|
לאט עולים סוסיי
על מעלה ההר,
לילה כבר שוכן שחור
בנו ובכל.
כבדה תחרק עגלתי לרגעים
כעמוסה אלפי מתים.
זמר חרישי אשלח
על פני גלי הליל,
שיעבור למרחק.
סוסיי מאזינים ועולים לאט.
דוד פוגל
"כן... כן. אני רואה. לא רק שמבינה. כבר אמרתי לך: לא רק
ששומעת אלא גם רואה אותך. את גבך. ואפילו מריחה אותך. ובכל
זאת..." שמעתי קול מאחוריי.
לא הבנתי מה בדיוק רוצה ממני הבחורה. הסטתי פניי מעט ולאט
ימינה, טורח שלא תבחין בתנועתי הזעירה, על מנת להציץ בצדודיתה
|
יד המקרה, רצה הגורל, שלחה עצמה לגעת
ברגע ולחתוך באחת וקטעה השעה, ומחוג
|
נשר בלי שמיים דואה מעל נברשת נוצצת
בעשרות נורות נושרות
|
חצי סהר מבהיק
לקו מותנך השוקע באופק מכנסייך
השחורים
ושופע אל מישוריה של חולצת
בטנך
|
לו רק הנחת לי-פל בין רגלייך
לשאוב חיים מבאר משאלות
|
עם קצת מזל אגיע עד מאה ועשרים
מאה שלושים, מאה שישים, והרוח
|
אני חושב כי זה בגלל כוח ההאנשה המופעל מצדם על העולם
בטוטאליות חסרת מעצורים. כל אבן זועקת. כל ענף מזמר. כל ציפור
כקול שדי. כמובן. גם בגלל שימוש חורג במטען של מטאפורות...
|
|
|
"עלא סובוח"
מוצרי חלב
מהשטחים. |
|
