגלה את שנחרש בו
בפרעון לילה.
|
הזכרונות ההם,
אלו שלא נכתבו,
נרשמו עלומי-שם
בתאי גופך.
|
לַלֵּב הַשָּׁבוּר שֶׁלִּי
אֵין שׁוֹבֵר
וְאֵין פּוֹגֵעַ,
וְאֵין מִי
שֶׁמַּחֲזִיק בַּפַּטִּישׁ
|
להן יש את החופש,
שאין בי,
להתערטל כילדה
במרחב הביניים
שבין הכמוס
לגלוי.
|
התערבבתי אתך
עד שכבר
לא הייתי
בטוחה
|
הַשְּׁבִיל הַזֶּה
אֵינוֹ מַתְחִיל כָּאן.
הוּא מִתְפַּתֵּל
מִקְּרָבַיִךְ
|
וּמִכְשֶׁעַלָטְתָּ בִּי,
נאספתי לרגע
אל סופי.
|
ומעת שבחרת,
התמסרי.
אל תביטי אחור
וגם לא לצידייך.
|
תום עיניה כלבבה,
חסר כל פתרונים
לחידות הראווה,
שמכתיבות לה הדרכים.
|
ולך שתיקתי
הכורעה,
הזועקת אילמה
מבעד עייני.
|
ולרגע היית
שבוית-אימה
בדמותה.
|
כפויית נחישות,
היא מנקרת ומפוררת אותי
לכדי חלקיקים זעירים,
שאין בהם לנוע בכוח עצמם.
|
וּבִקְצֵה הָעֶרֶב
אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ
בְּלֵב יָחֵף
וּבְעֵינַיִים כָּלוֹת
|
אִם נִסִּיתָ פַּעַם
לְמַלֵּא בּוֹר
שֶׁאֵינֶנּוּ מִתְמַלֵּא
לְעוֹלָם
|
כן דעי לך קימה
והחיי את השקפים
שבצוהר עינייך
כורים להם אושר.
|
מִשֶּׁיֻּפְנֶה מַבָּטֵךְ
מֵרְאוֹת אֶת הַחֶסֶר,
שׁוּב יִפְגֹּושׁ בּוֹ
בִּדְמוּתוֹ שֶׁל אַחֵר.
|
אוּלַי הָעוֹלָם
פָּשׁוּט מִסְתּוֹבֵב מֵעַצְמוֹ,
אֲנָשִׁים נִשְׁבָּרִים,
מְאַבְּדִים אֶת הַדַּעַת
|
אַל תִּתְנַעֵר,
אַל תַּרְחִיק,
אַל תְּדַבֵּר
בְּגוּף שֵׁנִי,
כְּאִלּוּ לֹא מְדֻבָּר
בְּךָ.
|
כְּשֶׁלִּבְּךָ הוֹלֵם בְּחָזְךָ
וְאַתָּה חָשׁ
אֶת הַפְּעִימוֹת גּוֹבְרוֹת
עַל כָּל תָּא בְּגוּפְךָ
|
וְאֵין עוֹד בַּיִת
לְהַלִּין בּוֹ
אֶת הָעֶצֶב
הֶחָשוּף
|
גנזתי את עצמי
לדראון,
שלא תשימו עיניכם בי,
שלא אשים כפי בכם.
|
עד תתבטלי אל האוויר
הכלוא בין
כפות המאזניים.
|
וּלְלֹא מִלִּים
אָהַבְתִּי עַד כְּלוֹת,
וּלְלֹא מִלִּים
תָּאַוְותִּי גּוּף
עֵת הִתְעַרְבֵּב בְּתוֹכִי
|
לילה
מתגנב לתוכי,
מחניק את האור
עד גוויעה.
|
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ
מְכַתְּרוֹת אוֹתָךְ,
מַעֲגָלִים - מַעֲגָלִים
|
כמה נשימות
נדרשות
כדי להסדיר
לב אחד
|
אוֹטֶמֶת הֵיטֵב
אֶת הַפְּתָחִים,
שֶׁדָּבָר לֹא יִפְרֹוץ
מִבַּעַד לָעֲדִינוּת.
|
מִכָּל הַמִּלִּים
שֶׁאָמַרְתָּ לִי
נִרְשַׁם בְּגוּפִי
רַק זִיכָּרוֹן אֶחָד:
אֵינֶנִּי לְבַד.
|
הִיא תִּצְטַנֵּף
שְׁפוּפָה,
מִבַּעַד לְחִיּוּךְ
רָעוּעַ.
|
חיוך יחיד עוד הספיק להמחות,
מחרים עם לכתו נפשות רבות
שהאושר כבר לא ישכון בן
שדעכו אל הרחק מכאן.
|
מי אני?
ומה קוראות עיניי?
ואלו מנבכי נפשי
טווים את חיי?
|
כשהם מביטים בי,
הם רואים את עצמם.
דמותם המשתקפת בעיניי,
מבשילה בגופי
|
והנה את כפעם,
שבת אל קולך,
ככלות הסופה
שביתרה את ביתך
|
יופייך המכשף הרוגע,
הוא מושיט למשמר את ליבו,
עת מסרת את גופך הדומע,
חידתך עוד תרעים את נפשו.
|
ובמשעולים הנפערים
שביקשוה אליהם,
פתחו שבילים
מוכי צללים.
|
וזו שתרה
לעד תשכנה
עולמה נעתר בה
ואושרה נפנה.
|
עיתים הם מחלחלים אל חוץ
ולוגמים מן ההפקר,
חותרים בחשיכה
אחר גוף זר מוכר,
שיוכל להכילם אל עצמו
ולראות את תוכם.
|
כשהיינו עסוקים
בבניית סֶכֶר
שימנן את עצמינו
|
וְאוּלַי גַּם לָזֶה
יֵשׁ סוֹף,
וְתֵכֶף נֵאָסֵף אֵלָיו,
כְּאִלּוּ לֹא הָיִינוּ
|
מידי שלב שנכבש
הוא שואל תשלומים,
הנפרעים מגופי במאומה
כקוץ באליית פירותיי.
|
פעם הכל היה כה ברור לו-
אלוהים במופשט, הוא יוצר.
בני אדם על פני ארץ, חיים.
ומלאכים? היכן בשמיים. עפים.
|
עַל גְּבוּלוֹת הַהַכָּרָה
הִלַּכְנוּ שְׁנֵינוּ,
בִּכְמִיהָה וּבְפַחַד
מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ.
|
אַךְ הֶעָשָׁן -
הוּא
עוֹד נוֹתַר בָּךְ,
לְלֹא נִיעַ
|
עָשיתִי אַהֲבָה
וְעָשיתִי שָׁלוֹם,
אַךְ בֵּינֵיהֶם -
לֹא הָייְתָה מִלְחָמָה.
|
עד מתי
אמשיך ללמוד
ברותחין
|
אני יודעת
שלעיתים אתה זקוק לי
שאחזיק אותך
עד תשכך
|
באתי לגרוע ממני
פיסת עולה,
עם שם עוולותיי,
עד אתבוסס בכאביי.
|
הפקדתי אמונתי בידיך,
ולא הצבתי לי חומה,
כעת כשהתפורר לי,
אני שוב עירומה.
|
עלה מתנופף לו ברוח
כשועט בין הצללים
כפרפר שבוי בצלם
שמעופו הפך קטלים.
|
עֲלוּלִים הֵם
בִּמְנוּסָתָם
לִבְזֹוז עִמָּם
אוֹתָךְ.
|
פרידה
מגיעה באחת,
כגל סוער
אך בוטח
|
עב תועה מצא מחסהו מעליי
ומאן לעזבני,
כמו חש בי מצור מחצבתו
ואמת שאינני.
|
קול מרוחק
התקרב בגניבה
וחלחל דרך אוזניי
פנימה.
|
בוא ואראה לך רעב,
שאינו פוגש שובע,
שראשיתו בראשיתי
ומשכו ממני.
|
הַהַתְחָלָה וְהַסִּיּוּם
נְטוּעִים זוֹ בְּשׁוּלֵי זֶה,
וְחוֹבְקִים זִיכָּרוֹן
שֶׁמִשְׁכוּ אֵינְסוֹפִי
|
וּבְאַחֲרִיתוֹ שֶׁל יוֹם
אָנוּ שָׁבִים
כְּפוּתֵי גּוּף
אֶל זִירַת הַהִתְרַחֲשׁוּת
הַהִיא
|
וגם אם ארעב בעדי,
לא אמכור טמונותיי,
ובלבד ששירי הוא עדי,
כן, אפוג בודאי.
|
שיריי לי כסלע,
עליו נשענת נפשי
כשהקרקע תחתיה
נשמטת בי
|
קידוד ברקיע
יתן מאורו
לציפת כוכבים,
שאבדה הילתה.
|
בין השנה הזו לקודמתה
מבחינה דלת.
|
וכשהשלמתי
את מלאכת ההריסה,
הבטתי בשרידים
שנתגלו מבין ההריסות
|
וּבְרֶגַע קָדוּם אֶחָד
עַל פְּנֵי צִיר חַיַּיִךְ,
גָּמְלָה בְּלִבֵּךְ
הַחְלָטָה
|
מִפְּנֵי מָה
אָנוּ נִמְלָטִים
אִם לֹא מִן עַצְמֵנוּ,
הַתָּלוּי כַּחוּט
|
"אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות "
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
עד עתה לא הבנתי
מדוע,
אבולוציונית,
ביכולתנו להפיק
צלילים גבוהים
שאיננו מסוגלים
לשמוע באוזנינו.
עכשיו הבנתי.
כדי שנוכל לבכות
חרישית. |
|
