|
"עדיין מפלרטטת עם המילים בתוך ראשי
לא מעיזה לתת להם צורה וצליל,
מפחדת שיאבדו מקסמן......"
מאז ומתמיד, היו היצירות שלי במגירה. פחדתי לחשוף
אותן...שמא יאבדו מקסמן.
אבל, השנים חולפות ואולי, רק אולי, נכון סוף סוף לתת
להן במה.
כשאוהבים-אז לך אין אשה
ולי אין אהוב
לזמן אין משמעות, ודבר לא חשוב
|
.......ושתי הדרכים כל כך מזמינות
ושתי הדרכים כל כך מאיימות
בשתיהן סימני צועדים למכביר
בשתיהן חשוך
וירח מחויר
|
בעיני רוחי יכולתי לראות אותו
מחייך ומושיט יד
להזמנה
אל עולמו הכל כך קרוב-רחוק.
|
ובבוקר השכם,
עקבתי באהבה
אחר גופך הפוסע בגאווה
לעבר הסוף.
|
אני רוצה להאמין שאנחנו כמו החוף והים.....
|
ואולי...... אולי מה שנראה לעין
מנוגד ממה שיש לי עמוק בתוך הלב?
|
אנחנו כבר לא מדברים
והשקט,
צורם יותר מכל המריבות
שקדמו לו.
|
להיות חכם
להיות רגיש
להתאהב ולהרגיש...
|
מתבוננת בו,
הוא מהסס, מופתע,
"בבקשה אל תוותר עליי",
אני מוצאת את עצמי לוחשת שוב....
|
.......אתה שם בעבר השני,
ידעת שזו אני
אך שתקת.
|
אנחנו יחד במיטה הגדולה,
חשופים,
קרובים,
אוהבים.
|
עם הגב לשמש
הפנים לים
רק אני ואתה
|
קשה להאמין שהחיים נמשכים
גם לאחר שהלכת
הד צחוקך עוד נשמע בחדר
והמיטה עוד חמה מגופך
|
אני תוהה אם החיוך שלך
שהיה סמל ההיכר שלך
נותר חתום על פניך.....
|
|
|
טטטטטט
טטטטטט
טטטט
ט ט ט
ט ט
ט
חזי מ-144 נזכר
ברחוב סומסום
ושואל למה? |
|
