|
הרעש מעבר לדלת הסגורה לאט לאט התחיל להיעלם, משהו קרה שם.
פחדתי ללכת לראות אם הכל בסדר אצלה, ניסיתי לעזוב את זה, לתת
למחשבות ללכת בכיוון אחר, אולי שמח יותר, אך הראש לא הפסיד
לעבוד, ותמיד אלו מחשבות פסימיות. קמתי מהמיטה בניסיון להעביר
את המחשבות
|
תסתכלי על עצמך,
כשאת עוברת ברחוב,
אין אחד שלא מסתובב ולו רק להביט
ביופי שכזה.
|
השמש זורחת.
אפשר לשמוח מהדברים הקטנים.
וזה קרה רק,
כשהיינו ילדים.
|
עיניים בוהות
מבריקות
יפות וטובות
|
כל מה שהיה,
כל מה שעבר,
כל מה שיהיה,
לטווח ארוך, הכל זה לטובה.
דרך ההתמודדות היא החשובה,
לא לוותר, ללכת תמיד זקוף וישר.
לדעת שאתה לא לבד.
לא לבד.
|
נלקחתי.
הלב הקטן שאף פעם לא אהב.
נלקח,
וממנו עוד לא שב.
|
עברת.
כאילו שהיה ולא היה.
אני עדין כאן.
ואת. מזמן כבר לא.
|
הרבה יותר מאז
נשאר אותו אחד
עם שינוי קל
בא
נעמד,
ולא זז..
|
לא אפשרתי לעצמי לעצור
להבין, ולקלוט
שמכאן
|
לא שומעים אותך
אתה מדבר ומדבר
אך לא יוצא דבר מפיך
|
אתה מתאמץ בכל הכוח
לבדר את השיער
ברוח של הבחוץ.
מתאמץ עד
שאתה נופל
נושם את האוויר
מעט מהחופש.
וחוזר.
|
הלילה ירד
הילדים כבר ישנים
שקט בבית
אבל הרעש בפנים
רק מתחזק.
|
קראתי את זה
שוב ושוב.
אותה תחושת נוסטלגיה המוכרת וטובה
הפעם נתנה לי תחושה...
|
נשארת.
לא מתחדשת.
רק,
מתאבקת.
|
סגור בתוך עצמך.
לא מדבר.
מקשיב.
|
פנייך מכוסות.
הן אף פעם לא חשופות.
אסור לך להראות.
|
פעם קראתי אותך.
גם כששתקת.
|
עם הזמן
מצטרף אליך
עוד ועוד.
עד כבר
אין מקום.
הכל שמור,
ולא יוצא.
|
רציתי להגיד
רק עוד פעם אחת.
תדעי,
את כשתמיד.
|
השמש זרחה,
היא אף פעם לא דעכה,
בלילות ריקים,
חיממה ותמיד דאגה.
|
|
|
אני שוחה משמע
אני קייק!
קייק שלא יודע
לשחות, פשוט כי
אף פעם לא לימדו
אותו |
|
