|
יעל,
ילידת 88
כותבת בשביל הנפש, שלה בעיקר, אך רק ברגעי השראה
ראויים. הם יגיעו שוב בקרוב...
מפרסמת בשביל התגובות, של יוצרי במה בעיקר, במטרה
להמשיך ולהתפתח כדי שאולי, אם יזכרו את השם הזה,
בעתיד זה ישתלם...
הקבלן קנה את האדמה בסביבות נובמבר, והבנייה התחילה בסביבות
מרץ, ממש לפני פסח.
כל המיידעלעך כבר התחילו להתלבש ככה, ב"חסכנות", וכל פעם שהיו
עוברות ליד בית מס' 16, היו זוכות לקולות של וילדע חייעס...
|
אף פעם לא הבנתי, למה ילדים מהשכונה שלי, בעצם מכל שכונה,
חייבים להיות כל כך מוגבלים בקטע הזה.
הם לא יכולים לחשוב על שם קצת יותר מתוחכם לכלב מ"חומי"?
|
"איזה חזיות את בד"כ לובשת?" הוא שאל פתאום ואני לא הבנתי
מאיפה השאלה הזו.
"מה? מה זאת אומרת?" שאלתי והרגשתי איך כולי נעשית אדומה.
"איזה סוג חזיות את לובשת בד"כ, את יודעת בד..." הוא שאל ממש
בנונשלנטיות...
|
הוא כבר רגיל לכל זה, לליטופים הקבועים, לאוכל הקבוע, למיטה
הקבועה, חי כמו מלך הפרחח הקטן, ואני,כמו איזה פראיירית -
המשרתת שלו חינם! ממש שפחה!
ככה זה כשהאח הקטן שלי מיילל לאימא שלי:"אני רוצה חתול אימא,
אני רוצה חתול, כזה קטן גור, נו אימא" ...
|
בוקר יום א', השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ריח פריחה באוויר
שנמוג כשאני וגדי עוברים עם החליפות המסריחות מדשא קצוץ, מכל
עבודה קודמת שהייתה לנו...
|
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל אותי, "לא באת לדווח לאימא ואבא על
מה שאני עושה נכון?" שאל בקול חצי מאיים, אבל אני גם בלי
איומים ידעתי שהוא יהרוג אותי אם אני אגיד גם חצי מילה לאחד
מההורים.
|
גם הוא היה יום כזה כמו זה שעכשיו
יום של גשם עז ורוח נושבת בחוץ
לוחשת בשקט בשקט את סודות הלילה
אך אף אחד לא הבין אותם מלבדי
רק אני הבנתי מה קרה לורה
|
אם שואלים אותי אנשים היום, איך הייתה הילדות שלי, אני יכול
להגיד בכנות שחרא. הייתה לי את הילדות הכי חרא שיכולה להיות.
|
התמונה הבאה הייתה שלי ושל דביר. מוזר לראות אותנו באלבום של
מישהי שלא דיברנו איתה כל כך הרבה זמן אבל זו הייתה תמונה יפה.
שנינו נשענו על הקיר במסדרון וצחקנו ממשהו. וממש רואים דרך את
התמונה את האושר הטבעי שלנו בעיניים. זה גרם לי להתגעגע אליו.
|
רוב הפעמים ששאלתי את השאלה הזו, זכיתי לתשובות עלובות כמו "את
אישה, את לא תביני..." או במקרים פחות נפוצים משהו כמו "מה לא
מלהיב בזה?" התשובה שלי לשאלות האלה היא דווקא משהו שאפילו
יחדד את העובדה שהמשחק הזה כל כך לא "גברי" כמו שהוא מוכר בזן
האנושי...
|
"ממי? את בסדר? את נראית קצת חיוורת" אבי שאל אותי.
"אני אה, אני בסדר..." אמרתי חצי ממלמלת.
"בטוח?" הוא שאל. בשלב הזה כבר התחלתי לראות לבן בעיניים...
|
יש משפט כזה שהוא יותר מידי נכון, כי העולם שלנו יותר מידי
גזעני,
שלא משנה איפה מתי ולמה-תמיד דופקים את השחורים.
|
עם כל הכבוד לרפואה ולטכנולוגיה של ימינו,
אין עוד בן אדם שאני יכולה לקרוא לו גאון.
אני רק מחכה שיום אחד הוא יגיע,
עדיף שבקרוב,
וימציא את התרופה לכאב לב
|
פגשתי אותך, חלקת אדמה לא שלי, ועברתי דרך שערייך.
הלכתי בך הלוך ושוב, חרשתי את עפרך ברגליי. צועדת עליך, מכירה
אותך בכפותיי. לומדת בך כל אבן ועשב שוטה.
|
באת בגפך. ניערת את אותו שטיח ארוג וכל העפר התפזר באוויר,
חודר שוב לאפי. אני נחנקת. משתעלת ומנסה להוציא אותך החוצה,
ללא הצלחה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
הוא מת מסרטן
-אנתוני קידיס
על הלל... |
|
