|
כבר לא רוצה שיבוא ילד קטן וישאל אותי אם אני יעל
ארצי, הסופרת ההיא.
כבר לא חושבת שכתיבה עוזרת. היא בטח כבר לא משחררת
כמו פעם.
כנראה שזה עבר, כנראה שהתבגרתי.
ובכל זאת אני מרגישה שכאן, בין כל הסיפורים, כל
המילים, השירים יש חלק ממני, חלק שמי שמכיר אותי לא
מכיר, לא שמע עליו מעולם ומי שמכיר את הסיפורים לא
מכיר אותי וסביר להניח שגם לא יכיר.
כאן, יש חלק גדול ממסע ההתבגרות שעברתי. אולי בגלל
שהוא נגמר אני כבר לא מרגישה שום צורך לכתוב. אבל
אני עדין חושבת שהוא צריך להישמר.
אהובים עלי:
"אני יודעת לאהוב"- סיפור קצר
"כולם יודעים"- מונולוג
"נקודות בכתמים"- מונולוג
"כתיבה עצמית"- סיפור קצר
תמיד הפרחים פה היו נבולים, תמיד העצים היו בשלכת.
מקום קודר, מעולם לא רציתי להיות בפנימייה... תמיד רציתי להיות
בבית, עם אימא, אבא, שלושה אחים וחתולה.
|
למה אתה לא זורק אותי? אני לא כזאת מושלמת, אפילו במראה לא.
אבל אתה כנראה לא רואה את זה- אתה מאוהב.
|
אני אכתוב לי שאני אוהבת אותך ושנמאס לי מהמצב הזה
|
"תקשיבו" היא אמרה. "אתמול בלילה, בערך ב12 בלילה אח של צמי
התאבד".
|
"למה עשית לי את זה? למה?!?"
הוא צעק עליי, ואני רק התכנסתי בתוכי.
"רק תסבירי, מה היה הקטע שלך? נהנית מזה? מזה שמבוגרים נותנים
לך יחס?" הוא המשיך לצעוק עליי, ואותו קול רומנטי ומושך שהיה
לו עד עכשיו הפך לקול מאיים.
|
חברה שלי אנורקסית.
היא סיפרה לי את זה פעם.
תיארה איך היא מכניסה את היד, ומוציאה את הכל.
ואני ישבתי ולא עשיתי כלום.
חברה שלי אנורקסית, מה אני יכולה לעשות?
|
ישאלו איפה הצדק? מה קרה לעולם?
ואף אחד לעולם לא יבין, אף אחד לא ידע על הכאב והכלום של האחר
כך.
"ילדה טובה מבית טוב". תגדירו "בית טוב", מזה בעצם? שההורים
עובדים?
|
הם לא מבינים? אבל הבטחתי.
זה לא שאמרתי שאני אברח להם, כי אני לא.
אני אוהבת אותם כל כך, אני אשמור עליהם, הבטחתי.
|
הוא אמר לי לכתוב הכל, אז הנה זה כתוב
|
ואולי זה אתה?
חשבת פעם שזה אתה?
ככל שאני חושבת על זה יותר - זה אתה
|
כל פעם זה חוזר מחדש, אותו הסיפור, ואני כמו איזה שפחה ממשיכה,
מצחיקה אותך כשצריך, ונזרקת לעזאזל כשלא צריך.
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
זה לא סלוגן,
אני חוזר זה לא
סלוגן, אני תקוע
במוזיאון המדע
בחיפה, נכנס
עשן, מישהו חייב
לראות את זה,
בבקשה
עזרה!!!,
עכשיו חמש בערב
יום שני מאי 98
אני ממתין.
ארד עזמוביץ. |
|
