|
אין דבר שהיא אוהבת יותר, מלכתוב. פשוט לשבת ולכתוב
על העתיד, החלומות וכל דבר אחר שבא מעומק ליבה.
כל יום היא מגשימה חלום אחר, ומבטיחה שהם לעולם לא
יגמרו.
החיים יפים, צריך לנצל כל יום, כי כל יום הוא חדש.
מצפים, ארבעתם, לכל רגש.
קשורים, הם, למוטם הארוך היורה למרחקים.
|
האם אתה בוכה כל יום על כל אדם שמת? לא! הוא נטמן באדמה, ואתה.
המשכת לחיות.
על פני האדמה, אנשים יגשימו את חלומותיהם ויספקו את
תשוקותיהם.
ולך.
יגמרו.
|
אני יושב על המיטה ובוהה בתיקרה.
מחכה שהיא תצא מהתיקרה כענן גדול ותחבק אותי.
נשפכה לי דמעה. קטנה, בלי כוונה.
|
היית מיוחד.
אהבתי את זה.
אבל הם לא.
|
הירח מסתכל אליו, בגאווה.
אין איש לידו, בליל אפל זה.
אך בטוח הוא.
|
נצח עומד להסתיים.
הרוח אינה חולפת לבדה, חיי נמצאים עימה.
|
למה?
קשה להשיג כפי שקל לאבד את אותו רצון קסום, לחיים.
עורה החלק לא יפגוש לעולם את עורי.
|
מטיל צל על החיפושיות הנשרפות בשמש.
נותן להם חיים מחדש.
|
אני זוכר זאת כאתמול,
טיפות המים נאחזו ברגליי וטיפסו אט אט לראשי. צמרמורת פעפעה
בי,
יחד עם חיוך מוסתר.
|
רוצה לדעת מיד, שפשוט אגיד.
איך אני יכולה להגיד לך מה אמיתי שאתה מסתכל עליי עם עיניים
אדומות, וחוזר בליבך, את חשובה לי.
|
מחפש את הדרך המפותלת בין פתיתי השלג הקפואים על האספלט.
ואותה חדות.
נשארת.
|
הולך תמיד אחרי, הקטר השחור מטיל העשן.
חוקר את העולם בסקרנות אך אינני חופשי.
|
בלבול יוצא דופן מבעד לשינה.
הצבעים מבצבצים בין עיניי.
בחוזקה.
|
מערמת הדפים אשר שוכנת במרגלות המרתף.
כגשם הדוחף את הענן כדי לצאת.
|
מסביבנו ישנה אישה הבוכה מכל התרגשות.
בעלת עיניים גדולות הגולשות בנהר גועש.
הכינור הצטרף.
|
הקדשתי את חיי, ביום הזה.
פניה האמיתיות השתקפו בחזיונותיי.
|
טיפסו על ראשי הזהוב, והחליקו אט אט לרגליי.
ביום ההוא, הייתי מלך העולם. כל אשר רציתי היה מונח לידי.
|
יושב, וידיי זקופות לצדדים, ונפשי
חדורת כל נשימה ושקופה לכל עין ונפש.
|
לא האמנתי שזו היא. סובבתי את הראש וירדתי מהגג.
|
שישה.
שישה מטושטשים, שאי-אפשר לזהות, אך בעלי נוכחות שחורה ומהפנטת.
|
|
|
ואל תקרא לי
אמא
על יד אנשים
אמא של אדיפוס |
|
